שרית קלברס פתאל (באמצע), עם משפחתה / צילום: פרטי
כבר יותר מ־25 ימים ששרית ודוד קלברס פתאל ושלושת ילדיהם - ליאן (16), יהלי (14) ויובל (10) - מתגוררים עם סבתא יפה וסבא יוסי בדירת ארבעה חדרים בפתח תקווה. "מ־7 באוקטובר, בכל סבב לחימה, אנחנו עוברים להורים שלי", מספרת שרית. "הגענו לחצי שנה של מגורים אצלם בשלוש השנים האחרונות".
● ראיון | יו"ר בזק: "בסוריה אין תשתיות, במצרים צפוף. מדינות האזור תלויות בנו"
● פודקאסט | "נשיאים כמו הילרי קלינטון או ביידן לא יהיו בעתיד. גם הדמוקרטים לא רוצים מלחמות נצח"
● התרופה שהצמיחה תעשייה משגשגת, והתגלתה כקטלנית
הסיבה: להוריה יש ממ"ד, להם לא. "במקלט בבניין שלנו אי אפשר להעביר יותר מחמש דקות. הריח לא נעים, יש רטיבות ועובש", היא מסבירה. ביום שישי, ערב פתיחת שאגת הארי, הם ארזו מזוודות והגיעו מביתם שמרוחק רק כשני ק"מ.
שרית, דוד יהלי ויובל ישנים בממ"ד וליאן קיבלה חדר משלה. הילדים מתחברים לזום מהטלפון וההורים עובדים ממחשבים ניידים. סבתא וסבא מבשלים ודואגים לכולם מסביב. כל השבעה נפגשים בממ"ד באזעקות. "זה נותן לנו רוגע. כשיש אזעקה אנחנו מתעוררים לרגע, מסתובבים לצד השני וחוזרים לישון".
אך גם היא מודה: "לפעמים זה כמו ג'ונגל. בזמן ההתרעה, כשכולם נזכרים שהם צריכים לשירותים, זה מאתגר. יש תור כמו בצבא או בטיולים השנתיים. כשחברים של הילדים באים לבקר זה יוצר הרבה רעש לכולם". סבתא יפה דווקא ממהרת להסתייג: "זה כיף שכל המשפחה יחד".
כמוהם יש רבים, שארזו מזוודה, עזבו את הביתה והלכו לישון אצל אמא ואבא עד יעבור זעם - מרווקים ורווקות צעירים, שכבר בנו חיים במקום אחר וחזרו למיטה וחצי בחדר ילדותם, ועד להורים לילדים, בני 40 ויותר, שמחפשים ביטחון ועזרה אצל סבא וסבתא.
התופעה הזאת גם גועשת ברשתות החברתיות. צעירים רבים העלו פוסטים יצירתיים ומגוונים על "כמה קשה לחזור לגור עם ההורים". ומהצד השני דור המבוגרים, בהם השחקנית מיקי קם, שבפוסט ויראלי סיפקה הצצה לחייה בתקופה האחרונה: "ברשת רצים פוסטים על כל מיני חבר'ה צעירים שזה היה סיוט בשבילם לגור עם ההורים. אני רוצה להגיד לכם: הלו, זה באמת סיוט לחזור לגור אתכם", אמרה שם. "חשוב לי לזעוק את זעקת ההורים אז תשמרו על עצמכם ילדים חוצפנים פרזיטים שכמותכם".
הקומיקאית רביטל ויטלזון הקדישה שיר לחברותיה שחזרו להורים, ולמנגינת השיר "אני באה אליכם" של מירי מסיקה שרה בהומור: "כשצפוף ולא נעים במקלט עם השכנים, אני רצה אליכם".
אז איך באמת נראים החיים במגורים רב־דוריים חצי כפויים, מה היתרונות והמחירים ומה יש למומחים להגיד?
