דונלד טראמפ / צילום: ap, Jose Luis Magana
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart
קשה לדעת מה עבר בראשו של טראמפ כשהתחיל את המלחמה באיראן. האם ההפגנות והמהומות פיתו אותו לחשוב כי, כמו שאמר היטלר ערב הפלישה לרוסיה, "כל שנותר לנו לעשות הוא לבעוט בדלת, וכל המבנה הרקוב הזה יתמוטט"? או אולי פניו היו להשתלט על הנפט האיראני שבו תלויה סין, ובכך ליצור מקבילה לשליטה הסינית בחומרים הנדירים מהאדמה? או שמא היו אלו ההשפעות הישראלית ואולי הסעודית? קשה לדעת. אופיו של המשטר וההסברים המשתנים חדשות לבקרים מותירים שאלה זו לפתרון היסטוריה.
● פרשנות | האינפלציה המפחידה שבדרך: מה מפספסים השווקים ביחס למלחמה
● בשווקים מעריכים: השלכות המערכה באיראן לא יסתכמו במשבר נפט
פטרו-דולר והסכמי הגנה: המעגל שמזין את עצמו
השאלה הזו נדחקה הצידה לטובת המציאות החדשה, שמאתגרת את ארה"ב, את הסדר העולמי ואת המערכת הפיננסית העולמית בצורות שלא נראו כמותן מאז שנות שלושים של המאה שעברה. בלב הענין תפיסת הביטחון של מדינות המפרץ וסעודיה, הבנויה על רעיון מרכזי אחד: בריתות ההגנה ומטריה צבאית אמריקאית שיהוו ערובה לשלומן ולביטחונן.
מדיניות זו אינה חדשה, ימיה כעידן הפיאט עצמו. בעקבות קריסת שיטת ברטון וודס ו"השוק של ניקסון" ב-1971, איבד הדולר את הגיבוי והקשר שלו לזהב. או אז ביקשה ארה"ב דרך חדשה להמשיך ולעגן את מעמדו של המטבע האמריקאי בלב הכלכלה העולמית שמרכזה בניו יורק. לפיכך, בשנת 1974 נחתם הסכם אסטרטגי בין ארה"ב לבין ערב הסעודית. לפי ההסכם, סעודיה, ובהמשך גם רוב מדינות אופ"ק, התחייבו כי ימכרו נפט בדולרים אמריקאיים בלבד. בתמורה תספק ארה"ב לסעודיה חבילת הגנה ובה ערבויות ביטחוניות, נשק מתקדם ושיתוף פעולה כלכלי. מאחר שנפט הוא הסחורה החשובה ביותר בכלכלה העולמית, המשמעות הייתה שמדינות רבות נאלצו להחזיק רזרבות גדולות של דולרים כדי לרכוש אנרגיה. בכך נוצר ביקוש עולמי קבוע לדולר וחוזק מעמדו כמטבע הרזרבה המרכזי בעולם.
עודפי הדולרים העצומים שהצטברו אצל מדינות יצואניות הנפט לאורך השנים, מה שכונה "פטרו-דולרים", הושקעו ברובם בארה"ב, כולל באג"ח ממשלתיות. זה סייע לממן את הגירעונות הפדרליים, והעמיק את הקשר בין שוק האנרגיה למערכת הפיננסית העולמית. הדולרים גם שימשו לרכישות מסיביות מארה"ב, של מוצרי הגנה, מכוניות ומטוסי בואינג אזרחיים. כך נוצר מעין מעגל כלכלי שהדולר במרכזו. העולם קנה נפט בדולרים, יצואניות הנפט השקיעו את הדולרים בחזרה ברכישות בארה"ב ובנכסים אמריקאיים, וארה"ב הייתה יכולה להמשיך לממן חוב גדול בעלויות נמוכות יחסית, ובמקביל ליהנות מביקושים קבועים למוצריה. קרי, ייצור ויצוא בהיקפים משמעותיים. כך בסוף 2025 היו מוצבים במדינות המפרץ כ-50 אלף חיילים אמריקאים בבסיסים שונים, שתפקידם להגן על המפרציות וסעודיה מפני האיום האיזורי המרכזי, איראן.
