פרופ' מירי ימיני / צילום: רמי שלוש, דוברות הטכניון
אישי: בת 46, נשואה + 2, גר ברעננה
מקצועי: מדענית ראשית במשרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה
ילדות ומשפחה: נולדתי וגדלתי בעיירה קטנה באוקראינה, למשפחתה חילונית סובייטית, בין היהודיות היחידות. אני זוכרת שכילדה התעניינתי מאוד בחיים של אחרים, אהבתי להתארח אצל חברים ולהתבונן בשגרה שלהם. אהבתי גם את החורפים - סקי, החלקה על הקרח והמון שלג.
● המנכ"ל שבכיתה ט' כבר התקין אנטנות ובגיל 58 עדיין עושה מילואים
● מהמסע המפרך לישראל בגיל 3 ועד לעמדה הבכירה בבית הנשיא: "האמנתי שאני אצולה"
העלייה לארץ: בשנת 1990, כשהייתי בת 11, עלינו לישראל והגענו ליבנה. נחתנו כמעט ישר למלחמת המפרץ הראשונה. לא היה לנו מושג מה לעשות, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את הוריי חסרי אונים. אני עצמי חייתי בין שני עולמות - לא הייתי מספיק רוסייה בשביל חבורות העולים גם לא מספיק ישראלית בשביל המקומיים.
העוני כגורם מעצב: מיבנה עברנו לשכונת עולים באשקלון. הוריי החזקים, שעבדו כמורה לפסנתר ומנהל שירותים ברשות עירונית, איבדו ממעמדם המקצועי, והתפרנסו מעבודות פיזיות זמניות. אמא ניקתה בתים עד שחלתה בסרטן. מאז לא מצאה את עצמה. אבא עבד במפעל ואז היה צלם אירועים ושליח. עברתי מחיים סובייטיים קלאסיים - עם פסנתר, חוגים והרבה פיזיקה ומתמטיקה - לבית שבו ההורים עובדים ואני אחראית לגורלי, בלי כסף. חיינו בעוני קיצוני. אבל זו הייתה חוויה מעצבת. זה הפך אותי למישהי שרוצה לרכוש הרבה סוגים של כישורים - לכל מקרה שלא יבוא.
ארבעה תארים: למרות המצב ההורים היו נחושים שאצליח, ודחפו אותי ללמוד מקצועות ריאליים ולהצטיין בהם, למרות שיותר עניינו אותי אנשים. כך התגייסתי לעתודה אקדמית, שם למדתי מדעים מדויקים באוניברסיטת בן גוריון, ולאחר הגיוס שיתתי במרכז אב"ך כקצינה האחראית לפיתוח של מערכות גילוי ומיגון בפני נשק בלתי קונבנציונלי, שהיה אז נושא חם מאוד. במקביל השלמתי תואר שני בביוטכנולוגיה ואחר כך דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, שבמסגרתו למדתי שנה באוניברסיטת טאפטס בארה"ב, ואז חזרתי לפוסט־דוקטורט בהנדסת חומרים באוניברסיטת בן גוריון. עשיתי גם תואר שני במנהל עסקים עם התמחות ביזמות.
שינוי כיוון: כשחזרתי לארץ נולדו לי תאומים - בן ובת (שניהם בני 19 כעת ומשרתים כלוחמים בצה"ל). אז גם הרגשתי שהמיקוד במדעים מדויקים חונק אותי, והדרך שמצאתי החוצה הייתה להקים פרויקט של חינוך ליזמות כמנוע למוביליות חברתית בדרום. התחלתי לקרוא על התחום וכתבתי מאמרים לכתבי עת מדעיים, ואז קיבלתי פנייה להצטרף כמרצה וחוקרת בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב. הם כנראה חיפשו מישהו עם פרופיל קצת אחר - והימרו עליי, לא אשת חינוך קלאסית, למרות הפער בניסיון.
חוקרת חינוך: אני חוקרת מנגנונים שמייצרים שוויון מול הדרה. למשל, תכנים של ראייה גלובלית חשובים להצלחה עתידית, אבל אינם בתוכנית הלימודים. מורים מכניסים אותם מיוזמתם, אבל זה קורה בבתי ספר למעמד הביניים ומעלה. זה מחריף את אי־השוויון. במקרה שאין תוכנית סדורה, מערכת החינוך תגדיל פערים במקום להקטין אותם.
בחזרה למדעים: אחרי 12 שנים באוניברסיטת תל אביב עברתי לטכניון. כמו שניסיתי לברוח מההגירה והעוני, ובסוף חזרתי לעסוק בנושאים קרובים אליהם, כך גם המדעים רדפו אותי. עברתי לחוג להוראת המדעים, שבו כולם כמוני - אנשי מדעים מדויקים עם תשוקה לחינוך. הרגשתי בבית.
מדענית ראשית: כמה אנשים אמרו לי שאני יכולה להתאים למשרת המדענית הראשית במשרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. אז הגשתי מועמדות, ולפני שלושה חודשים התקבלתי לקדנציה אחת, שאחריה אחזור למעבדה שלי. אני אחראית על מימון מחקר יישומי באקדמיה הישראלית וגם על המדענים הראשיים בכל משרדי הממשלה, עם תקציב של כ־130 מיליון שקל בשנה. אני רוצה להעביר יותר כסף למחקר יישומי וגם לקדם מצוינות. בעיניי אפשר לעשות זאת באמצעות חלוקה של התקציב אחרת - פחות חוקרים, תקציב גדול יותר לכל אחד.
30 ק"מ בשבוע: אני רצה שלוש פעמים בשבוע, כל פעם עשרה ק"מ, גם אם אני בחו"ל או חולה. זה חלק מהזהות שלי.