ישראלים יורדים למקלט בזמן אזעקה / צילום: Reuters, Paulina Patimer
שוב התרעה, שוב אזעקה, שוב עושים מה שצריך לעשות. הצרחה של פיקוד העורף, שהסטנדאפיסט יוחאי ספונדר תיאר כזעקתה של דרקונה מיוחמת, אולי כבר לא מקפיצה אותנו כמו בפעם הראשונה. בהדרגה, אנחנו חוששים פחות לחיינו, גם מול רשימת הרוגים ופצועים מתארכת. ורוב הזמן לא בוכים, לא זועמים. יש שיקראו לזה חוסן. לעומת זאת, אם ניגרר לוויכוח ברשתות החברתיות, ייתכן שלחץ הדם שלנו יעלה ממש כמו בפעם הקודמת שהשתתפנו באותו ויכוח. קשה יותר להתרגל לזה. מדוע?
המחקר שנבחן מחדש
בני אדם הם יצורים סתגלנים בהגדרה. אם נשתה את הקפה שלנו עם סוכר, בהדרגה נרגיש פחות את המתיקות. אם נכבס את הבגדים בנוזל כביסה מסוים, עם הזמן נהיה אדישים לריח שלו. בסוף המאה ה־20 ותחילת ה־21, חוקרי כלכלה התנהגותית, ובראשם חוקר האושר הישראלי זוכה פרס הנובל פרופ' דניאל כהנמן, גילו שגם ברמה הרגשית בני אדם נוטים להתרגל לאירועים חיוביים ושליליים. על פי הגישה הזאת, לכל אחד יש רף אושר או שמחה - מולד או שנקבע בילדות - שאליו הנפש שלו שואפת לחזור ובדרך כלל חוזרת, כמעט ללא תלות במה שקורה לנו בחיים.
זו יכולה להיות תובנה מעודדת כשאנחנו בעיצומו של אירוע שלילי אבל גם מייאשת: האם באמת שום דבר שנעשה לא יגרום לנו להרגיש טוב יותר לאורך זמן?
● למרות המלחמות: הישראלים במקום השמיני במדד האושר העולמי
● איזה מין דור גדל פה? המחקרים שחושפים את השפעות המלחמה על ילדים
המחקר הקלאסי שייסד את מדעי ההתרגלות המודרניים פורסם ב־1978 ב־Journal of Personality and Social Psychology. הוא בחן שלוש קבוצות: זוכים בלוטו, אנשים "רגילים" ואנשים שהפכו משותקים בעקבות תאונה. הזוכים טענו שהזכייה שלהם הייתה אירוע נהדר ומשנה חיים לטובה, ואילו נפגעי התאונה אמרו שמדובר באירוע נורא. ובכל זאת נמצא שהזוכים בלוטו אינם שמחים יותר מקבוצת האנשים ה"רגילים".
תיאורים מאוחרים יותר של המחקר הזה ציינו כי גם חברי קבוצת המשותקים התרגלו וחזרו לרף האושר המקורי שלהם. עם זאת, כשבוחנים שוב את המחקר המקורי, נראה שהדברים מורכבים יותר. קורבנות התאונה היו בממוצע פחות שמחים מחברי קבוצת הביקורת, כלומר נראה כי לא הסתגלו במאת האחוזים. הם עדיין התמקמו מעל אמצע סקאלת השמחה ובמקום טוב מאוד יחסית לציפיות החוקרים.
אבל הרעיון שאנחנו מתרגלים להכול כבר הוטמע והפך לזמן מה לאמת בתחום הכלכלה ההתנהגותית. מחקרים מאוחרים יותר, בין היתר בהובלת חוקר האושר הישראלי פרופ' טל בן שחר, דיברו על המקרים שבהם הניסיון להשיג אושר משאיר אותנו מרוקנים ומתוסכלים בגלל אפקט ההתרגלות. הוא קרא לזה The Hedonic treadmill. קיבלנו העלאה? זה כיף לרגע, אבל נתאים את ההוצאות שלנו מיד למצב החדש. קנינו משהו שחלמנו עליו זמן רב, לדוגמה אוטו? הוא ישנה את הרגשתנו הכוללת למשך כמה ימים בלבד, אם בכלל.
