עד גיל שלוש היו חייו של נורברט (נחום) צימבליסטה (כיום בן 87) שלווים ו"די רגילים". אלא שביוני 1940 הנאצים פלשו לצרפת, המשטר התחלף והכול השתנה. בערב יום השואה הגיע צימבליסטה לספר את סיפורו באירוע "זיכרון בסלון" שנערך בגלובס והנחה כתב העיתון אסף זגריזק.
● הנכדים זוכרים: עובדי גלובס מנציחים את יקיריהם
הוא נולד ב-1939, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעיירה לאנס שבצפון צרפת להורים אסתר ואברהם שהתחתנו בשנת 1934. ביוני 1940 גרמניה פלשה לצרפת, וב-11 בספטמבר אותה שנה "הגרמנים החליטו לרכז את כל יהודי לאנס, כ-530 במספר כולל הוריי, ולעצור אותם באותו לילה", מתאר צימבליסטה. "למעשה, עד שנת 2000 לא היה לנו ידוע מה עלה בגורלם".
הוא עצמו, ואחותו מרים הגדולה ממנו בשלוש שנים, זכו לגורל אחר. "להוריי הייתה עוזרת בית קתולית בשם מריאנה טיז'יאק, והיחסים בינה לבין הוריי היו מאוד טובים. כמו הוריי גם בני משפחתה היו פולנים שהיגרו לצרפת, ומדי פעם היא ובעלה יוסף אף היו שומרים עלינו בביתם כאשר הוריי היו יוצאים לבלות.
"באותו לילה שבו הוריי נלקחו עם כל יהודי העיירה, הזוג הפולני אימץ אותנו כאילו היינו ילדיהם. זו הייתה עיירה מאוד קטנה ורק הם ידעו שאנחנו יהודים. יחד עם זאת, הבית שלהם היה מאוד קטן והיו להם שלושה ילדים משלהם, כך שבלית ברירה הם נאלצו להחביא אותנו בדיר החזירים שהיה בחלקת האדמה שלהם.
"את דיר החזירים הם סידרו כך שיהיה מקום לישון בו בלילות, וביום היינו יוצאים ומשחקים בחצר. צריך לזכור שהגרמנים הודיעו שכל מי שימסור מידע על יהודים יקבל פרס של עד 10,000 פרנק צרפתי, כך שתמיד היינו בסיכון. בצורה הזו עברנו את המלחמה, ונשארנו אצלם גם אחריה, עד שנת 1950".
חברים במחתרת
כיוון שהיה קטן, צימבליסטה אינו זוכר את הוריו, וזיכרון הילדות הראשון שלו הוא מביתם של משפחת טיז'יאק, שהיו קתולים אדוקים, ונהגו לומר כי הדת הקתולית היא זו שמחייבת אותם להציל חיים. "בדיעבד הסתבר שהם וילדיהם היו חברים במחתרת שנקראה POWN, ומדי יום ראשון היו מתכנסים ומתכננים את צעדיהם כנגד הנאצים, שהיו פעילים באזור מגוריהם.
"מטרתם הייתה להרוג חיילים גרמנים, ולפגוע בציוד שלהם. כך, לדוגמה, הם היו מגדלים ירקות, מסליקים בתוכם חומרי חבלה, ומחביאים אותם בארגזים. לאחר מכן הארגזים שונעו על גבי אופניים ליעד שבו רצו לפגוע, או לחברי מחתרת אחרים".
אחד הרגעים שבהם נרשם סיכון משמעותי היה כאשר לקראת סוף המלחמה הגרמנים נכנסו לעיירה, והגיעו לבית משפחת טיז'יאק. "שמענו חריקת בלמים בחוץ, ואם המשפחה אמרה לנו להתחבא במהירות. כמובן שהתחבאנו הכי מהר שיכולנו מתחת למיטה, ואחותי אף סתמה את פי בעזרת ידה.
"מריאנה, שידעה גרמנית, הבינה מהר מאוד שכנראה מישהו בעיירה הלשין עליהם, ודיווח שיש בביתם ילדים שאינם בני המשפחה. היא ניהלה עם החיילים שיחה, ואנחנו לא יודעים איך זה קרה, אך לאחר מכן הם נסעו משם. כך ניצלו חיינו על ידי המשפחה המאמצת שלנו, אך יחד עם זאת, זה הציל גם אותם - שכן אם הם היו נתפסים, כנראה לא היו משאירים אותם בחיים".
הגילוי בבריסל
עם סיום המלחמה, נשארו נורברט ואחותו מרים להתגורר אצל משפחת טיז'יאק. רק בשנת 1950 הגיע לפתח הבית באופן מפתיע בן דודם, שחיפש אותם במשך תקופה ארוכה ולבסוף הצליח למצוא אותם בעזרת עדויות של אנשים. "הפרידה מהם הייתה לא קלה, שכן בשבילי הם היו ההורים שלי. הם התייחסו אלינו ממש כמו אל ילדיהם. נותרנו בקשר איתם ועם ילדיהם כל עוד הם היו בחיים.
"אותו בן דוד דאג להוציא אותנו מאותה משפחה והועברנו לבית ילדים יהודי בוורסאי, שם שבנו לזהותנו היהודית והדתית". כעבור עוד שלוש שנים, בגיל ארבע עשרה, הגיעו נורברט ואחותו לישראל.
הגילוי על גורל הוריהם היה לא צפוי. "בת אחותי ובעלה היו בבריסל בשליחות מטעם בני עקיבא. בבית הספר היהודי של הבת שלהם ערכו ביום השואה את הטקס 'לכל איש יש שם', והקריאו גם את שמם של אסתר ואברהם צימבליסטה. היא סיפרה להם על כך, והם החלו לברר את הנושא.
"מהתחקיר שלהם עלה כי בלילה ההוא היהודים הועלו על משאיות לעיר הסמוכה ליל שבצרפת, ומשם הם הועברו לעיר מכלן שבבלגיה. ב-1942 הם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, עם הגעתם הובלו לחדרי ענק שנאטמו. הם לא ידעו מה צפוי להם, אבל ממש לאחר שהדלתות נטרקו הופעל גז שהמית את כל מי שהיה בחדר במהירות".
בשנת 2009 הוכרו יוסף ומריאנה טיז'יאק כחסידי אומות עולם, תואר המגלם בתוכו אומץ ואצילות נפש, שהרי מי שנתפסו כשהם מצילים יהודים נאסרו, עונו, או נשלחו למחנות השמדה.