נפט-אינפלציה-ריבית: זה לוחץ על זה
עם ביטול הצמדת הדולר לזהב ב-1971 החלה האינפלציה להאמיר, והיא קיבלה דחיפה רבתי בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973 מדינות ערב יצרניות הנפט הטילו אמברגו נפט על ארה"ב ועל חלק מבעלות בריתה. מחיר הנפט זינק מכ-3 דולרים לחבית לכמעט 12 דולר בתוך שנה. במהרה הזינוק התפשט לכל הכלכלה: לתחבורה, לייצור, לחקלאות ולמוצרי צריכה, והאינפלציה האיצה במהירות.
עליית המחירים הדרמטית בעלות הייצור (לעומת עליית מחירים שמקורה בגידול בביקושים עקב גידול בהיצע הכסף) שברה את עקומת פיליפס, תיאוריה רווחת בין כלכלנים באותם הימים. אולבן פיליפס היה כלכלן ומהנדס יליד ניו זילנד. במחקר ארוך שנים הוא מצא דפוס עקבי: כשהאבטלה הייתה נמוכה, השכר נטה לעלות במהירות, וכאשר האבטלה הייתה גבוהה, צמיחת השכר הואטה. כלכלנים אחרים החליפו מאוחר יותר את "השכר" ב"אינפלציית מחירים", והפכו את ממצאים שלו ל"עקומת פיליפס", הטוענת ליחס הפוך בין אינפלציה לאבטלה. קרי כאשר אחת עולה, השנייה תמיד יורדת, ולהפך.
בהסתמך על עקומה זו האמינה הממשלה שניתן יהיה "להמיר" קצת יותר אינפלציה, באבטלה נמוכה יותר. כלומר להילחם באבטלה שבעקבות עליית מחירי הנפט, באמצעות הפתרון הקיינסיאני הקלאסי: הזרמת כסף לכלכלה. אך פתרון זה לא עבד, להפך. הזעזועים ממחיר הנפט דחפו את הכלכלה למיתון בגלל העלייה החדה בתשומות, והאבטלה העמיקה. הניסיונות של הממשלה לתקן זאת באמצעות הדפסת כסף לא הורידו את התשומות, להפך, הם רק תדלקו אינפלציה נוספת, וזאת מבלי שהביאו לתנופה עסקית או ייצרו מקומות עבודה.
כך נולד מושג כלכלי חדש שאפיין את שנות השבעים של המאה שעברה: סטגפלציה. קומבינציה של סטגנציה (האטה במשק) עם אינפלציה. המהפכה האיראנית בשנת 1979 רק החריפה את הדברים, והאינפלציה יצאה משליטה שעה שהמיתון רק הלך וגבר. עם האינפלציה החלו התשואות על האג"ח האמריקאיות לטפס, שעה שהמשקיעים דרשו תשואות גבוהות יותר כדי לפצות על האינפלציה. כך טיפסו התשואות לטווח ארוך בהתמדה לאורך העשור, מסביב 6% על אג"ח ל- 10 שנים בתחילת שנות ה-70, לכ-16% בשנת 1981.
מעגל הרסני זה לא עצר עד שיו"ר הפד פול וולקר העלה דרמטית את הריבית עד כדי 20% בשנת 1981, במטרה להקטין משמעותית את היצע הכסף ולעצור את האינפלציה. וכך היה. עד 1984 ירדה האינפלציה מתחת ל-4%, והיא המשיכה לרדת בעשורים הבאים. ובמיוחד אחרי המהפך בסין, שהפך אותה ליצרנית העולמית של מוצרי צריכה, ואת כוח העבודה הזול שבה לשסתום לחץ לשחרור חלק מהלחצים האינפלציוניים האמריקאיים.
החיבור בין הפטרו-דולר ועצירת האינפלציה אפשר לכלכלה האמריקאית להתאושש, והמערכת הפיננסית העולמית השתנתה למשך עשורים.
