עוד סבב של לחימה הסתיים או לפחות הוקפא, והישראלים השחוקים מנסים להיזכר שוב איך נראית השגרה שלהם, כשענן של חוסר ודאות מרחף מעליה. התקופה הזאת מערערת משפחות. שנת 2024 הדגימה את ההשפעה האפשרית של המלחמה המתמשכת, כשמספר תיקי הגירושים שנפתחו בבתי הדין הרבניים עלה ל־113 אלף, בהשוואה ל־102 אלף שנה קודם לכן.
● ספסל במקום קליניקה: היוזמות העירוניות שמנסות למנוע את המשבר הנפשי הבא
● מבירוקרטיה לניתוחים פלסטיים: הדרכים המפתיעות שבהן מלחמות משנות מדינות
ב־2025 אומנם ראינו ירידה - רק 109 אלף תיקי גירושים, אולם לדברי תמיר אשמן, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, מנכ"ל משותף עם ד"ר אורן גור של עמותת מעגלי הגברים "שבת אחים" ומנהל אשמן - בית ספר ליחסים, הירידה הזאת לא בהכרח משקפת הטבה. "אני פוגש המון פסקי זמן שעדיין לא נקראים גירושים. בתוך המשפחות אנחנו רואים ניכור, שתיקות רועמות, סוג של הסדרי ראייה - אלה פרידות שקופות".
התקופה הזאת היא אתגר לבריאות הנפש הגברית. בעוד שבישראל הפוקוס הוא על פוסט־טראומה שחיילים סוחבים משדה הקרב, המחקר בעולם בשנים האחרונות מתחיל לשים בחזית דווקא את התגובה הגברית לגירושים.
בין הסטריאוטיפ למציאות
בתרבות, גברים נתפסים כצד החזק בגירושים. לפי ספרם של פרופ' עמירם רביב ופרופ' רחל לוי־שיף, "שנינו לחוד. גירושים: השלכות ודרכי התמודדות", שיצא ב־2024, גברים נפגעים כלכלית פחות - הם יאבדו בממוצע 20% מהכנסתם אחרי גירושים בעוד שנשים יאבדו בממוצע 50%. נשים גרושות ויחידניות הן הקבוצה המיוצגת ביותר מתחת לקו העוני.
לגברים גם יש גמישות רבה יותר בבחירת סוג המשמורת, והם נוטים להיכנס במהירות רבה יותר לזוגיות שנייה. במדיה, הסטריאוטיפ של זוג אחרי פרידה כולל אישה שבורה ועצובה וגבר כועס ונקמני. ההנחה היא שאם הגבר אינו כועס ונקמני הוא יהיה בסדר.
מחקרים מעלים תמונה מורכבת יותר, שבה גברים אחרי פרידה נמצאים בסיכון גבוה יותר לאובדנות, להתמכרויות ולדיכאון.
"בכל שנה מתאבדים 500 גברים לעומת כ־100 נשים", אומר אשמן. "רבים מהגברים מתאבדים מסיבה שקשורה לפרידה זוגית או משפחתית. בנוסף לכך, ב־70% מהתאונות הקטלניות הנהג האשם הוא גבר. אנחנו יודעים שחלקן נובעות מהתמכרויות או שהן עצמן ניסיון לפגיעה עצמית".
בהדרגה, חוקרים מתחילים למפות את נקודות הסיכון הייחודיות לגברים אחרי פרידה, ודרכי התמודדות אפשריות. מדובר, כמובן, בהכללות גסות מאוד (ועוד לא הזכרנו בכלל את הזוגות החד־מיניים), אולם, אומרים החוקרים, ההקשר התרבותי שבו חיים הגברים והבנת הציפייה החברתית מהם חיוניים להבנת המצב הייחודי שלהם בפרידה.
המלחמה מחריפה מתחים
"70% מתביעות הגירושים של זוגות הטרוסקסואליים מוגשים על ידי נשים", אומרת לוי־שיף.