פנסיונרים עם תינוקת
מלבד הצורך בממ"ד במקום לרוץ למקלט (שלעתים אף לא נמצא בבניין) נדמה שהפעם התופעה מגיעה לשיא בשל הצורך בסיוע לוגיסטי עם הילדים - כשהמסגרות סגורות כל החודש וההורים עובדים מהיום השישי לפרוץ המלחמה.
במשפחת מושקוביץ בחיפה, למשל, סבא וסבתא פתחו את ביתם לנכדה החדשה, כרמל (חצי שנה), שעברה לגור איתם ועם אמה איריס מושקוביץ, אם יחידנית ורכזת כתבים בגלובס שחופשת הלידה שלה בדיוק הסתיימה. "אני גרה בשכירות בכיכר רבין בתל אביב כבר עשור, והייתי אמורה להכניס את כרמל למעון במרץ", היא מספרת. "תכננתי להעביר לגננת את הצ'קים ביום חמישי, והיא אמרה לי: עזבי, תעבירי לי ביום ראשון, כשתביאי אותה. בשבת פרצה המלחמה".
את השבועיים הראשונים למלחמה היא העבירה אצל אחיה בדרום רמת הגולן. "לא היו בכלל אזעקות. זה היה נופש. יצאתי לטיולים בשמש והכול היה ירוק ופסטורלי מסביב".
אבל אז היא נאלצה לחזור לעבוד. "במוצאי שבת נסענו תחת ירי להורים שלי. המקלט בבניין שלהם מעולה, ענק, נקי ועם שירותים - אבל הסיבה שעברתי לגור אצלם היא שהייתי צריכה להיות עם מישהו שיכול לטפל בכרמל. אני חייבת עזרה. בתל אביב כל שנייה אזעקות, כל שנייה צריך לרדת למקלט, ואיך אני יכולה ביד אחת להחזיק תינוקת וביד השנייה לעבוד? בלעדיהם לא הייתי יכולה להתנהל".
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מדברת על התופעה. "החברה הישראלית מסתמכת במופגן, גם בתקופות שלום, על המשאבים המשפחתיים - כשמרטפים בחופשים מבית הספר, כממלאי מקום צוות סיעודי במהלך אשפוז, כגיבוי כלכלי לרכישת דירה וכדומה.
"בסיטואציה הנוכחית במקום החשש המתמיד לשלום הקרובים אחרי כל נפילה, בני המשפחה הבין־דורית חשים שהם עומדים יחד באתגר, וצוברים בדרך חוויות מגבשות והיכרות מחודשת של פנים נוספות של הילדים ושל ההורים".
ובכל זאת, מושקוביץ מספרת כי לא קיבלה את ההחלטה בקלות ראש. "ההורים שלי פנסיונרים, ופתאום יש להם תינוקת שבוכה בלילה. החזרתי אותם 30 שנה אחורה. יש להם היום אתגרים שהם לא חשבו עליהם. היא מ־6:00 בבוקר איתם, מחליפים לה, מטיילים איתה, מרדימים אותה ומשחקים איתה".
בעיתוי מושלם, בעודנו מדברות, משה הסבא בדיוק חוזר מטיול עם כרמל. "היא נרדמה. זה טוב", הוא אומר. "אני בן 69 ואשתי בת 71 ואמנם לא ציפינו לגדל תינוקת בגילנו, זה לא קל, אבל הכנו את עצמנו לקראת הגעתן וזו חוויה חיובית. נעשה הכול בשבילן".
מה לגבי הנטל הכלכלי?
"יש נטל, בוודאי. אנחנו זוג, כמה אנחנו כבר אוכלים וכמה הוצאות יש לנו? ופתאום יש עוד קצת, טיטולים ומגבונים, חשמל כי חייבים מים חמים כל הזמן. קניתי גם אמבטיה ולול. התאמתי את הבית. אבל ברוך השם אני מרוצה. כשאני הולך איתה לטיולים בשכונה אני עושה גם כושר, והשכנים מסתכלים עלי וצועקים: כל הכבוד סבא".