התפוררות ברית המועצות בשנת 1990-1991, יחד עם עליית מדרגה בכושר היצור הסיני, מהפכת האינטרנט, והיכולת לגייס חוב בסכומי עתק ובמחיר זול ללא תקדים, העניקו לאמריקה הזדמנות לעלות על מסלול צמיחה חסר תקדים שהחל ב-1995. בשנת 1990 יבאה ארה"ב מסין בכ-15 מיליארד דולר, ונשאה חוב של כ-58% מהתל"ג. עד שנת 2005 צמח היבוא מסין לכ-243 מיליארד והחוב הגיע לכ-62% מהתל"ג. בתקופה הזו גם החוב של כל הסקטורים במשק האמריקאי גדל מכ-14 טריליון לכ-41 טריליון. המגמות המשיכו גם בשנים הבאות, עד שב-2015 עמד היבוא מסין על חצי טריליון, חוב המשק על כ-69 טריליון, וחוב ההמשלה הפדרלית על כ-74%.
הגידול בתפוקה בגין מהפכת האינטרנט יחד עם הגידול הדרמטי ביבוא מנעו מיצור מסיבי זה של כסף להתרגם ללחצים אינפלציוניים בלתי נסבלים. כך הלכה וצנחה לאורך העשורים הריבית בכלל, והריבית על האג"ח בפרט. מצב זה אפשר לחוב להמשיך ולגדול. באוגוסט 2020, בשיא הפאניקה של הקורונה, תשואת אג"ח ממשלת ארה"ב ל-10 שנים ירדה לכ-0.51%, הרמה הנמוכה ביותר בהיסטוריה. זו הייתה התחתית. עם שיתוק המשק בגלל המגפה הממשלות השיקו תוכניות תמרוץ גדולות, והבנקים המרכזיים הציפו את המערכת הפיננסית בנזילות עתק. החיבור של אלה, יחד עם שיתוק במסחר הבינלאומי, החיה את האינפלציה שהתחילה לטפס עד שנשקה ל-10%. בתחילת 2022 החל הפד להעלות את הריבית, וזו טיפסה פי שבע מהשפל של הקורונה. אך גחלי האינפלציה עדיין רוחשות.
סטגפלציה חדשה באדיבות ה-AI?
במקביל להיפוך המגמה הנמשכת בריבית, גברה גם אי-היציבות הגיאופוליטית. במובנים רבים, העשור הנוכחי מהדהד הדים רחוקים משנות השבעים של המאה שעברה, עם שני הבדלים מהותיים. בעוד שאז המשק האמריקאי והעולמי עמדו בריביות של 10% ואף 20%, היום למשק האמריקאי כולו עול חוב של מעל 106 טריליון, ולממשלה הפדרלית חוב של כ-39 טריליון, ואפילו ריבית של 3.75% הולכת וחונקת אותו.
הבדל מרכזי נוסף בין העולם של היום לבין זה של שנות ה-70 הוא הופעת הבינה המלאכותית. אף שבעתיד היא כנראה תביא לזינוק עצום בפרודקטיביות, בינתיים היא מצריכה השקעות עצומות במרכזי נתונים, בכוח מחשוב ובתשתיות אנרגיה, שעלולות דווקא להגביר לחצים אינפלציוניים. היא גם ללא ספק תייצר לחצים גדלים והולכים בשוק התעסוקה, שעה שעוד ועוד משרות נופלות קורבן לאוטומציה. תהליך משולב זה עשוי להביא לעולם לסטגפלציה מסוג חדש.
הנפט והאנרגיה הם עניין מרכזי בכל ההתפתחויות הללו. לא רק מהיותם בעלי השפעה עצומה על המחירים בכל המשק, אלא גם משום שהם מרכיב קריטי בהתפתחות התשתית של הבינה המלאכותית, קרי מרכזי הדאטה השורפים אנרגיה בכמויות עצומות.
התלות ההדדית בין ארה"ב והמפרציות גברה
בעשורים האחרונים, עם ההתעצמות האיראנית, הלכה וגברה התלות ההדדית בין ארה"ב ומדינות המפרץ וסעודיה, אשר כל תפיסת הביטחון שלהן נשענה על הברית. עתה, תחת מטר של אלפי כטב"מים וטילים בליסטיים, שלא לדבר על סגירת מצר הורמוז, הועמדה כל עסקת הפטרו-דולר למבחן.
