ידידיה איש שלום / צילום: פרטי
בשנים האחרונות שוק האספנות של פריטים היסטוריים ישראליים פורח. קבוצות וקהילות ברשתות החברתיות, שמונות אלפי משתתפים, מוקדשות לשיתוף, מכירה, תיעוד והחלפה של אובייקטים נוסטלגיים כמו קרמיקה מקומית, בובות, מטבעות, גיליונות עיתונים ואפילו תיבות אדומות של דואר ישראל. טווח המחירים רחב: מעשרות שקלים בודדים לפריטים פשוטים יחסית, כמו כוס קרמיקה של אל על, דרך קופות חיסכון ארצישראליות במאות דולרים ועד משחק הניצחון, מעין מונופול המבוסס על מלחמת ששת הימים, שנמכר לאחרונה בפייסבוק ב־1,243 שקל.
● המדענית שמנהלת 130 מיליון שקל בשנה עבור הממשלה: "גדלתי בעוני קיצוני"
● מנכ"ל פייבר: "יש בעלי מניות שמתנהגים כמו עדר שמונע מפחד"
האם ההתעוררות הזאת באה דווקא על רקע השנים הקשות שעוברת המדינה? כמה מהמשוגעים לדבר אמרו לנו פה אחד שכן. המושג נוסטלגיה טומן בחובו את השיבה הביתה (נוסטוס) והכאב (אלגוס). לדבריהם, חפצי הווינטג' התמימים האלה מקבלים בצל המלחמה משמעות חדשה. הם מעניקים להם כוח לדמיין עתיד טוב יותר.
שוקולד וסיגריות
אבי דולמן (62) מאזור המרכז, אספן ישראליאנה (כך נקרא השוק) ותיק שהאוסף שלו מונה עשרות אלפי פריטים, החל לטפח את התחביב כבר כילד. "אני אוסף רק תוצרת הארץ והתעשייה העברית מתחילת המאה הקודמת ועד שנות השבעים לערך. אלה פריטים מחיי היומיום שהאבות והסבים שלנו השתמשו בהם - כלי אוכל, שוקולדים, סיגריות, צעצועים, תחבורה, תקשורת".
דולמן מסביר את העניין שלו בעבר. "הכול נראה פעם תמים וצבעוני ונאיבי, ישראלי וציוני. הגעתי לאוסף של כ־20 אלף פריטים, בהם קופסאות, פריטי נייר כמו כרטיסי אוטובוסים, פרסומים, ספרים וכדומה".
דולמן מציג את האוסף שלו בדף הפייסבוק שלו שנקרא "כל בו ישראל". הוא מתאר את האספנות כאובססיה: "לי יש שני אוספים עיקריים - אחד הוא שוקולדים וממתקים, בונבוניורות עטיפות וסוכריות, מתחילת הקמת תעשיית שוקולד בארץ בשנות העשרים ועד שנות השבעים; השני הוא חבילות סיגריות עם מסרים ציוניים יפים. כל אחד הלך אז עם חפיסת סיגריות".
את ההתעוררות, הוא אומר, אי אפשר לפספס. "זה נוכח במרחב הווירטואלי יותר מפעם. במיוחד בגלל המצב יש געגועים לפעם, לפשטות של פעם. זה מפתיע אבל אנשים אוהבים את זה. וזה אומר משהו על המקום שאנחנו נמצאים בו כחברה".
ומה לגבי הערך הכלכלי? דולמן מבהיר: "זה לא זהב, אני לא מוכר ולא עושה עסק. אני קונה. יש לי פריטים ששווים גם אלפי שקלים".
"לא מוכר בשום מחיר"
להדי אור (69) יש מוזיאון ברמת גן שמציג פריטי ישראליאנה. את האוסף שלו, שמוערך בעשרות אלפי פריטים, הוא מציג גם בעמוד הפייסבוק שקרוי על שמו. עיקרו: פריטי אל על משנותיה הראשונות של המדינה.
"אספתי מילדות בולים וניירות, אבל התחלתי לעסוק בזה ביתר שאת בסביבות גיל 30. התחלתי את האוסף של אל על בטיסה הראשונה שלי. הציעו לי משקה אלכוהולי. לא שתיתי אותו ולקחתי את הבקבוק, אחרי כמה שעות עוד בקבוק וכשחזרתי לארץ היו ארבעה בקבוקים. הכרתי באותה הטיסה את אשתי וגם היא הביאה כמה בקבוקים. כך התחיל האוסף.
"אני אוסף פריטים של אל על כי זו מערכת שקיימת לאורך שנות קיום המדינה. הטיסה הראשונה של החברה הייתה כדי להביא את נשיא המדינה ויצמן, שהיה בז'נבה. לקחו מטוס של חיל האוויר, צבעו בלבן, שר התחבורה מצא פסוק בתנ"ך וגזר את השם אל על - וכך הביאו את הנשיא. תפרו לרב־המלצרים בגדים ואמרו שאלה המדים של אל על. ריתכו לשם כורסאות של מלון. יש לי באוסף צילומים מהטיסה הזאת", מספר אור ומוסיף: "יש לי עשרות אלפי פרטים - פלקטים, מודעות, ניירות מכתבים, תמונות, צילומים, ביגוד, סמלים, מזוודות".
