אדולף היטלר חולף על פני חזית העבודה הגרמנית במהלך ''עצרת העבודה'', 1937 / צילום: Reuters, Berliner Verlag/Archiv
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart
לכלכלה תפקיד חשוב וגדול במלחמות, הרבה מכפי שאנשים נוטים לחשוב. יש בכוחה אף להביא לסיומן של מלחמות, שעה שהצדדים השחיתו עד תום את משאביהם לממן אותן, חרף כל ההקרבות והקיצוצים שנכפו על האוכלוסייה. לא אחת הכלכלה היא גם מניע חשוב, אם כי שקט, לפרוץ המהלך המלחמתי מלכתחילה. כזה היה המקרה בנוראה שבמלחמות המודרניות, מלחמת העולם השנייה.
● מה יהפוך את העימות הנוכחי למלחמת עולם שלישית - והאם הכלכלה תכריע הכול?
המיתוס הרווח הוא שהיטלר שיקם את גרמניה מהשפל הכלכלי הגדול של תחילת שנות השלושים. וכי - אם נתעלם מעניינים פעוטים כמו מחיקת הדמוקרטיה, מחנות מאסר, רצח של יריבים פוליטיים ורדיפת המיעוט היהודי - התקופה מאז עלייתו לשלטון ב-1933 ועד פרוץ המלחמה ב-1939 הייתה של אחדות לאומית ופריחה מדהימה. חרף המיתוס הזה, המציאות הכלכלית שלא דוברה הייתה שונה בתכלית.
בארה"ב בתגובה לשפל הגדול זינק תקציב המדינה מכ-11% מהתל"ג ערב המשבר לכ-19% בשנת 1938. וכמותה, גם בגרמניה המנוע מאחורי ה"נס הכלכלי" היה זינוק דרמטי בהוצאות הממשלה.
משנת 1934 ואילך, התקציב וההוצאות של ממשלת גרמניה היו חסויים. חלקים גדולים מהגירעון אף הועברו דרך מערכת מורכבת של "תקציבי צללים" נטולי אישור פוליטי. במרכז המימון הלא רשמי עמדה קומבינה שהגה נשיא הרייכסבנק, הבנק המרכזי של גרמניה דאז, היילמאר שאכט. הוא הקים חברת קש בשם "החברה למחקר מטאורולוגי", שכל פעילותה הייתה הנפקת שטרות חוב שכונו "שטרות מאפו". השטרות היו לטווח קצר של 90 יום, וניתן היה לנכותם בכל בנק גרמני בכל עת. הבנקים מצידם יכלו לקבל תמורת השטרות מזומן ברייכסבנק. אך בפועל, כדי להבטיח שהשטרות לא יומרו לרייכסמארקים שיופיעו במכולת, מה שהיה מוביל לאינפלציה, תקופת פירעון השטרות הוארכה שוב ושוב, עד שמועד הפירעון בפועל עמד על 1939. בנוסף, וכדי לפתות את המחזיקים שלא לפדותם, הם נשאו ריבית שנתית של 4%, גבוהה מזו של שטרות חוב אחרים באותה תקופה.
באמצעות השטרות הפיקטיביים הללו יצר הבנק המרכזי הגרמני מערכת כספית מקבילה, נושאת ריבית, באמצעותה שילם האוצר לספקים, תשלום סמי-נזיל מחוץ לספרי התקציב. התשלום באמצעות השטרות איפשר לממשלת גרמניה לעקוף לחלוטין את הסכמי ורסאי, והגבלות ההוצאה על החימוש שהם הטילו עליה. ההערכה היא כי עד פרוץ המלחמה כ-12 מיליארד רייכסמארק של שטרות כאלו, חוב שלא נרשם בספרים, הסתובבו בכלכלה, לעומת 19 מיליארד באג"ח ממשלתיות רגילות.