איריס מספרת, כי "אני ממשיכה לשלם כמובן על השכירות בתל אביב, משלמת ארנונה ואת כל החשבונות אותו הדבר. אני אפילו משלמת על וויי־פיי במקלט שלנו בתל אביב"
מכונת הכביסה עובדת 24/7
מחקרים שנערכו בנוגע למעבר חזרה לבית ההורים בעתות משבר מלמדים על התמונה המורכבת שבין התמיכה הנפשית שנותן הסידור הזה לבין אתגרים של פרטיות למשל. ממצאים שפרסמו AARP, ארגון מוביל בארה"ב התומך באנשים בני 50 פלוס, ו־Generations United, עמותה לקידום קשרים בין־דוריים, מראים כי בתקופות משבר, ובעיקר בקורונה, יותר אנשים בחרו לעבור למגורים רב־דוריים עם בני משפחה, ורבים מהם בחרו להישאר גם לאחר שהמשבר חלף. הנתונים מצביעים על עלייה חדה בשיעור משקי הבית הרב־דוריים בארה"ב - מכ־12% בשנת 1980 לכ־22% ב־2019 וכ־26% ב־2021.
גם הסיבות למעבר השתנו באופן דרמטי בזמן משבר. אם קודם לכן הן כללו גם מניעים רגשיים, במהלך המשבר הפכו המניעים לפרקטיים בלבד - בעיקר הישרדות כלכלית והתמודדות עם אובדן עבודה.
לצד היתרונות, הכוללים תמיכה הדדית, שיפור בקשרים משפחתיים וסיוע בטיפול בילדים, המחקר מצביע על חסמים משמעותיים: עומס רגשי, צפיפות ופגיעה בפרטיות. במיוחד בולטת העלייה בשחיקה הנפשית: רק 8% דיווחו עליה לפני הקורונה, לעומת 31% במהלכה.
המחקרים אמנם נעשו בארה"ב ובקורונה, אך המסקנות רלוונטיות גם למצבי מלחמה בשל הדמיון בגורמי הלחץ ובהם אי־ודאות, פגיעה כלכלית ושינוי בשגרה.
אצל ע', רופאה בבית החולים איכילוב, השינוי היה קיצוני. עת פרץ מבצע שאגת הארי היא עברה עם בעלה ובתה (שנתיים) מתל אביב לבית הוריה בטירת הכרמל. "אנחנו גרים בקומה השביעית לא ממ"ד ויש לנו כלב שבקושי הולך ותינוקת, אז קשוח לצאת כל פעם למקלט".
להוריה יש בית פרטי מרווח, אלא שחוץ ממנה עברו להתגורר שם בזמן המלחמה גם אחיה ואשתו וגם אחותה וילדיה (4 ושנה וחצי). אחות נוספת שבצבא גרה בבית אך מגיעה בכל סופ"ש. "אין מסגרות וההורים עובדים, אז אמא שלי הפכה לסבתא במשרה מלאה. בעלי והאחים שלי עובדים מהבית עם שלושה קטנים שמתרוצצים שם, ואני נוסעת שעה וחצי ברכבת מחיפה לתל אביב, שזה קושי בפני עצמו".
הבית מספיק מרווח, כך שכל אחד קיבל חדר משלו. למעשה הוא קיבל את חדר הילדות שלו - רק שהפעם מצטופפות בכל אחד כזה גם המשפחות שלהם. הסבא והסבתא קיבלו ג'וב חדש: לדאוג לכולם. "ההורים שלי מטפלים בילדים. אמא שלי מבשלת את רוב האוכל. יש גם הרים של כביסה, מכונת הכביסה עובדת 24/7, שש מכונות ביום. אבא שלי עושה קניות".
מה האתגרים שלכם?
"האתגר הגדול הוא פרטיות. אין לי את הפינה שלי. אני רחוקה מהמקום שלי, שהכי נוח לי בו, בבית. להורים שלי האתגר המשמעותי הוא לטפל בכולם. רואים שקשה להם, אבל הם עושים את זה באהבה".