הגביע הקדוש באוסף שלו הוא ספר הטיסה של אייכמן לישראל. "זה הפריט הכי שווה עבורי, וגם הכי שווה כלכלית. אפשר לנקוב בכל מחיר עבורו, אבל אני לא מוכר בשום מצב".
אור מספר כי "לרכוש מאות אלפי פריטים כאלה, גם אם כל אחד עולה גרושים, זה מצטרף לסכומים משמעותיים. יש לי כאלה ששווים עשרה שקלים וכאלה ששווים אלפי דולרים".
גם הוא סבור כי יש קשר בין הפריחה בשוק לבין המצב. "להיות אספן נוסטלגי בזמנים קשים זה מה שמקשר אותנו לעבר. אם אין לנו יסודות נטועים בארץ, לא יהיה לנו רצון להמשיך להיות כאן, כי אנחנו מדינה קשה, מדינה שכל הזמן במלחמות, מדינה שסועה מבפנים. מי שנדבק באספנות הוא אדם מאושר כי אתה מוצא קהילה ועניין ותוכן לחיים. זו חוויה נהדרת".
שלט עם חור של קליע
ידידיה איש שלום (35) מתל אביב הוא בעל אוסף של שלטי רחוב מתקופת המנדט, דרך הקמת המדינה ועד שנות התשעים. הוא מהגדולים והמקיפים שבאוספי שלטי רחוב של הערים הגדולות והוצג בתערוכה שיזמה עיריית תל אביב בתיאטרון תמונע. איש שלום מציג אותו בעמוד האינסטגרם שלו israeli_street_signs.
איש שלום מספר כי התחיל לאסוף בשנות העשרים שלו בשיטוט בשוק הפשפשים ביפו. "היה שם דוכן עם מלא שלטים, זה תפס אותי כאמן ומעצב וכמי שמחובר לחפצים - אבל גם לשפה ולצורה של אותיות ולחיבור ביניהן. החפצים האלה בעיניי הם כמו רהיטים או מייצגים של תרבות. את השלטים שאני אוסף העיריות החליטו להוריד ולהחליף, כי הם כאילו מיושנים או לא מיוצרים באופן עדכני, ובעיניי חבל, זה נותן אופי למקום. כמו שבלונדון לא מורידים את תאי הטלפון ותיבות הדואר שאין בהם שימוש, כי הם סימן היכר תרבותי, גם הם מייצגים תרבות".
לדבריו, "להשיג את השלטים הללו היום זה קשה מאוד, אני לא תולש מקירות, אני קונה אותם במכירות פומביות או בשוקי פשפשים או מסוחרים שהשיגו מקבלנים של העיריות שמכרו. זה הפך ממש לפריט עיצובי, ואני רואה יותר ויותר מעצבי פנים שמחפשים עבור לקוחות, כדי להכניס אופי, או אם זה רחוב שאדם גדל בו, אז להכניס את הרחוב האהוב אליו הביתה.
"השלטים המנדטוריים קשים מאוד להשגה, שלטים של דיזנגוף ואבן גבירול שמתחילים במכירות פומביות מ־900 דולר ומגיעים לאלפי דולרים. יש לי אוסף של יותר מ־300 שלטים. כשהתחלתי לאסוף היו כאלה שעלו לי עשרות שקלים והיום נמכרים באלפים. אני לא מוכר אותם. יש לי עמוד אינסטגרם בשביל שאנשים יכירו את הערך ההיסטורי והתרבותי שלהם".
הפריט המיוחד בעיניו הוא "שלט תל־אביבי של רחוב הרצל עם חור של קליע. לא הצלחתי למצוא אירוע ירי שקרה ברחוב הרצל ולאתר את המקום שבו זה קרה, אבל זה בהחלט מעורר את הדמיון.
"האוסף נותן תקווה כי הוא מראה כמה מחשבה וחיבור אנשים השקיעו ונלחמו בשביל המקום הזה. ישבו ועדות שיצרו את השלטים וחשבו את מי ראוי להנציח באיזה מקום ואופן. זה מראה גם מיהם גיבורי התרבות שלנו. האדם הוא תבנית נוף מולדתו. לי זה נותן תקווה כי זה מראה לי שאנחנו מתמודדים עם האתגרים של המלחמה והמחיר של לחיות פה. זה חשוב להיזכר בעוגנים שיש לנו כחברה".
"כל קנייה מציאה"
גיל פנטו, בעל מוזיאון פרטי לנוסטלגיה ישראלית ביפו, התחיל לעסוק באיסוף תוצרת ישראל של פעם, לפני כ־30 שנה. "זה היה במקרה. מצאתי בשוק הפשפשים קופסת סוכריות של צ.ד שהעלתה לי זיכרון מבית סבתי בקיבוץ חולדה, ובלי שתכננתי היא שגרמה לי להתחיל לאסוף פריטי עיצוב ישראלי מ־25 השנים הראשונות של המדינה, שמספרם כיום מגיע לכמה אלפים".
