הכותבת היא משוררת וסופרת ישראלית
בחודש שעבר, לפני הפסקת האש, עמדתי על פודיום, כעומדת על צחוק הגורל, והרציתי על שירת המלחמה העברית באוניברסיטת קיימברידג'. במהלך ההרצאה לקהל אנגלי, מנומס וסקרן, הצגתי שקף ועליו תאריכי מלחמות ישראל, על מנת לתאר את משורריה הכרוכים במלחמותיה. לפתע ההיסטוריה הטבעית לי, הידועה לכל אזרח ישראלי, הפכה באחת לזרה ומוזרה.
הנה הם חיי, חיי הוריי וחיי סבי וסבתי, פרושים, שחור על גבי ניאון, על ציר הזמן שבבית הספר לימדו אותנו לזכור בעל פה. ציר מלחמות ספוג בכאב, טנקים ודם. בשלוש השנים האחרונות אסונות המלחמה הפכו לצפופים ומחרידים יותר, והחיים בישראל למלחמה מתמשכת וגדולה. בסוף ההרצאה עלתה שאלה מן הקהל שתפסה אותי. כיצד, עם כלל המלחמות של ישראל, ניתן לכתוב בעברית שירה שאינה שירת מלחמה? הרי המלחמה אמורה לבלוע כל נושא אחר, לא כן? לייתר את המילים העוסקות ברומו של עולם, לדחוק כל רגש אחר.
● 10 שנים במרוקו: הרומן הלא שגרתי של הסופרת עטורת הפרסים שהפכה לסנסציה
● בצל הניסיון להפיל שלטון דכאני: כשהספרות הופכת לכלי הנשק האחרון נגד המשטר
עם פרוץ ה-7 באוקטובר משוררים כותבי עברית נתקלו שוב במצב רגשי מורכב: כיצד עליהם להישאר אנושיים מול מציאות מזעזעת מבלי להפוך את השירה למתאגרף פנימי שמנהל קרב בין הפואטיקה - האיכות השירית - לאתיקה - על מה מותר או אסור מבחינה מוסרית לכתוב במלחמה. ובמילים פשוטות יותר, האם בזמן שהאזעקות מפלחות והטילים עפים מעל לראש, זה הזמן לכתוב שירה יפה, אסתטית ורגישה? והאם בכלל ניתן לצאת מזירת האקטואליה הגועשת ולהבטיח שהשירה לא תהפוך לנייר המקומט של אתמול, בעוד הדם עדיין חם?
נרצה או לא, לאורך ההיסטוריה הישראלית הפכה השירה העברית למעבדה אנושית שחוקרת כיצד חוויות מלחמה מכרסמות בפראות באדם הפרטי, ומנביעה מתוכו צורות של ביטוי. לא כל המשוררים שלנו כתבו שירי מלחמה. אך שאלת תפקיד המשורר במלחמה הטרידה רבים לאורך ההיסטוריה. בדצמבר 1939, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמה העולם השנייה, התפרסמה במגזין הספרות האנגלי דה טיימס ליטררי ספלמנט כתבת שער שהפכה לאיקונית, ובראשה הכותרת: "היכן נמצאים המשוררים?". כתבה זו גרסה כי דווקא בזמן מלחמה על המשוררים לכתוב שירים שירוממו את רוח העם, יתמכו באידיאולוגיה הפטריוטית ויעודדו את רוח החייל בשדה הקרב.
מאמר זה, שכרוך בהיסטוריה של השירה העברית המודרנית בקשר גורדי, עלה שוב לכותרות בשבת השחורה. בימים הסוערים והמפחידים של טבח וחטיפות, העורף הפך לתומך לחימה אזרחי: מטבחים הפכו למקלטים, קמפיינים למימון המונים הוזנקו וציוד נאסף לחיילים. אז בתוך כל הכאוס ההישרדותי, מה יכולים לתרום משוררים והמילים שלהם?
לאה גולדברג: להזכיר לאדם את אנושיותו
זה אותו פולמוס ספרותי ישן, שהחל בתל אביב של שנות ה־30, עיר צעירה תחת המנדט הבריטי, זירת תרבות של משוררים שעלו לפלשתינה ממרכז וממזרח אירופה, וכתבו בעברית, שפת אם נרכשת, לראשונה על אדמת הארץ. ביניהם בלטה לאה גולדברג, משוררת, סופרת, חוקרת ספרות וסופרת ילדים מחוננת, שהקימה בעיר מפעל חיים ספרותי של אישה אחת.
גולדברג התקבלה באהדה אל חבורת "יחדיו", שמנהיגה הרשמי היה המשורר והעורך אברהם שלונסקי, והכוכב שלה היה נתן אלתרמן. שלונסקי ואלתרמן אימצו אל חיקם השירי את דברי מאמר "היכן המשוררים?", אך גולדברג, לעומתם, סירבה לכתוב שירי מלחמה, וטענה כי חובתו של המשורר, דווקא בימים חשוכים כאלה, היא לכתוב שירי טבע ואהבה, שיזכירו לאדם שהוא עדיין אנושי. לדעתה, תפקיד המשורר היה לרכך את הקושי בעזרת תקווה לימים של חסד, ועל כך מעיד שירה המפורסם משנת 1942, "את תלכי בשדה", שמזכיר לקוראים שאחרי "להט השריפות" עוד יגיעו ימים של הליכה שלווה בשדה, "ופשוטים הדברים החיים, ומותר בם לגעת, ומותר ומותר לאהוב".