אם תחת המבחן הזה יתברר להן, ולעולם כולו, כי אמריקה אינה אלא משענת קנה רצוץ, מה שיבוא אחר כך תהיה רעידת אדמה גאו-פוליטית כמותה לא ראינו מאז קריסת ברית המועצות.
טראמפ החל את המלחמה מסיבות שאינן ברורות עד תומן, אך זו התפתחה למלחמה על מעמד ארה"ב ועתיד הדולר, אשר גם כך יריבי ארה"ב עוסקים במרץ בניסיון להדיחו ממעמדו כמטבע הבינלאומי. את האסטרטגיה הזו היטיב להבהיר יו"ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף בריאיון שהעניק לרשת אל-ערבי אל-ג'דיד, ובו קרא מפורשות למדינות המפרץ להפסיק להישען על ארה"ב והבטיח כי בסיום המלחמה "טהרן תהיה מוכנה לחתום על הסכמים ביטחוניים עם שכנותיה הערביות, בתנאי שביטחון האזור ינוהל על ידי מדינותיו בלבד וללא כל התערבות זרה".
סילוק האמריקאים מהמזה"ת הוא אפוא במוצהר מטרת המלחמה האיראנית ובנות בריתה. אם תצליח, יהיו לכך משמעויות מרחיקות לכת בעיצוב המערכות הגאו-פוליטיות, הכלכליות והפיננסיות למשך עשורים רבים. ללא מערכת הפטרו-דולר עשוי הדולר לקרוס, ולהפסיק בתוך שנים בודדות להיות מטבע הרזרבה העולמי.
היחלשות ממשית בקשרים עם המשקיעים והשווקים במזה"ת עשויים מצדם להביא למכה כואבת ביותר לשוק האג"ח האמריקאי. מכה אשר תזניק את הריביות, את הלחצים הסטגפלציוניים, ואת כובד מימון החוב. זאת בנוסף למכה הכלכלית של אובדן שוקי ייצוא.
הקלפים על השולחן ברורים. הממשל האיראני סבור כי חרף המכות העצומות, יכולתו להחזיק מעמד לאורך זמן גדול מזה של המפרציות, של ארה"ב ושל ישראל. ולפיכך סוף המערכה האמריקאית להיגמר דה-פאקטו בכישלונה. קרי, כאשר המשטר על הרגליים ובידיו מאות ק"ג של חומר גרעיני מועשר ברמה שתאפשר לו להגיע לפצצה בתוך שנים בודדות.
כישלון שכזה עשוי גם להתגלגל בקלות למדיניות אמריקאית של בדלנות והתנתקות מהעולם, שכבר היום רבים בארה"ב תומכים בה. אף שמעטים מהם מבינים, כי אמריקה אינה יכולה לקיים את כלכלת החוב, הגירעון המסחרי העצום שלה, ומעמד הדולר, ובד בבד לסגת ממעמדה העולמי.
אם המלחמה תביא לסופם של הפטרו-דולר ושל הדומיננטיות האמריקאית, להיכן עשויים להתגלגל הדברים? איך יראה עולם בו מדינה תומכת ומייצאת טרור כמו איראן, תהא חמושה בנשק גרעיני ונהנית ממרחב חסינות עקב כך? אולי אחריתה של האימפריה הרומית (המערבית) מלמדת על הצפוי. משקרסה האימפריה לאחר כ-1,000 שנה, מהן כמחצית של דומיננטיות מוחלטת בכל אירופה והמזרח התיכון, לא באה במקומה אימפריה אחרת. להפך. תקופה חשוכה של כ-500 שנה, המכונות בספרי ההיסטוריה The Dark Ages, ירדה על העולם הישן. תקופה של פיצול רבתי ומלחמות אינסוף, בהן נמחקו כמעט לחלוטין כל ההישגים הטכנולוגיים, האוריינות, הפילוסופיה, המסחר, הארגון החברתי, והידע - לרבות ההנדסי - שנצברו בעולם העתיק לאורך אלף שנים, מאז תור הזהב של אתונה, שהחל עם ניצחונם הדרמטי של אלו על הפולשים הפרסים.