ביל אקמן. לא מפחד מ–AI / צילום: Reuters, Blake Mike
1
מאמזון שקנתה את MGM ועד המאבק היצרי על פאראמאונט ווורנר ברוס-דיסקאברי, רצף המיזוגים של השנים האחרונות הרגיל אותנו לראות במיליארדרים סוג של מבוגר אחראי שמגיע להציל חברות מדיה מקרטעות. ההצעה שהעמיד השבוע ביל אקמן לרכישת יוניברסל מיוזיק (UMG) ב-64 מיליארד הדולר יכולה לסמל את הרגע שבו הקפיטליזם מתחיל להתייחס לתרבות הבידור, במקרה הזה למוזיקה, כמו אל תשתיות לאומיות.
העברת הקטלוג המוזיקלי הגדול בעולם מאמסטרדם לניו יורק הוא גם ארביטראז' פיננסי וגם המשכו של שינוי תפיסתי, לפיו זכויות יוצרים היום הן כמו מסילות הברזל של המאה ה-21. במאה ה-19 לא היה אכפת לאנשי העסקים מה יש בתוך הקרונות, כל עוד הם החזיקו במסילה. היום, שיר של טיילור סוויפט, קטלוג של הביטלס, קליפ של סברינה קרפנטר או הופעה של דרייק הם יותר מיצירה - הם תשתית להדפסת כסף. בכל פעם שאנחנו לוחצים פליי בדרך לעבודה, אנחנו משלמים אגרת מעבר לבעלי המסילה. העסקה של אקמן תסמל אולי את סופו של המעבר ממוזיקה כאומנות למוזיקה כנכס יציב כמו חשבון חשמל ומניב כמו נפט.
● 50 שנה ל"מלאכיות של צ'ארלי": המודל העסקי שעושה קופה עד היום
● מדם של עז ועד הצלפה בבצל: המנהגים הצבעוניים של פסח
2
כדי להבין מה השתנה, די להביט ברוחותיהם של הטייקונים האחרים שמרחפים מעל העסקה הזו. דייויד גפן היה התגלמות טייקון הבידור של המאה ה-20. איש של "בטן" ואינטואיציה, שהתחיל בחדר הדואר של סוכנות כישרונות ובנה אימפריות (דרימוורקס, גפן רקורדס) על בסיס היכולת לזהות להיט. דמות אבהית, לעתים קרובות גם אגרסיבית ואפילו דורסנית, אבל כזו שהאמינה בלב שלם שמוזיקה היא הימור על פוטנציאל אנושי ייחודי.
בתווך, ניצבים טייקונים כמו דייוויד אליסון (סקיידנס/פאראמונט) או דיוויד זאסלב (וורנר ברוס-דיסקאברי). אלה, לפחות כלפי חוץ, עדיין משחקים את המשחק ההוליוודי הישן, ומדברים על תהליך היצירה והמורשת הקריאטיבית של החברות שלהם, מתוך ההבנה שהוליווד חיה על אגו ואגדות. אבל מתחת למעיל העור של אליסון מסתתר הגיבוי הפיננסי של מניות אורקל, ומתחת לציטוטי המורשת של זאסלב מסתתרת תאוות קיצוצים בלתי נלאית של וול סטריט. סוג מנהלים שמתחפש לאנשי שואוביז כשבפועל, הם לא יותר ממייעלים, אלה שבאו להציל את המודל העסקי ולא את האמנות.
ואז מגיע ביל אקמן. הוא כבר לא טורח להתחפש. הוא לא בא לזהות את הכישרון הבא במועדון אפוף עשן אלא מגיע לעסקה כמו שמאי מקרקעין. עבורו המורשת המוזיקלית של יוניברסל היא לא יותר מנכס מניב שפשוט מנוהל לא נכון. אם נחזור למטאפורת התשתיות, אם גפן היה ההרפתקן שמחפש את הזהב, אקמן הוא האיש שקונה את המכרה רק כדי לייעל את עבודת הכלים הכבדים.