הורות משותפת עם סבתא
גם נועה פרידמן (33) עברה לגור עם הוריה בפרדסיה בתחילת המלחמה, ואיתה בן זוגה הדר ובתם אלינור (שנה). פרידמן מתגוררת בשכירות בחיפה ובבניין יש מקלט, אך בסוף השבוע שבו פרצה המלחמה הם התארחו אצל הוריה ומאז נשארו שם "מטעמי נוחות", היא מספרת. "יש פחות אזעקות, וזה בית פרטי עם ממ"ד. יש הבדל גדול בין להצטרך להתלבש ולהוציא את אלינור מהמיטה ולרדת למקום עם עוד הרבה אנשים".
פרידמן ובעלה אמורים לעזוב את ישראל עוד שלושה שבועות ולעשות רילוקיישן לגרמניה לטובת הפוסט־דוקטורט של הדר, אבל היא מעידה שהם גם "מאוד שמחים להתאוורר מהמצב פה".
בינתיים, דווקא בתקופת המלחמה, מצאה פרידמן, אמנית ובמאית תיאטרון, זמן לפרויקט חדש: בניית אתר אינטרנט להצגת האמנות שלה בגרמניה. "עכשיו, כשאנחנו אצל ההורים, יש לנו בייביסיטר קבוע וזמין כל הזמן, וזה פינה לי כמה בקרים לצלול למשהו שהייתי בטוחה שאני אעשה רק כשהיא תיכנס לגן באוקטובר הבא בגרמניה".
עם זאת, היא מכירה באתגרים. "אין לנו דלת לסגור כדי להיות לבד. אלינור ישנה איתנו, אז יש פחות מרחב פרטי, וצריך יותר להיות סבלנים לצרכים של הרבה אנשים. היינו רוצים לשבת רק שנינו לפעמים, הרבה אנשים זה פשוט עומס רגשי, גם אם אני מאוד אוהבת אותם וכולם משתדלים להתחשב בכולם. זה פשוט הרבה אינפורמציה להכיל כל הזמן. אנחנו מאוד לא רגילים להגיד 'בוקר טוב' לכל כך הרבה אנשים או לתת דין וחשבון על מה שאנחנו עושים או מה נרצה לאכול בצהריים".
מבשלים לכם? לא נשמע כמו משהו להתלונן עליו.
"נכון. יש לנו גם פנסיון מלא, כי ההורים שלי מבשלים לנו. אנחנו למעשה בריזורט בפרדסיה. לעזרה של ההורים שלי עם אלינור ולזמן המשותף שלהם יחד יש ערך גבוה. אנחנו קמים בבוקר והיא ישר רצה לקרוא איתם סיפור. זה ממש כיף שיש הזדמנות כזאת. אנחנו ממש מתחלקים בכל המשימות עם סבתא וסבא. אנחנו לפעמים מרגישים כפויי טובה".
לתחושות האלה יש תוקף, כפי שמסבירה ד"ר לירז מרגלית, מומחית לכלכלה התנהגותית, פסיכולוגיה חברתית וקבלת החלטות. "הביחד מייצר חיכוכים גם אצל המשפחות המתפקדות ביותר. אנשים הופכים מאנשים שרואים אותם אחת לכמה זמן - לאנשים שקמים איתם בבוקר והולכים לישון איתם וצריך להתווכח על המים החמים".
בכל זאת, אין כמו בבית
עבור עו"ד טל דקל ויזל המגורים אצל חמותה בכוכב יאיר היו בטוחים ומרגיעים, במיוחד ביחס למגורים בלב תל אביב עם שלושה ילדים בתקופה שבה העיר מטווחת ללא הפסקה. אך אחרי שבועיים היא הבינה שזה יותר מדי ובחרה לחזור. "יש שתי סיבות: קודם כול ישנה ההבנה שבסופו של דבר הכי נעים ונכון בבית, גם אם זה אומר לרוץ בלילה למקלטים סמוכים, כי לנו אין בבניין. אני רוצה את המיטה והשקט שלי. נוסף על כך, ישנו הלחץ של הילדים שראו שהחברים שלהם נשארו בעיר ונפגשים".