גרמניה מימנה כלכלת מלחמה באמצעות חוב
חובות הצללים והחיסיון על התקציב ועל הוצאות הממשלה מקשה על שיחזור הזינוק בהם מאז 1934. אף על פי כן, הערכות שונות גורסות כי בין השנים 1935 ל-1939 צמח תקציב המדינה הגרמני ל-31%-45% מהתל"ג. מתוכו, בין 73% (1935-6) ל-80% (1939) הופנו להוצאות צבאיות - מפעלי נשק ותחמושת ושכר למועסקים בגופים הצבאיים.
בפועל, משנת 1934 ואילך ניהלה גרמניה כלכלת מלחמה שהיא מימנה באמצעות חוב. עד פרוץ המלחמה ב-1939 עמד חובה של הממשלה על כ-110% מהתל"ג, והכנסותיה השוטפות ממסים כיסו בקושי מחצית מהוצאותיה השוטפות. הנס הכלכלי של היטלר לא היה אפוא יותר מבועה פיננסית ענקית, בנויה על חוב שאינו בר תשלום.
אם גרמניה לא היתה פונה לנתיב המלחמה, קרוב לוודאי שהבועה הפיננסית הזו הייתה מתפוצצת בתוך שנים בודדות, ובעקבותיה גם המשטר, שהיה בנוי על מיתוס של מומנטום ועל הצלחה למראית עין. המלחמה הפכה לאופציה הריאלית היחידה לשרידות הכלכלה והמשטר.
התקציב והחוב הגרמני היו פצצת זמן מתקתקת, ששאכט עצמו הודה כי אינם ניתנים לפתרון, אלא אם "גרמניה תצליח לשנות את מצבה הבינלאומי". אלא שהחוב היה רק חלק מהבעיה. בעיה קטנה לא פחות הייתה מחסור כרוני במטבע זר. גרמניה לא יכלה לייצר בעצמה את כל חומרי הגלם החיוניים למלחמה מודרנית - נפט, גומי, נחושת, ניקל, טונגסטן, כותנה. את החומרים הללו היה צורך לייבא, ולכך נדרש זהב או מטבע חוץ. משניהם נותר עד 1938 מעט מאוד. ככל שהרייך התחמש, כך הוא שרף יותר מהם. וככל ששרף יותר, כך הלך והחריף המחסור. הרעיון שהופרח באוויר על אודות אוטרקיה, משק סגור הנסמך על עצמו בלבד, התגלה כאשליה מרה, ועמו גברו הלחצים מבית.
הנהגת הרייך הבינה היטב את משמעות הדברים. אם גרמניה הייתה מאטה את קצב ההוצאות ואת ההתחמשות, האבטלה הייתה מתפרצת מחדש, תעשיות היו קורסות, הבטחה הגדולה של הנאצים הייתה מתפוגגת, ועמה הלגיטימציה של המשטר. הפנייה החוצה, למלחמה עם שכנותיה, הפכה לאופציה היחידה להישרדות עבור גרמניה הנאצית. היטיבה לתאר את התופעה ההיסטוריונית ברברה טוכמן בסיפרה "מצעד האיוולת", כשהסבירה כי ממשלות נוטות לברוח למעשי איוולת חיצוניים כאשר פנימית הם נתקלו בקיר.
הסיפוח האוסטרי: שוד מדינתי חסר תקדים
מבעד לזכוכית מגדלת זו יש לבחון את האנשלוס - סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי במרץ 1938. התמונות שראה העולם היו של יהודים שהורדו על הברכיים, נאלצים לקרצף במברשות שיניים את מדרכות וינה. אך מה שהיה חשוב להנהגה הנאצית לא פחות היו דווקא כספות הבנק המרכזי האוסטרי, שם ישבו עתודות הזהב של המדינה. ההשתלטות על הזהב הזה, יחד עם מטבע החוץ והאג"ח של אוסטריה, יותר מהכפילו את יתרות הזהב והמט"ח שהיו בידי גרמניה ערב הסיפוח.