בהכללה גסה, גם בימי שגרה, נשים עוזבות אם הן מרגישות שלא מבינים אותן, שהמריבות הפכו תכופות, שהן חנוקות על ידי בן הזוג או המשפחה שלו. הן גם יוזמות יותר פניות לטיפול זוגי, אומרת שיף. "זאת בעוד שגברים נוטים לבצע מעין עזיבה שקטה בתוך הקשר. בראש שלהם הם יאשימו את בת הזוג בכך שהקשר הולך ונעכר, אבל בחוץ יימנעו מעימותים שיכולים לקדם את סוף הקשר. נשים אומרות ומשדרות שלא טוב להן בכל מיני דרכים שנים לפני הפרידה, ובכל זאת גברים אומרים לעתים קרובות שזה הגיע להם בהפתעה".
רביב, פרופ' (אמריטוס), פסיכולוג חינוכי וקליני מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, מוסיף: "כשגברים מפרקים נישואים, לפעמים זה מתוך תחושה שהם מגיעים לאיזשהו משבר גיל ומרגישים שהם פספסו את החיים שלהם. מי אשם? בת הזוג. אם אחליף בת זוג אמצה את חיי. אבל לפעמים הזוגיות היא רק תירוץ לחוסר המיצוי, אבל הם עצמם מבינים את זה מאוחר מדי".
בישראל, המלחמה מחריפה את המתחים הללו. "לנשים קשה מאוד בתקופת מלחמה לתחזק את התא המשפחתי, אבל הן שומרות בתוך כך על החיים ועל הזהות שלהן", אומרת לוי־שיף. "לעומתן, גברים עוברים ניתוק מכל החיים ועולם הערכים שלהם, ואחר כך נזרקים אליהם חזרה. אנחנו רואים המון גברים עם תגובות שלא עוברות את הסף הקליני לפוסט־טראומה, אבל הן חמורות מאוד".
אשמן מוסיף: "אחרי כל סבב כזה כל צד מותש וסובל, ומצפה להקלה והבנה מהצד השני, שגם הוא מותש ומצפה. לגברים שהוסללו למאות ימי מילואים בשנה, קשה מאוד לבסס את המקום שלהם במשפחה, וספציפית את האבהות שלהם. כך שלב ההיקשרות נפגע. אנחנו חוזרים מאה שנה אחורה מבחינת הפיצול המגדרי הקוטבי".
מבלבול להתמודדות
אחרי שהפרידה כבר התרחשה, לגברים נדרש זמן רב יותר מנשים לעבד את האירוע ולהבין את סופיותו, כפי שהראה מחקר ותיק של הפסיכולוגית ד"ר נעמי באום. שיא הקושי אצלם מגיע מאוחר יותר והוא ממושך יותר.
המחקר סימן את היעדר רשתות התמיכה החברתיות כאחד ההבדלים העיקריים בין גברים לנשים. הבעיה היא לא רק היעדר אוזניים קשובות, אלא גם במה שמותר ואסור להגיד.
"מאז שהיו פעוטות, גברים לומדים לנתק את עצמם מהגוף הרגשי שלהם", אומר אשמן. "גברים 'נורמטיביים' מתביישים להראות חולשה אפילו מול האנשים הכי קרובים. נניח שאת רואה סרט אמריקאי ובו מוצגת פרידה ואנחנו רואים את הגבר סצינה אחת אחרי זה. מה הוא עושה?".
נותן אגרוף לקיר עץ שנשבר.
"גם זה, אבל גם הולך לבר ומבקש מהברמן שימזוג לו כוס ועוד כוס. אישה תלך להתנחם אצל חברה, אחות, אפילו אמא. גבר מיינסטרימי יתבייש להפגין כאב מול חבר, עוד יותר מאח ובוודאי מאבא".
כל חברה מבנה יחסים וגבריות בצורה קצת אחרת, ובכל זאת חלק מהדברים הללו משתקפים גם במחקר העולמי. מחקר שנערך בקרב גברים אוסטרלים, ופורסם בכתב העת Qualitative Health Research בדצמבר 2025, בחן את ההשפעות של גירושים ופרידות על גברים צעירים, לאחר שנמצא כי האירועים הללו מגבירים משמעותית את הסיכון לאובדנות במדינה.
