מדי שנה אני כותב את המכתב הזה כזיקוק של שנה של שיחות עם לקוחות ועובדים, מנהיגי עולם, מנכ"לים ואנשים שחוסכים לפנסיה. לאחרונה, כולם אומרים אותו דבר: איננו בטוחים איך לנווט כעת. זה מובן. אנו חיים בתקופה שבה דברים שהיו יכולים להגדיר עשור הפכו לשגרה: מלחמות עם השלכות גלובליות, חברות ששוות טריליון דולר, סדר יום בינלאומי שמשתנה מקצה לקצה, ועלייתה של הטכנולוגיה המשמעותית ביותר, לפחות מאז המחשב.
● 3 עננים שחורים שמרחפים על הכלכלה העולמית וטיפ מנצח אחד לניהול התיק
● ה"סאב-פריים" החדש של וול סטריט: האזהרה של בנק אוף אמריקה
לעתים קרובות מדי, כל זה מסונן דרך פריזמה קצרת־טווח. תנודות יומיות בשוק מתפרשות כסימנים, ומעברים כלכליים וטכנולוגיים מורכבים נדחסים לכותרת. אנו חיים בעולם שבו מידע זז באופן מיידי, ותגובות מגיעות במהירות. לעתים זה מרגיש כמו מנגנון דופמין שמתגמל דחפים קצרי־טווח. אך המהירות יכולה לעוות פרספקטיבה ולדחוק החוצה את המחשבה לטווח הארוך.
לאורך זמן, להישאר מושקע בשוק - חשוב הרבה יותר מאשר העיתוי נכון. בשני העשורים האחרונים, כל דולר שהושקע ב־S&P 500 גדל ביותר מפי שמונה. אם פספסתם רק את עשרת הימים הטובים ביותר - הרווחתם פחות ממחצית מכך. הסכנה היא שאנחנו מתמקדים כל כך בעוצמת הרעש עד שאנו שוכחים מה באמת חשוב.
עצמאות: העולם מוותר על התלות
המודל הישן של הקפיטליזם הגלובלי מתפורר. מדינות מוציאות סכומי עתק כדי להפוך לעצמאיות: באנרגיה, בביטחון, בטכנולוגיה. בינתיים, הרוב הגדול של העושר זרם לאנשים שהחזיקו בנכסים, לא לאנשים שהרוויחו את מרבית כספם מעבודה. מכאן מגיע חלק גדול מהחרדה הכלכלית של ימינו: יש תחושה עמוקה שהקפיטליזם עובד, אבל פשוט לא עבור מספיק אנשים. התמקדות בהשקעות קצרות־טווח איננה פתרון לכך.
ראשית, העולם מארגן את עצמו מחדש סביב עצמאות. זה מחייב השקעה לטווח ארוך. בכל מקום שבו אני מבקר, אני שומע גרסה כלשהי של אותו הדבר. אירופה בונה את תעשיית הביטחון שלה; שווקים מתפתחים מייצרים אנרגיה מקומית; ארצות הברית מנסה לבנות מחדש את מגזר הייצור שלה. הפרטים שונים, אך המגמה ברורה: מדינות משקיעות כדי להיות פחות תלויות זו בזו.
המעבר הזה יקר. כל צעד לעבר עצמאות פירושו, לפחות זמנית, ויתור על היתרונות שהחזיקו עלויות נמוכות במשך עשורים. מאיפה מגיע הכסף? היסטורית, רוב המימון הגיע מבנקים, תאגידים וממשלות ולא משוקי ההון. אך הערוצים האלה אינם מספיקים עוד. בנקים לבדם לא יכולים לממן את מה שכלכלה צומחת זקוקה לו. ממשלות נושאות חובות שיא. אפילו הכלכלות העשירות ביותר במפרץ הפרסי, היושבות על עושר ריבוני עצום, אינן מממנות את שאיפותיהן בכסף ציבורי בלבד. כאשר "שבע המופלאות" בונות מרכזי נתונים או תשתיות, אפילו הן פונות לשוקי ההון.
אנרגיה: הגרעין קריטי לטווח הארוך
במשך שנים טענתי לפרגמטיות אנרגטית. עמידה בביקוש הגובר תחייב הרחבת ההיצע בכל מגזרי האנרגיה: נפט וגז, אנרגיות מתחדשות, אחסון, גרעין ורשתות חשמל. אף מקור אחד לא יוכל לעשות זאת לבדו. גז טבעי נשאר חיוני לאמינות, ולארה"ב יש היצע שופע, אך הגז לא צפוי לעמוד בצמיחה בביקוש לחשמל. אנרגיה גרעינית תהיה קריטית גם היא בטווח הארוך, אך כושר ייצור חדש לוקח זמן לפתח - מה שמחזק את הצורך בהרחבת מקורות נוספים.
אנרגיה סולארית צפויה למלא תפקיד משמעותי. כיום, רוב כושר הייצור הסולארי ושל סוללות בעולם מרוכז בסין. מטעמי חוסן וביטחון, ארה"ב ושותפותיה משקיעות בגיוון הייצור והרחבת הייצור המקומי. המטרה אינה להעדיף טכנולוגיה אחת על פני אחרת. המטרה היא להבטיח שארה"ב תוכל לייצר מספיק חשמל אמין ויעיל לתמוך הן בתקציבי משקי הבית והן בתחרותיות.