המוח האנושי מחפש ריגושים וחידושים, והגיוון הוא חלק משמעותי מהסיפוק, אומרת ד"ר עדית זכאי אור, מנכ"לית מרכז מיטיב לפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת רייכמן. "אם אני אוהבת יין והלכתי ליקב מדהים, אני עשויה להתרגש נורא אבל אם אלך מחר שוב ליקב נהדר, זו לא תהיה אותה התרגשות וביקב החמישי יימאס לי".
לדברי פרופ' איל להב, מומחה לכלכלה התנהגותית, ראש המחלקה לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, "כבר כמה שנים טובות שברור שכל הסיפור של ההתרגלות המלאה היה מוגזם. אמנם נכון שמחקרים תאומים מראים שכ־50% מרמת האושר שלנו ניתנים להסבר בהבדלים מולדים, גנטיים. אבל ה־50% הנותרים זה עדיין הרבה מאוד. ובתוך ה־50% האלה, מתרגלים באמת לחלק גדול מהדברים, אבל לא לכל הדברים ההתרגלות היא מלאה. היום אנחנו שואלים עד כמה מתרגלים, מי מתרגל ולאילו דברים מתרגלים. חשוב גם לשאול, מהו המדד שבו אנחנו משתמשים?".
איך מודדים התרגלות?
קודם כול, אומר להב, התקבלה תובנה מבאסת שתואמת גם את המחקר המכונן מ־1978: אנחנו מתרגלים מהר יותר ובמידה רבה יותר לאירועים חיוביים מאשר לאירועים שליליים. לעצב אין סוף, לאושר יש ויש.
את מדדי ההתרגלות ניתן לחלק באופן גס לשני סוגים, הוא אומר. "יש לנו את המרכיב הקוגניטיבי, של מה אנחנו חושבים על האושר שלנו. אלה התשובות שלנו לשאלות כמו עד כמה אנחנו שבעי רצון מחיינו, עד כמה אנחנו מרגישים שיש לנו משמעות בחיים. הרכיב השני הוא הרכיב הרגשי, כלומר אם תתעדי את הרגשות שלך לאורך היום, כמה רגשות שליליים וכמה רגשות חיוביים יירשמו ביומן הזה".
לדברי להב, השינויים ברמת שביעות הרצון מהחיים פחותים יחסית אחרי אחרי אירוע שלילי מאוד או חיובי מאוד, אבל מאירועי הקיצון האלה גם ייקח לנו יותר זמן לחזור לנקודת המוצא. לעומת זאת הרגשות תנודתיים יותר מיד אחרי אירוע שלילי או חיובי וחוזרים מהר יותר וקרוב יותר לנקודת המוצא.
מאמר שכתב להב, יחד עם פרופ' טל שביט מאוניברסיטת אריאל וד"ר אריה שרמן ממכללת רופין, בחן את רמות האושר של הישראלים שנה לפני וחודש אחרי 7.10, ובקרוב צפוי להתפרסם מאמר המשך עם נתונים משנה אחרי תחילת המלחמה. "אנחנו רואים ששביעות הרצון מהחיים ירדה משמעותית חודש אחרי המלחמה, ואחרי שנה היא עלתה אבל לא חזרה לנקודת המוצא - זה לגמרי תואם את הסכמה המחקרית. לגבי הרגשות - הסיפור אחר לגמרי. רגשות חיוביים נעלמו אחרי 7.10, אך תיקנו בחזרה - לא לגמרי, אבל כמעט לגמרי. לעומת זאת, כמות הרגשות השליליים הוכפלה".
כלומר, בנוסף לחלוקה בין קוגניטיבי לרגשי, גם הרגשות השונים מתנהגים לא בדיוק אותו דבר.