לפי המחקר, הפרידה כוללת כמה שלבים: בלבול, הצפה רגשית, התמודדות והחלמה. תקופת הבלבול אופיינה בדרך כלל ברגשות כמו עצב, אובדן מוטיבציה לחיים, חרדה לגבי המשך החיים ואשמה שהתבטאה בשאלה מה אפשר היה לעשות אחרת. הגברים שאלו שאלות על זהות: מי אני עכשיו? מה היתרונות והחסרונות שלי? כעס, שלפי הסטריאוטיפ "אמור" להיות הרגש הדומיננטי בשלב זה, הוזכר פחות.
רבים מהגברים שהשתתפו במחקר התרגלו לפרוק רגשות מול זוגתם, וכעת יחד עם ההצפה הרגשית אבדה גם האוזן הקשבת העיקרית. מגברים אחרים הם קיבלו בעיקר תגובות כמו "אתה צריך להיות חזק (To tough it out)", עצות להמשיך מיד למערכת היחסים הבאה או "לנצל את החופש" כדי לפגוש נשים רבות אחרות.
המרואיינים במחקר ציינו שהלחץ "להמשיך הלאה" גרם להם להרגיש שחבריהם או משפחתם לא מבינים את עוצמת האובדן, ולכן אולי, לתחושתם, בכלל לא מבינים את עומק הרגשות שלהם. כלומר, לא באמת רואים אותם כבני אדם. התוצאה היא בדידות עמוקה, שעלולה להוביל לאובדנות.
אשמן מאשר שגם בישראל זה כך. "אפילו במעגלי הגברים שלנו אם מישהו בוכה, בדרך כלל הגברים בהלם. אחר כך הם אומרים לו 'דוד, תהיה חזק'. אני אומר להם 'הוא בוכה, זה סימן שהוא חזק. זה סימן שהוא מסוגל להתמודד עם הרגש'".
בתוך בליל הרגשות היו גם רגשות חיוביים: הקלה על סיומה של מערכת יחסים מכאיבה, שחרור מעיסוק בחסרונות שראתה בהם בת הזוג, חופש והתרגשות מסוימת לגבי האפשרות לפתוח פרק חדש בחיים.
שלב הפצצה המתקתקת
החוקרים האוסטרלים מתארים תנועה בין שלב של רגשות מעורבים לשלב של רגשות מציפים, משתקים. חלק מהמרואיינים דיווחו כי בשלב כלשהו, לא בהכרח מיד אחרי הפרידה, הגיעו בכי בלתי פוסק ואפילו חוסר יכולת לקום מהספה. מחשבות אובדניות נבעו מהבדידות, וגם מהתחושה שהתגובה החריפה כנראה מעידה על פגם בעצמם. בהדרגה, התחיל תהליך של התמודדות, שאופיין בשלוש טקטיקות עיקריות.
הראשונה הייתה הסתגרות - הגברים נמנעו מחברה בעודם מעבדים את הרגשות שלהם. אחד המשתתפים במחקר אמר במפורש: "זה עניין של גבריות, לא להתפרק מול החברים". החוקרים ציינו שזו גישה שיכולה להיות בעייתית, משום שהיא מרחיקה אותם מתמיכה שיצטרכו מאוחר יותר, כמו עבודה, תחביבים וחברה.
דפוס התמודדות שני היה הסחת דעת. כאן נכנסים לפעולה החומרים הממכרים, אך יש גם הסחות דעת חיוביות, כמו עבודה, שיכולה לעזור לשמור על ערך עצמי ותחושת עתיד. אבל אשמן מזהיר: "יש גם דיכאון סמוי, שמתבטא בניכור מאנשים קרובים לצד התנהגויות הרסניות, כשהתפקוד, למשל בעבודה, נראה בסדר. העולם החיצוני מטופח בעוד שהעולם הפנימי מוזנח, וזה הופך לפצצה מתקתקת".
מערכות יחסים חדשות יכולות לשמש הסחת דעת, והצלחה במפגשים רומנטיים או מיניים יכולה לחזק את תחושת הגבריות והערך, אם כי לפעמים ניסיונות פחות מוצלחים עלולים להותיר תחושת ריקנות או לחזק געגועים לבת הזוג הקודמת.