הסיפוח לווה כמובן ברטוריקה נאצית מתלהמת, ובמצעדים היסטריים בהשתתפות ההמונים. בפועל, היה זה שוד מדינתי בקנה מידה שטרם נראה עד אז. בלי אוסטריה, גרמניה הייתה על סף חדלות פירעון עוד לפני סוף אותה שנה.
המניעים הכלכליים של המהלך הבא היו ברורים לא פחות. כיבוש צ'כוסלובקיה העניק לגרמנים את עתודות הזהב והמט"ח שלה (אף כי לפני שפרצה הספיק הבנק המרכזי הצ'כי להעביר לבריטניה ולשוויץ חלקים גדול מהזהב) ואת מפעלי הנשק הענקיים של סקוֹדה. עם כיבוש צרפת הצטרף מקור מימון אדיר נוסף: מס "הוצאות הכיבוש" שהושת על הצרפתים. היו אלו סכומים עצומים שבשנת 1943 עמדו על יותר ממחצית התל"ג של צרפת הכבושה, ושכיסו כמעט רבע מתקציב המלחמה הגרמני. כך, הוורמאכט היה מכונה לייצור תזרים מזומנים לא פחות ממכשיר ליישום האידאולוגיה הנאצית.
יותר ממחצית מנכסי היהודים הגיעו למדינה
גם לרדיפת היהודים היה מניע כלכלי, ובמיוחד בשנים עד פרוץ המלחמה. מרגע עלייתם לשלטון נקטו הנאצים כלפי יהודי גרמניה מערכת שיטתית של החרמה, מיסוי כפוי, הקפאת נכסים ו"אריזציה" (מכירה כפויה של נכסים). על פי CEPR, גוף מחקר אירופי בלתי מפלגתי, בין 1933 לפרוץ המלחמה בשנת 1939, צעדים אלה, יחד עם מסי יציאה שהוטלו על היהודים שביקשו לעזוב את גרמניה, העבירו ישירות אל קופת האוצר מיליארדי רייכסמארק; מתוך הנכסים השייכים ליהודים, כ-58% הגיעו בסופו של דבר לקופת המדינה או למנגנונים כלכליים שבשליטתה.
ציני ואכזרי במיוחד היה קנס רכוש קולקטיבי שהוטל על יהודי גרמניה בשנים 1938-1939 בעקבות ליל הבדולח. הפוגרום הזה אילץ אותם להעביר למדינה כ-1.126 מיליארד רייכסמארק. בסך הכול, עד 1938-1939, ההכנסות שמקורן בעושר יהודי שהוחרם או נלקח בכפייה היוו כ-5% מהתקציב הלאומי של גרמניה. סכומים אלה מילאו תפקיד משמעותי בהסתרת הלחצים הפיננסיים הכבדים שנוצרו בעקבות תוכנית החימוש המואצת. הכספים שנגזלו מן האוכלוסייה היהודית גם סייעו למשטר לדחות את ההתמודדות עם המשבר הפיסקלי שהלך והעמיק, בזמן שהמדינה הרחיבה במהירות את הוצאותיה הצבאיות.
בנובמבר 1937 קיים היטלר פגישה סודית עם בכירי המשטר והקצונה הגרמנית. במסמך המסכם את המפגש ומכונה מאז "מסמך הוסבך" (על שם הקצין שרשם את הפרוטוקול) פורטו בהרחבה תוכניותיו הכלכליות של היטלר. המלחמה, כך הוסבר לשומעים, אינה רק בחירה אידאולוגית, אלא גם הכרח כלכלי, הואיל והמודל הכלכלי הנאצי הגיע למבוי סתום; רק מערכה צבאית מוצלחת תפתור אותו.