דקל ויזל היא עורכת דין עצמאית ובעלה אמיר ויזל הוא בעלים של בית קפה ביפו. השניים הורים לשלושה בנים (14, 10 ושנתיים וחצי). "אני יכולה לעבוד מכל מקום, אבל הוא רצה להיות קרוב יותר לעסק. גם זה היה שיקול".
דקל ויזל מעידה כי המרחק מהמרחב המוגן הקרוב לביתם לא מאפשר להם להגיע אליו בזמן, וכי מספר לא מועט של שברים נפלו בסביבה הלא רחוקה. "היה לנו ברור שאי אפשר להישאר פה בתקופה הזאת. זו כבר הפעם השלישית שאנחנו נוסעים לחמותי, שיש לה מקלט בבית. כבר הייתי חודש וחצי פה עם תיקים מאורגנים. ביום שבת על הבוקר, אחרי האזעקה הראשונה, נסענו. המשכתי לשלם שכירות על החניה בתל אביב".
המקלט הצמוד הוא לא היתרון היחיד. "יש לה בית גדול עם גינה גדולה ומרחב שהילדים יכולים להסתובב בו במקום לטפס על קירות בדירה הקטנה שלנו. קשה לחיות בקובייה עם שלושה ילדים. הילדים משחקים בחוץ בכדור ויש שולחן פינג פונג, ואנחנו קוטפים תפוזים ולימונים מהעץ, והם מנקים את הגינה ועושים כל מיני פעילויות כשהם בחוץ".
"מנגד, מאוד השתדלנו שלא לפגוע בשגרת החיים של חמותי. לא רצינו שהיא תארח אותנו או שהיא תרגיש שהיא צריכה לבשל. אז הלכנו לעשות קניות ועשינו את הכביסה. מובן שהיא מאוד עזרה לנו עם אוכל ובישולים וזה בלתי נגמר, אבל ניסינו שלא להכביד".
גם יש פחות אזעקות בכוכב יאיר.
"בתל אביב את מרגישה שאת המטרה. בכוכב יאיר ההרגשה היא שאולי במקרה, בגלל שהמטרה התפספסה או בגלל שזה טיל מתפצל, זה יגיע אלייך. יש שם משהו שבאמת מרגיש בטוח יותר. שם אני הרבה פחות דרוכה".
תחושה של רגרסיה
ד"ר גוטמן מציגה עוד רובד. "חזרה לבית ההורים נוטה לעורר מחדש דינמיקות בין־אישיות שהתקבעו בילדות ובהתבגרות. אולם הבית שחוזרים אליו לרוב אינו זה שיצאנו ממנו, לעיתים מילולית, וכעת אין בו חדר המותאם לנו, בוודאי אם הבאנו עמנו משפחה וילדים נוספים".
"חשוב מכך", אומרת גוטמן, "הצעירים כבר אינם מי שהיו, מאחר שאספו תפקידים נוספים, בוגרים, של איש מקצוע, בן זוג או הורה, שהמרחב של מערכת היחסים הראשונית עם ההורים לא תמיד פנוי להכיל באופן כל כך אינטנסיבי. צעירים רבים מוצאים עצמם רגישים במיוחד לעין הבוחנת של הוריהם את התנהלותם, ובפרט לכל מה שעשוי להתפרש כביקורת על זהותם הבוגרת.
"נקודת המבט הילדית מקשה לעיתים להביא בחשבון את חוויית ההורים המבוגרים, הנאלצים לשוב ולהקריב את המרחב האישי שלהם, הרגליהם ופרטיותם לטובת ילדיהם, כשהם בגיל ובמצב שלא בהכרח תואם את המשימות הטיפוליות הללו. חלק מהם חשים שמצופה מהם לספק שירותי אירוח, בישול, ניקיון ושמרטפות 24/7, מבלי שמכירים בקשייהם הבריאותיים והנפשיים במצב המלחמה".