לדברי פנטו, אלה שנים שבהן כמעט הכול יוצר בארץ. "כשמסתכלים בעיניים של היום על התקופה, רואים את הפשטות, הצניעות והתמימות של המילים. היום קונים כל יום משהו חדש".
את רוב הפריטים באוספיו הוא מוצא בשוק הפשפשים ביפו, שבו הוא פותח כל בוקר את יומו במטרה לחפש את אותם זיכרונות מפעם. "עם השנים זו הפכה למשימה קשה מאוד, כי כבר כמעט אין זכר לאותם בתים של פעם".
אחד מהאוספים המרכזיים של פנטו הוא אופנה ישראלית. "לפני הרבה שנים נכנסתי לחנות וינטג' לקנות לי בגדים, כשלפתע ראיתי על אחד הקולבים גם שמלות של אתא. בראשי עברה המחשבה שאם אני אוסף את היומיום שהיה בישראל בשנות הארבעים עד השבעים, למה לא להוסיף גם מותג אופנה אחד שהוא הכי ישראלי.
"האוסף מכיל מאות פריטים הכוללים בגדים, הנעלה, כובעים, חומרים פרסומיים, אריזות, פריטים מקוריים מחנויות הלבשה שנסגרו, מגזינים ועוד - של אתא, רקמה, משכית, גוטקס, בגד, עור, שניידרמן, להב ועוד".
באוסף של פנטו יש גם "מילונים של הלבשה והנעלה עוד מתקופת פלשתינה, שבהם מופיעים מילים כמו אדרת, שמלנית, מסולים (נעלי בית), מצרפת ועוד; חומרים פרסומיים כמו קטלוג אופנה שהוציאה אתא בשנות השבעים; ומודעה מחנות הלבשה ישנה עם המילים 'כל קנייה מציאה'".
"מרגיש כמו התמכרות"
לזיו לבני (57) מאזור המרכז יש אוסף עצום של תצלומים מימי טרום הקמת המדינה, "אתרים, דמויות, ענייני פלמ"ח ומחתרות, כמות ענקית של ניירת ומסמכים ואוסף גדול של חוברות הדרכה לשימוש בכלי נשק שונים ומשונים".
הוא מספר מתי התחיל לאסוף באופן רציני. "פרשתי ממש לאחרונה משירות של יותר מ־30 שנה כחבלן וראש תחום טיפול בתחמושת של מערך החבלה במשטרת ישראל. כאחד שחי ונושם כל מה שקשור להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, שואה ומחתרות, הכול התחיל כשבמחסן שהיה ביחידה שלי, בין שלל פריטים שנועדו לגריטה, הבחנתי בביונט (כידון לנשק - י"פ) חלוד וישן. כשניסיתי להבין מה מוטבע עליו הבחנתי בהטבעות שלימים למדתי כי הן בריטיות ובשנת המודל 1907! זה מיד הדליק אותי, שאני מחזיק בידי פריט בן כ־100 שנה. כשהתחלתי לבדוק במה מדובר גיליתי עולם תוכן שלם ומרתק, שהפך מהר מאוד לתחום עניין ולאוסף של כ־150 פריטים.
"האוסף העיקרי שלי הוא אלפי תמונות שרובן הגדול עוסקות בארץ ישראל בתקופת טרום וראשית המדינה, בעיקר בהקשר של צבא, מחתרות וביטחון. בשנים האחרונות אני עורך מחקר שעוסק באמצעי הלחימה שפותחו ויוצרו בארץ בתקופת המנדט בידי המחתרות. בזכות עבודתי כחבלן זכיתי להיות נוכח בלא מעט אירועים של חשיפת ופתיחת סליקים שהיו טמונים עשרות שנים, והחלטתי שכדאי יהיה לכתוב על כך ספר. לספר צריך מן הסת ם צילומים רלוונטיים, ומשם זה התחיל והלך ותפח. אני רוכש תמונות מעזבונות ומכירות פומביות ומקבל מחברים ומאנשים ששמעו על העניין שלי בכך".
מבחינת השקעה כספית "זה נושא כאוב", הוא מבהיר. "אני אולי לא פסיכולוג, אבל נראה לי שלאספנות יש לא מעט קווים משותפים עם התמכרות. אמנם כאן היא לא מזיקה לגוף ומעשירה את תחומי העניין והידע, אבל עדיין היא עולה והרבה. פריטים שברשותי יכולים להיות בשווי של מאות שקלים עד אלפי שקלים. הכול הוא לגבול שאני משתדל לשים לעצמי".
הוא משתף על הבעיה המשותפת של אספנים רבים. "כשאנחנו רואים פריט שאנחנו רוצים להשיג, קשה מאוד לשלוט בדחף הזה ולפעמים קל לעשות שטויות לאחר שהשגנו את הפריט, הדרך לפריט הבא יכולה להיות קצרה, מהירה ויקרה".