"נכון, אנחנו יכולים להתרגל בפן רגשי אחד ולא באחר, ובישראל, באמת עם כל הכבוד לשאלוני האושר ששמים אותנו במקום גבוה, אנחנו רואים עלייה בעקבות המלחמה בכל הרגשות הרעים, כולל הפרעות רגשיות כמו דיכאון וחרדה. במגזרים שנפגעו באופן ישיר, אנחנו רואים גם ירידה בשביעות הרצון הנתפסת מהחיים. אגב, יש גם הבדל בין התרגלות לבין תפקוד. זה שאנחנו מתפקדים לא אומר שמבחינה רגשית או קוגניטיבית הסתגלנו לאירוע. זה רק אומר שאין לנו ברירה".
האבולוציה רוצה שנתרגל
מאמר מכונן מ־1999, שחיברו שיין פרדריק וג'ורג' לוונסטיין ונכלל בספר שערך כהנמן על איכות חיים ופסיכולוגיה חיובית, הציע כמה מנגנונים שיכולים להסביר את ההתרגלות במקרה של אירוע שלילי משנה חיים כמו תאונה או אובדן כלכלי או אישי.
החוקרים טענו במחקר שלהתרגלות יש מטרה אבולוציונית. קודם כול כי רגשות עוצמתיים הם תובעניים כלפי הגוף וכלפי הקשב שלנו, באופן שעלול להזיק לאורך זמן, ושנית, כי אנחנו רוצים שתהיה לנו מוטיבציה לשפר את מצבנו בתוך הסיטואציה החדשה. אם, למשל, אסיר בכלא כל הזמן משווה את מצבו רק לחיים שבחוץ, לא תהיה לו מוטיבציה לבקש תא של 2.5 מ"ר לעומת 2 מ"ר. בפועל, עבור אסיר שהתרגל למצבו, שינוי כזה יכול להעניק אושר רגעי רב.
ניתן אפילו לבטא זאת במשוואה, שמראה כי אחרי ההתרגלות, אירוע מסוים יכול לגרום אושר, מה שלא היה קורה לפני כן. לדוגמה, אם הלילה נישן לילה שלם, נקום כנראה מלאים באושר שלא ציפינו להרגיש בתקופה כל כך קשה.
"שינוי נקודת הייחוס עובד גם בכיוון ההפוך", אומר להב. "אם קיבלתי העלאה בשכר או קידום, עכשיו אשווה את עצמי לאנשים יותר עשירים או מצליחים בתחום. שינוי נקודת הייחוס סביב דברים טובים היא כנראה יותר מהירה ויותר מוחלטת מאשר סביב דברים רעים. כך, למרבה הצער, בני אדם בנויים".
שינוי נקודת הייחוס הוא חלק ממנגנון שאפשר לכנות בהכללה "שינויים קוגניטיביים וזהותיים". השינוי יכול לכלול מציאת תחומי עניין חדשים שלא קשורים למה שאיבדנו, עולמות תוכן וקהילה חדשים. טיפול קוגניטיבי התנהגותי בטראומה מבוסס לעתים קרובות על התובנה הזאת. נוכל לחזור ליהנות מהחיים אחרי שנפנים שהזהות הקודמת שלנו לא קיימת.
לחץ חברתי להתרגל
פרופ' תמי רונן, מרצה באוניברסיטת ת"א והמדענית הראשית של חברת ה־well-tech באזלייף, מציינת שסוג ההתרגלות הזה אינו מתרחש מעצמו אלא פרי של עבודה קשה. "אפילו אנשים פוסט־טראומטיים בדרך כלל מוצאים לעצמם איזון חדש אחרי אירועי חיים שליליים. האם זו אותה נקודת איזון כמו קודם? לא תמיד, אבל הרעיון הוא שאנחנו לא מתאבלים על האירוע השלילי באותה מידה שהתאבלנו מיד אחרי שהוא קרה. אבל ההתרגלות דורשת עבודה קוגניטיבית מאומצת של בניית נרטיב חדש.
"בכיוון השלילי, אצל אנשים שסובלים, לדוגמה, מאלימות בזוגיות ו'מתרגלים' לכך, כלומר לומדים לחיות עם זה, בדרך כלל חל שינוי באמונות. הם מאמינים שזה מה שמגיע להם, או שהם לא יכולים להסתדר אחרת. כדי להתמודד, הם עובדים על בנייה של נרטיב חדש לגמרי, אבל זהו נרטיב שלילי ומזיק, ופוגע ביכולת שלהם לעשות שינוי".