3
נקודת מפתח במעבר הזה התרחשה לפני פחות מעשור. הריביות האפסיות דחפו את וול סטריט לחפש מקורות תשואה במקומות לא צפויים, ואחד מהם היה מוזיקה. מי שהקדים לזהות היה מרק מרקיוריאדיס, לשעבר המנהל של אלטון ג'ון וביונסה, שהקים את קרן ההשקעות Hipgnosis על בסיס רעיון פשוט: שירים מתנהגים כמו נכס יציב. בזמן משבר, אנשים אולי יפסיקו לקנות מכוניות, אבל לא יפסיקו להאזין ללהיטים. משם זה התגלגל מהר. בלקסטון נכנסה, הזרימה מיליארדים, וקטלוגים של להיטים מוכרים התחילו להיתפס כמנועי תזרים ארוכי טווח, שממשיכים לעבוד גם כשהכול מאט. אקמן לוקח עכשיו את המודל הזה לקצה. הוא מהמר שהערך של אותה מוזיקה בדיוק, של אותו הקטלוג, יהיה גבוה יותר אם יסחר בדולרים בוול סטריט במקום ביורו באמסטרדם. המטרה היא לסגור את "פער השווי" שבין השוק האירופי המנומנם לבין וול סטריט, שתפיסתה את האמנים כמחוללי תזרים כבר מבוססת.
4
ואם מריקיורידיס והיפנוזיס גילו את הנפט, אקמן מקים את בתי הזיקוק. היפנוזיס הוכיחה שהתזה של מוזיקה כנכס נכונה, אבל קנתה קטלוגים במחירים מופקעים, נוהלה בבזבזנות וטבעה בחובות ובוויכוחי שווי. אקמן, לעומתה, מגיע לעסקה כשהוא מחזיק בידו השנייה את התשתית הטכנולוגית. כמעט 40% מהפורטפוליו של החברה שלו מושקעים בענקיות כמו אלפאבית (גוגל), מטא ואמזון, החברות שמעצבות את מהפכת ה-AI.
אם השוק הגיב עד כה בחשש למניית UMG בגלל יכולותיה הגוברות של AI לשכפל קולות, אקמן כנראה מזהה שם עוד דרך להרוויח כסף. UMG, תחת המנכ"ל לוסיאן גריינג', הייתה אחת מחברות המדיה הלוחמנית ביותר נגד חברות ה-AI. היא חתמה על הסכמים עם יוטיוב לוודא שימוש אחראי ב AI, ואף תבעה את אנתרופיק בטענה להפרות בוטות של זכויותיה. בידיים של אקמן, הסבירות שהקטלוגים של יוניברסל יהפכו לבסיס הנתונים המוזיקלי האיכותי ביותר בעולם גדלה. ובזמנים שבהם כל מודל AI זקוק לנתונים איכותיים כדי לאמן את עצמו, מי שמחזיק בזכויות של ליידי גאגא או הביטלס מחזיק בחומר הגלם היחיד שאי אפשר לייצר במעבדה. כלומר, הבינה המלאכותית לא רק שלא מפחידה את אקמן, הוא כנראה פשוט רוצה להיות זה שגובה ממנה את האגרה בכל פעם שהיא מנסה ללמוד איך נשמע רגש אנושי.
5
המהלך של אקמן הוא מכת הפטיש שמסמנת את מותה של הרומנטיקה במדיה. התרבות הופכת משגרירה של רגש לשגרירה של הון, והמעבר מהשואו לתשתית הושלם. כל לחיצה על פליי וכל אימון של מודל AI מתורגמים מיידית לשורת רווח במאזן של מישהו אחר. אקמן מנסה לקנות את UMG כי הוא מבין שבעולם של כאוס טכנולוגי וגיאופוליטי, הבעלות על הקאנון התרבותי היא הדבר הקרוב ביותר לבעלות על זיכרון אנושי. אנחנו נמשיך להאזין ולהתרגש, אבל כמו בכבישי האגרה, בכל תחנה ושיר בדרך, אקמן יחכה לנו בבוטקה של הגבייה.