אי־שוויון: הסיכון של הבינה המלאכותית
שנית, השתתפות רחבה יותר בהשקעות יכולה לסייע בטיפול באי־השוויון בעושר שעידן הקפיטליזם הגלובלי הקודם השאיר מאחוריו. מאז נפילת חומת ברלין, נוצר יותר עושר מאשר בכל ההיסטוריה האנושית הקודמת גם יחד. בעולם המתפתח, יותר ממיליארד אנשים יצאו מעוני קיצוני ונכנסו למעמד הביניים. חברות בעולם המפותח זכו לגישה לשווקים חדשים עצומים. צרכנים קיבלו סחורות זולות יותר. אך במדינות עשירות, הטבות אלו הצטברו בידי מעטים מדי.
דיור אינו השקעה מובטחת בתשואה גבוהה. ברחבי כלכלות מתקדמות רבות, עליית מחירי הדיור ותנאי הלוואה מחמירים הפכו את הבעלות על דירה לקשה יותר להשגה, בפרט עבור צעירים. קשה לא להזדהות עם אנשים שמתמודדים עם זה. אם אתה כבר לא מאמין שהעבודה שלך היא מסלול להצלחה, מאמין שאינך יכול להרשות לעצמך בית, או מאמין שאפילו אם תוכל הוא לא יצבור הרבה עושר, אז הכלכלה לא מרגישה כאילו היא עובדת בשבילך. אף מדינה לא יכולה לשגשג אם כך מרגישים אזרחיה.
שלישית, קיים סיכון אמיתי שהבינה המלאכותית תרחיב את אי־השוויון בעושר אם הבעלות לא תתרחב לצידה. כאשר אנו מדברים על השיבוש הכלכלי של AI, רוב השיחה עוסקת במשרות. אך ההיסטוריה מרמזת שטכנולוגיות טרנספורמטיביות יוצרות ערך עצום, וחלק גדול מאותו ערך מצטבר בחברות שבונות ומפעילות אותן, ולמשקיעים שמחזיקים בהן. הכלכלה מתגמלת קנה־מידה בהיקף חסר תקדים. בתעשייה אחר תעשייה, אנו רואים תוצאות שבהן חברות מובילות מתקדמות הלאה בעוד אחרות מתקשות לשמור על הקצב.
ה־AI עשויה להאיץ את המגמה הזו עוד יותר. החברות עם הנתונים, התשתיות וההון להטמעת בינה מלאכותית ממוקמות ליהנות באופן בלתי־פרופורציונלי. השאלה הרחבה יותר היא מי משתתף ברווחים. כאשר שווי השוק עולה אך הבעלות נשארת צרה, השגשוג יכול להרגיש מרוחק יותר ויותר מאלה שמחוץ לו.
ומחשבה קצרה על AI וכוח העבודה: היסטורית, אוטומציה הגדילה פריון ולאורך זמן הרחיבה את מגוון העבודה הזמינה, גם כשעקרה תפקידים ספציפיים. ה־AI עשויה לעשות את אותו הדבר. אך לתפקידים חדשים לוקח זמן להיווצר, ועובדים לא תמיד עוברים בצורה חלקה מתפקידים ישנים לחדשים.
בטווח הקצר, ישנם תפקידים שאנו יודעים שיש עליהם ביקוש ברור, ומשלמים היטב: מקצועות ידניים מיומנים, בפרט אלה הבונים את התשתית הפיזית של הבינה המלאכותית. בארה"ב, התעסוקה של חשמלאים צומחת פי שלושה מהר יותר מהממוצע הלאומי. אך הבעיה עמוקה יותר מהכשרה. במשך עשורים, חברות רבות השוו בין הצלחה לתואר אוניברסיטאי ומסלול "צווארון לבן". ככל שהטכנולוגיה מעצבת מחדש חלקים מהנוף, אנחנו זקוקים לשיחה רחבה יותר על הזדמנות, כבוד וערך של עבודות שונות.
בלקרוק: תוכנית גיוס שאפתנית
ביולי, ארה"ב תחגוג 250. אך 2026 היא יותר מחגיגה אמריקאית. דמוקרטיה תלויה באנשים שמרגישים שיש להם נתח אמיתי בעתיד מדינתם. ושוקי ההון הם כעת המנגנון שיכול להפוך את הנתח הזה לממשי. בלקרוק צמחה לצד השינוי הזה.
יש לנו תוכנית גיוס שאפתנית ל־2026 המגוונת בין הון תשתיות וחוב, פתרונות מימון פרטי ומולטי־אלטרנטיבות בדרך לעבר יעד של 400 מיליארד דולר בשווקים פרטיים עד 2030. במבט קדימה לקראת 2030, אנחנו שואפים להעביר יותר מ־35 מיליארד דולר בהכנסות, כאשר 30% או יותר מגיעים משווקים פרטיים וטכנולוגיה. אנחנו רואים הזדמנות ניכרת להביא שווקים פרטיים ליותר משקיעים, שיכולים לשמש כמשפר תיק עם גיוון מהשווקים הציבוריים, לצד פוטנציאל צמיחה והכנסה לטווח ארוך.