מנגנון התרגלות אחר שמציעים חוקרים הוא הסחת הדעת מהאירוע, באופן שמאפשר למצוא אושר במהלך היום, אף שברגעי הפוגה הצרות חוזרות. הגישה הזאת, נטען, מפחיתה את מספר רגעי העצב, גם אם לא את עוצמתם.
מחקרים אחרים מציעים שמתקיימים תהליכים נוירוכימיים של ממש במוח, תהליכי ויסות רגשי הדומים להתרגלות לריח או רעש. אלה בהדרגה מפחיתים את האופן שבו מגיב המוח למחשבה על האירוע.
סביר להניח שרובנו עברנו תהליך כזה אחרי 7.10. בימים הראשונים, התעוררנו בכל בוקר בתחושה מחודשת של הלם שאכן הדבר הזה קרה. עם הזמן, האירוע החל להתרחק, וההווה על משימותיו ואתגריו תפס יותר מתשומת לבנו. עם הזמן המחשבה על האירועים לא הפכה חיובית יותר, אבל כן הפכה נסבלת יותר עבור מי שלא נפגע ישירות מהאירוע.
"הבן שלי הוא לוחם והוא כבר לא מתעורר מאזעקות, כי הוא התרגל לאש הרבה יותר קשה", אומרת ד"ר זכאי אור. "המוח שלנו גמיש, והוא משתנה כתוצאה מלמידה. הוא למד שהוא לא יכול להגיב לכל דבר. אפילו דארווין אמר כי מי שמתאים את עצמו לסביבה הוא ששורד. התאמה לסביבה היא הסתגלות".
בכל זאת, היא אומרת, האבולוציה לפעמים משאירה לנו זנב של חוסר התרגלות, דווקא בצד השלילי, כדי שתהיה לנו מוטיבציה להשתפר. "יש דברים שאנחנו לא רוצים להתרגל אליהם לגמרי. אנחנו צריכים להתרגל מספיק כדי שיהיו לנו כוחות להשתפר, אבל לא עד כדי כך שלא נרצה לשפר את מצבנו בכלל. לכן, למשל, כישלונות הם כואבים. כדי שנרצה ללמוד מהם אבל לא לחזור לכאב הזה. ולמשל למלחמה הזאת יהיה נורא ואיום אם באמת נתרגל".
פרופ' איילת פישבך, חוקרת מדעי ההתנהגות מבית הספר בות' למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, טוענת שהסביבה לוחצת להתרגל, בדרך כלל מהר יותר מכפי שאנשים באמת מתרגלים, והלחץ הופך יותר חזק ככל שהצרה שלנו נפוצה יותר.
כלומר, אם אחד מאיתנו היה כלוא בממ"ד תחת מתקפת טילים או מבודד לשבועיים בבית בגלל חשש שיפיץ מגפה, לא היינו מצפים ממנו להתרגל לכך. כשזה קורה לכולם, ההנחה היא שאפשר להתרגל בקלות. "אבל המחקרים שלנו מצאו שאנשים לא באמת מתרגלים לאירועים נפוצים יותר, כש'כולם באותה סירה', במהירות רבה יותר, אף שזו הציפיה החברתית".
הבעיה עם מעצבנים
בשנים האחרונות, חוקרים מנסים לזהות את יוצאי הדופן, הדברים שאיננו מתרגלים אליהם, לטוב או לרע, ומנסים להבין מדוע.
פוסט־טראומה, לדוגמה, ניתנת להגדרה כהפרעה של חוסר התרגלות. הזיכרונות לא מיטשטשים, הכאב לא פוחת, והאירוע לעולם לא הופך באמת לנחלת העבר. העובדה שמדובר בהפרעה מדגימה עד כמה אנחנו מצפים להתרגלות, גם במצבים הכי קשים בחיים.