ד"ר מרגלית מוסיפה: "כשמשפחה בוגרת חוזרת לגור אצל ההורים בעקבות המלחמה, בשביל ממ"ד או עזרה עם הילדים, זה לא רק פתרון לוגיסטי. במובן עמוק יותר זו חזרה למבנה משפחתי שבו הגבולות שהושגו בעמל רב מתחילים להיטשטש. בטווח הקצר למגורים המשותפים יש כמובן יתרונות ברורים. הם מספקים תחושת ביטחון, מפחיתים בדידות, מקלים את העומס ההורי ומייצרים תחושה שלא צריך להחזיק הכול לבד בתקופה של חוסר ודאות. אבל יש גם מחיר פסיכולוגי.
"כל עוד הילדים הבוגרים חיים בבית משלהם, גם אם להורים יש דעה על הזוגיות, על סדרי הבית או על הדרך שבה מגדלים את הילדים, יש מרחק שמייצר חיץ ברור. אפשר לשמוע, אפשר להתווכח, אבל בסוף כל אחד חוזר למרחב שלו ולסמכות שלו. ברגע שחוזרים לגור בבית ההורים, החיץ הזה נחלש. עצם התלות המחודשת, גם אם היא זמנית ונולדה מתוך אילוץ, משנה את מאזן הכוחות".
"העצמאות נסדקת"
מרגלית מסבירה כי מה שמחריף במיוחד את המתח הוא שאלת הגבולות. "לא מעט הורים מרגישים, במודע או לא, שאם הכול מתרחש תחת קורת הגג שלהם, אז יש להם גם זכות רחבה יותר להתערב. פתאום שאלות כמו מה מותר לילדים לאכול, כמה מסכים מותר, מתי הולכים לישון ואיך נכון להגיב להתפרצות או לבכי, כבר לא נשארות רק בידי ההורים הצעירים. לכן המתח כאן אינו רק סביב צפיפות או חוסר פרטיות, אלא סביב משהו הרבה יותר עמוק: אובדן חלקי של אוטונומיה".
החוזרים הם מבוגרים שכבר בנו מערכת ערכים, הרגלים, זוגיות והורות משלהם, אבל בתוך הבית הישן קל מאוד להישאב מחדש לתפקידים הישנים. "ההורים עלולים להרגיש שוב שהם יודעים טוב יותר, והילדים הבוגרים עלולים להרגיש שבבת אחת כבר לא מתייחסים אליהם כאל יחידה עצמאית, אלא כאל מי שעדיין צריך הכוונה, תיקון או פיקוח", אומרת מרגלית. "במילים אחרות העצמאות הפורמלית נשארת, אבל העצמאות הפסיכולוגית נסדקת".
ההשלכות עלולות להיות קשות עבור המשפחה. מרגלית: "בטווח הארוך, אם אין גבולות ברורים, המגורים המשותפים עלולים לייצר שחיקה, חיכוכים, פגיעה בתחושת המסוגלות של המשפחה הגרעינית ולעיתים גם קושי להיפרד מחדש כשהמצב מתייצב. דווקא המקום שאמור להעניק הגנה יכול לעורר מחדש מאבק על סמכות, על חופש ועל הזכות לנהל חיים משפחתיים לפי הכללים שלך".
ומה ההשלכות על החברה שלנו, שחווה את המצבים הללו שוב ושוב?
"מעבר לסיפור המשפחתי הפרטי יש כאן אמירה רחבה יותר על החברה הישראלית. ברגעי חירום אנחנו חוזרים שוב אל המשפחה המורחבת כמנגנון ההגנה המרכזי שלנו. זה מקור עצום לחוסן, אבל גם מערכת שיש לה מחיר, משום שהיא לא רק מחבקת, אלא לפעמים סופחת פנימה ומערערת את הגבולות שנבנו בין הדורות. זו בדיוק המורכבות של המגורים המשותפים בתקופה כזו: הם יכולים להיות בו זמנית עוגן מציל ומקור למתח עמוק".