מנהג ''בבהילו'' בסעודת פסח, 2008 / צילום: גל חמו
1
בליל הסדר כמעט כל יהודי בעולם פותח את אותה הגדה, שר את אותם שירים ואוכל את אותה מצה. אבל מתחת לפני השטח מסתתר פסיפס מרתק של מנהגים שמרבית הישראלים לא נתקלו בהם. מהודו ועד גיברלטר, מאיראן ועד ארה"ב - כל קהילה שמרה בגלות על מנהגי פסח משלה.
● המרדף האובססיבי אחר רוח הרפאים של עולם האומנות
● איך בכלל נותנים שם למלחמה?
שמו של הערב הזה מדגיש דווקא את הניסיון ליצור תבניות בתוך החגיגות. ד"ר אסתר שקלים, חוקרת קהילות ישראל וחוקרת אורחת במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, מציינת שהכינוי "ליל הסדר" מופיע לראשונה בספר ההלכה "ספר האורה" המיוחס לרש"י, ככל הנראה כדרישה מפורשת להתנהגות מסודרת בלילה שנטה לפרוע. רש"י עצמו היה מהמרסנים הגדולים של הערב וקבע כללים מאוד ברורים ונוקשים, כמו איסור על שתיית כוס חמישית.
2
בערב חג הפסח כולם מרבין בשירה, אך יהודי פרס ובוכרה לא מסתפקים בצלילים: בזמן שירת "דיינו", לוקח כל אחד מהמסובים בצל ירוק ומצליף על שכנו, כסמל להצלפות שסבלו בני ישראל בעבדותם. הילדים מחכים לרגע הזה כל השנה, והמבוגרים, מתברר, לא פחות. יהודי בוכרה אפילו הוסיפו לזה ממד רגשי: בשעת ההצלפה נוהגים לאחל אחד לשני "מוראק שוה" - תפרח כמו הירק הזה, למזל טוב.
אצל יהודי פרס, מניחים מתחילת הסדר בצלים ירוקים על השולחן, וכשמגיע "דיינו" - מותר להצליף בכולם: באבא, באמא, בסבתא, אפילו בבעל. בחברה הפטריארכלית שהייתה נהוגה, עם היררכיה משפחתית נוקשה מאוד, זה היה היום היחיד שבו כל הגבולות החברתיים מתרופפים וכולם שווים.
"המפתח להבנת רבים מהמנהגים הפרסיים הוא בנורוז - ראש השנה הפרסי הקדום, החל בסמוך לפסח", מסבירה ד"ר שקלים. "נורוז (בפרסית "יום חדש", ת"ש) הוא חג שמקורו בדת הזורואסטריות המסמל בין היתר שוויון. זו גם החוויה בליל הסדר של יהודי פרס". ולמה דווקא בצל ירוק? לדבריה, "כך בקושי מרגישים את המכה. זה סמלי".
אבל הירוק, כך נראה, לא מקרי. שקלים מציינת שהירקות הירוקים על שולחן הסדר מקבילים לירקות שהונחו על שולחן הנורוז, שתפקידם לסמל שנה ירוקה, מוצלחת ומבורכת. באיראן ובכורדיסטן נהגו אף להניח על שולחן הסדר קערות מלאות נבטים פורחים - סמל לאביב ולטבע המתחדש.
סמליות מפתיעה נוספת שמרה לה יהדות רומניה. במקום הזרוע המסורתית, נהגו רבים בקהילה להניח על השולחן כנף עוף, ולא בכדי. "האישה שהצליחה לגנוב אותה במהלך הסדר, כך האמינו, "'תקבל כנפיים' משלה: תמריא לחיים חדשים ותתחתן עד סוף השנה", מסבירה שקלים. הגניבה הקטנה הזו, שנראית כסתירה לרוח החג, הפכה לאחד הרגעים הנכספים ביותר בשולחן.
בקרב יוצאי קהילות צפון אפריקה, בעיקר מרוקו, תוניס ולוב, נהוג לסובב את קערת ליל הסדר מעל ראשי כל המסובים תוך שירה: "בבהילו (בבהילות, בחיפזון, ת"ש) יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין", סגולה לברכה ולהגנה מכל פגע.
3
קהילות אחרות לא מסתפקות בסמליות. עד היום, בני קהילת בני ישראל במומבאי, הודו טובלים את כפות ידיהם בדם של כבש או של עז ומטביעים אותן על נייר שנתלה מעל המשקוף - בדיוק כפי שנצטוו אבותיהם במצרים, כדי שתפסח המכה על בתיהם.
לא רחוק משם, בגיברלטר, טריטוריה בריטית קטנה בקצה דרום־מערב אירופה, כותשים היהודים אבק מלבנים אמיתיות ומערבבים אותו לתוך החרוסת. המשמעות, על פי אחת הפרשנויות, היא לסמל את הטיט שהכינו בני ישראל במצרים.
מנהג אחר שנהוג בקהילות שונות, שגובל בין הזדהות לסמליות גרידא, הוא תחפושת "עני מהדרך": אחד מבני הבית יוצא החוצה בבגדים מטולאים, שק על הגב ומקל ביד, מקיש בדלת ומנהל דו־שיח עם אביו. "מאין באת?" - "ממצרים." "ולאן אתה הולך?" - "לירושלים". המנהג נסמך על הציווי ההגדי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
4
מבין כל המנהגים שנוספו לשולחן הסדר לאורך הדורות, אולי המאוחר ביותר ולבטח המרדני שבהם הגיע מהמאה ה־20: תפוז כתום, מונח בין המרור לכרפס בצלחת ליל הסדר של הקהילה הפרוגרסיבית בארה"ב. מקורו בשנות ה־80 בקמפוסים יהודיים בארה"ב, כשפרופ' סוזנה השל, פרופ' למדעי היהדות, נתקלה בהגדה שכתבה סטודנטית ובה סיפור על נערה ששאלה את רבה אם יש מקום ביהדות ללסביות. תשובת הרב בסיפור הייתה חדה: "יש מקום ללסביות ביהדות כמו שיש מקום לקרום לחם בקערת הסדר". השל בתגובה הניחה בצלחת ליל הסדר תפוז. זרעי התפוז מסמלים לידה מחדש והתחדשות, ויש מי שיורק מהפה את הזרעים כתזכורת לירוק החוצה את שנאת האחר.
5
המשותף לכל המנהגים הללו הוא רעיון אחד: בכל דור ודור, כל קהילה מוצאת את הדרך שלה להחיות מחדש את סיפור יציאת מצרים. לא רק להקריא סיפור, אלא לחוש, להריח, לחוות את החג. ובסוף, בין אם מצליפים בבצל ירוק, מורחים דם על המשקוף או יוצאים לבשר על הגאולה - כולם חוגגים את אותו פסח, מקיימים את מצוות "והגדת לבנך".