"אנחנו יודעים היום שיש אירועים מאוד שליליים - פרידה משמעותית, מוות, מחלה, אובדן כספי גדול, שקשה מאוד להתרגל אליהם", אומר להב, "ויש מי שלא מתרגלים אליהם לעולם. גם מי שמתרגל לא לגמרי חוזר לבסיס".
"צרכים אנושיים בסיסיים הוגדרו ככאלה בין היתר משום שאנשים לא מתרגלים למחסור בהם", מוסיפה פישבך. "לא מתרגלים לרעב, לכאב פיזי חזק, לבדידות, למחסור בקורת גג".
אפילו באותו מאמר מכונן של פרדריק ולוונשטיין מ־1978 יש אזכור לכך שאנחנו לא מתרגלים לכל דבר. למשל, אנשים שמעצבנים אותנו עלולים ליצור אפקט יותר גרוע ככל שאנחנו נחשפים אליהם יותר. זה קורה גם הפוך - פנים של אנשים בדרך כלל נראות לנו יותר יפות ככל שאנחנו מכירים אותם מקרוב, ואם אנחנו נחשפים לסגנון מוזיקלי שאנחנו אדישים אליו, בהדרגה כנראה נעריך אותו יותר.
לאיזה סוג של שמחה לא מתרגלים?
רונן: "לסיפוק שמגיע מקשרים אישיים, לעבודה עם משמעות".
זכאי אור מסכימה ומוסיפה: "הכוונה היא לא רק לאהבות הגדולות, הזוגיות או הילדים. כל מיקרו־אינטראקציה חיובית, אפילו אם רק החמאת למישהו על הלבוש שלו במעלית והוא החמיא לך חזרה ומיד נפרדו דרככם, יכולה לגרום לנו הרגשה של סיפוק ורווחה נפשית, שאין אליה התרגלות. ואנחנו יכולים לבחור ליצור את הרגעים האלה".
יש דבר נוסף שלא מתרגלים אליו, אומרת זכאי אור - הטבע. "הוא מעניק חוויה מספקת בכל מפגש מחדש".
להב: "יש לנו אפשרות להשקיע לאורך חיינו משאבים באופן שיוצר לנו 'הון הדוני', כפי שמכנים זאת כלכלנים התנהגותיים. לדוגמה, אם השקעתי בקשר, אני יכול ליהנות ממנו. אם פיתחתי מיומנות מסוימת בתחום יצירתי מסוים, אני נהנה לעסוק בו. אם השקעתי בהשכלה, אני יכול ליהנות מעוד לימוד. בדקנו את זה במלחמה וראינו שזה אכן מדויק גם לנו. המקומות האלה שבהם השקענו נותנים לנו הגנה מהרגשות השליליים".
צידה חיובית לדרך
פרדריק ולוונשטיין ציינו במאמר שלהם שישנם גירויים נעימים שאינם תלויים בנקודת ייחוס. "פיצה, כשהיא טובה, היא ממש טובה. וכשהיא גרועה, היא עדיין די טובה", אומרים החוקרים. "וגם סקס".
ב־2024 פורסם מאמר סקירה מקיף שניסה גם הוא להבין לאילו שינויים חיוביים לא מתרגלים. המאמר, שפורסם ב־Annual Review of Psychology, סקר מאות מחקרי אושר ומצא יתרונות לתרגול של הכרת תודה, אבל רק כל עוד ממשיכים לתרגל. החוקרים לא מצאו השפעה ארוכת טווח למחוות קטנות של נחמדות במרחב הציבורי, אבל כן גילו שהוספת גיוון לחוויות חיוביות משפרת את מצב האושר. למשל, אם רגע השיא בשבוע שלכם (בזמנים נורמליים) היא לצאת כזוג לבית קפה בשישי בבוקר, יכול להיות שאם תגוונו בבתי הקפה תיהנו מכך עוד יותר. הגיוון עוזר למנוע התרגלות.
וגם אם רגע האושר תמיד חולף, האם יש בזה בהכרח משהו רע? "רגשות חיוביים הם החיסון של הגוף", אומרת רונן. "אדם שיש לו רגעים מאושרים צובר אותם כמו צידה לדרך, והם מגינים עליו אחר כך, כאשר הוא נתקל באירועים שליליים".