רעיון המשק הסגור, המשיך המסמך, כשל. גרמניה לעולם לא תוכל לייצר מספיק מזון או חומרי גלם בגבולותיה כדי לכלכל את אוכלוסייתה; המשמעות הייתה תלות קבועה ביבוא, שדרש מטבע חוץ (זהב או כסף זר) שלמדינה פשוט אין. לפיכך גרמניה זקוקה למרחב מחיה, שטחים להספקת מזון וחומרי גלם ללא הגבלה. ההשקעה העצומה בחימוש ובצבא רוקנה את קופת המדינה. אך ערכו של החימוש הזה אינו קבוע, והוא מתיישן עם הזמן. ולכן בפני גרמניה חלון הזדמנויות בן שנים בודדות, שבו עליה להביא את היתרון הזה לכדי ניצול. היטלר היה ברור וספציפי: על גרמניה להשתמש במלחמות כמנוע כלכלי. גרמניה צריכה לעבור ל"כלכלת ביזה" כמפתח לשרידותה.
תיאבון המשאבים נתקל בקיר בדמות ברה"מ
רעיון זה של כלכלת ביזה הלך והתפתח עם הזמן. כלכלת הביזה הפכה חלק מרכזי בתוקפנות הגרמנית, והיא יושמה הלכה למעשה בממדים מפלצתיים. לא רק שעתודות זהב, חומרי גלם, תעשיות, תוצרת חקלאית ויצירות אומנות נבזזו והוחרמו על ידי גרמניה. מדינות שהיא כבשה נאלצו לממן את עצם הכיבוש, באמצעות "הוצאות כיבוש" שהוטלו עליהן. תשלומים אלה הגיעו להיקפים עצומים, ובמקרים מסוימים אף עלו על 50% מהתוצר המקומי של אותן מדינות כבושות.
במאי 1939 כבר דובר גם על מיליוני עובדי כפייה, עבדות מודרנית, כחלק מהלך הרוח הזה. כך הופעלה מערכת רחבת היקף של עבודת כפייה, ולפי הערכות, עד סוף שנת 1944 הועסקו בכפייה בכלכלה הגרמנית 7-8 מיליון עובדים זרים ושבויי מלחמה. והם היוו כמעט רבע מכלל העובדים במשק הגרמני באותה תקופה. וכמובן היהודים, שלא רק נרצחו במיליונים, אלא שרכושם שנבזז שימש למימון פעילותה הצבאית של גרמניה הנאצית.
אך תאבון המשאבים הזה נתקל בקיר שעה שהיטלר החליט על מלחמת מנע נגד ברית המועצות. מבצע ברברוסה ביוני 1941 נחל הצלחות מסחררות בחודשים הראשונים, אך סופו היה לקטסטרופה. עם כל עוצמתה הצבאית של גרמניה והגזל מהאומות הנכבשות, משאביה לא יכלו לחיבור שבין משאבי כוח האדם של "אמא רוסיה", משאבי הטבע של מרחבי האימפריה הבריטית והעוצמה התעשייתית של ארה"ב. המערכה אומנם נמשכה שנים, ועלתה במחיר אנושי של עשרות מיליוני חללים, ועוד יותר פצועים, גולים וחסרי כל, אך בסופה היא הביאה על גרמניה חורבן מוחלט בכל מובן. הרס שרק בזכות סיוע אמריקאי מסיבי, תוכנית מרשל, מנע את גלישתה חזרה לעידן הבתר תעשייתי.
ניקולו מקיאוולי, מדינאי, ופילוסוף פוליטי איטלקי שפעל בסוף המאה ה-15, אמר פעם: "מלחמות מתחילות כאשר אתה רוצה, אך לא מסתיימות לפי בקשתך". למנהיגים לאורך ההיסטוריה היו סיבות רבות לפתוח במלחמות, ובמרבית הפעמים היו אלו מניעים לגמרי אישיים. אך בסיומן, דווקא הכלכלה שיחקה לא אחת תפקיד מרכזי.