דפוס בעייתי נוסף הוא פגיעה בנשים אחרות כדי להשיב תחושת שליטה וגבריות. "רציתי לראות נשים באופן כללי כחשובות פחות ובעלות פחות כוח עליי", אמר אחד המרואיינים במחקר.
"אנחנו רואים גברים שמעודדים זה את זה לאמץ תפיסה קורבנית של 'אישה בונה אישה הורסת', לראות את גרושתו ונשים בכלל כרשעיות, אבל גם כל־יכולות, ולתלות בהן את כל הבעיות של אותו גבר בחיים", אומר אשמן. "תפיסה כזו אולי נותנת איזו תחושת שותפות גורל רגעית בין הגברים, אבל זה עלול לגרום לגבר לפעול תוך כדי ואחרי הגירושים באופן חשדני כלפי גרושתו, להיות שותף פחות טוב לתהליכי פרידה ובכך להשפיע לרעה על הקשר שלו עם הילדים. הגישה הזאת גם עלולה להפוך אותו לחשדן יותר במערכות יחסים עתידיות".
חשיפה מדודה של רגש
הטקטיקה הבריאה ביותר שדיווחו עליה משתתפי המחקר הייתה חשיפה, וחלקם דיברו על "כלכלת חשיפה", שבה פרקו בכל פעם רק חלק קטן מרגשותיהם בפני אדם שסמכו עליו, כדי לא להרגיש שהם מאבדים פאסון או מעמיסים יותר מדי. חלקם דיווחו שההחלטה את מי לשתף השיבה להם חלק מתחושת השליטה בחייהם.
ככל שהצליחו להמשיג את רגשותיהם, כך הרגישו טוב יותר, ובתחום הזה מפגשים טיפוליים רשמיים סייעו מאוד. כאשר מטפלים או חברים תיקפו להם שהרגשות הללו קיימים גם אצל גברים אחרים, פחתה משמעותית תחושת הבדידות ובהתאם גם המחשבות האובדניות.
רבים ציינו שנעזרו מאוד בידידות נשים ודיווחו שהרגישו יותר בנוח להיחשף בפניהן בקריסת הגבריות שלהם לכאורה.
בסופו של דבר ההחלמה הגיעה כשהגברים יכלו לראות גם את הרגעים הטובים במערכת היחסים וגם את הרעים, לראות בעצם הפרידה התפתחות חיובית ("בעצם לא התאמנו וסתם אמללנו זה את זו"), או כהזדמנות להפקת לקחים וצמיחה לקראת מערכות יחסים אחרות.
החוקרים האוסטרלים מציעים להנגיש לגברים שעוברים פרידה התערבות מוקדמת, לפני שהם מגיעים לשלב הצפת הרגש שעלולה לגרום להם לפגוע בעצמם. עם זאת, הם הכירו בכך שבהקשר החברתי הקיים, יש לתת מקום גם לצורך של חלק מהגברים להימנע מהחברה לתקופה, עד שיבנו לעצמם נרטיב חדש של גבריות. הם הפצירו במעניקי הסיוע לבצע מחקרים נוספים כדי להבחין בין מצבי הימנעות והסתגרות מסוכנים לבין מצבים שהם חלק מההחלמה.
"יש עוד דרך לעבור"
"מה שמעודד אותי הוא השיפור מדור לדור", אומר אשמן. "אבא שלי היה יותר אדרנליני, מנותק וסוער ממני. אני כבר הבנתי את המחירים של הבדידות והמידור הרגשי. הילדים שלי כבר עושים איזושהי אינטגרציה - לא גבר 'נשי' אבל גם לא 'אלפא', אלא משהו הרבה יותר רב־ממדי. מישהו משוחרר שלא סוגד לקודים חברתיים של המאנוספרה או לאבא שאתה לא מעז להעביר עליו ביקורת".
הנוער והצעירים של ימינו קראו לכך "גבר סיגמא", ולמשך זמן מה הוא היה הדמות הלוהטת ביותר בתרבות. "לצערנו חלק מההישגים הללו נפגעים בגלל מנהיגות שמעודדת גבריות נרקסיסטית", אומר אשמן. "יש לנו עוד דרך לעבור בחברה הישראלית, שהיא מסוכנת לבנים".