זך ורביקוביץ: לקחו את תפקיד המוכיחים בשער
הדור הבא של המשוררים העבריים לקח על עצמו תפקיד אחר, של המוכיח בשער. נקודת מפנה זו נחשבת למרכזית בשירה העברית, והקרדיט כולו שייך לחבורת "לקראת" ובראשם המשורר נתן זך, שכתב בשנת 1982 את השיר "חיפה - ערב הפלישה ללבנון": "שָׁבוּעַ הַסֵּפֶר הָעִבְרִי. כָּל הַסְּפָרִים נִשְׁתַּתְּקוּ/ וְאֵין טֶקְסִי לְתֵל אָבִיב.... בַּחָלוּץ רֵיקוֹת הַסְטָקִיוֹת/ לַפְלָאפֵל יֵשׁ עוֹד קְצָת בִּיקוּשׁ/ אִשָּׁה כּוֹרֵעַ בְּשׁוּלֵי הַמִּדְרָכָה/ סָפֵק מְקִיאָה סָפֵק מְנַסָּה לַעֲקוֹר צֶמַח עִקֵּשׁ". זך ולצדו משוררים מרכזיים נוספים כמאיר ויזלטיר ודליה רביקוביץ ראו את עצמם כמשוררי המחר, ושירתם כולה אומרת מחאה. די להיזכר בשבוע הספר אשתקד, שנפתח, בוטל בעקבות טיל מאיראן ונפתח שוב - בשביל להזדהות עם מילות התוכחה של זך, נוקבות עד כדי שמוותרות על אסתטיקה פואטית של נחמה.
בהמשך לזך, רביקוביץ כותבת בשירה המפורסם "לצאת מביירות" על אזרחי האויב: "אַסְפוּ אֶל הַשַּׂקִּים מַה שֶׁאֵינוֹ שָׁבִיר/בְּגָדִים וְשִׁמִּיכוֹת וְכֵלִי מִיטָה וְחִיתוּלִים/וּמַשֶּׁהוּ לְמַזְכֶּרֶת/ אוֹ אֻלַי תַּרְמִיל פְּגָז מַבְרִיק/ אוֹ כֵלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶרֶךְ שִׁמּוּשִׁי/וְאֶת הַתִּינוֹקוֹת עִם מוּגְלָה בָּעֵינַיִם/ וְאֶת יְלָדֵי הָאַר.פִ'גִ'י/ אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִרְאוֹת אֶתְכֶם שׁוֹטִים בַּמַּיִם, שׁוֹטִים בְּלִי מַטָּרָה / לְלֹא נָמֵל וּבְלִי חוֹפִים... אֶתֶּם בְּנֵי אָדָם מְגוּרָשִׁים/אֶתֶּם אֲנָשִׁים לֹא נִחְשָׁבִים... אֶתֶּם קוֹמֵץ כִּינִים/ עוֹקְצוֹת וּמְגָרְדוֹת/עַד לְשִׁיגָעוֹן". השגעון בשורה האחרונה שייך גם לתוקף הישראלי וגם לאויב הלבנוני, שני עמים שגורלם המשוגע נקשר זה בזה, ובכך מייצר נקודת מבט של אמפתיה על המחיר האנושי שמשלמים האזרחים במלחמה, המגורשים והמגרשים.
מלחמת לבנון הראשונה הייתה ציון דרך בשירה העברית, כשמשוררים עמדו בגלוי נגד החלטת הממשלה לצאת למלחמה, מכנים אותה "מלחמת יש ברירה". הם ביטאו באופן מיידי את דעתם הפוליטית, ושירת היחיד העברית הפכה למראת המציאות - קרה, מדויקת, מעוררת אמפתיה כפולה ובו בעת מכירה באימה שהורגת אמפתיה זו.
רביקוביץ הייתה האישה הראשונה שכתבה לצד שיריה הפוליטיים מאמרי דעה פובליציסטיים, המייצגים קול מוסרי חברתי, והביאה לידי ביטוי את מורכבות הזוועה האנושית. "מלחמת לבנון לא מחקה את מלחמת יום הכיפורים. טראומה אינה מוחקת טראומה, אלא מצטרפת אליה", כתבה אז.
אהרן שבתאי ויעל סטטמן: שירים לנשכחים
בהשראת ירושה שירית זו, שירי מלחמה נכתבים גם היום וביתר שאת. אך האם אלו באמת שירי מלחמה? או שאולי שירי הלם ואלם נוכח המצב המתמשך? שירי כאב וחוסר אונים? שירים מבולבלים כמו הציבור, מפוחדים ומהוססים? לא כך שירו של אהרן שבתאי שכתב על עינב צנגאוקר, אם החטוף מתן צנגאוקר, את שיר המלחמה המוכר ביותר מאז ה-7 באוקטובר, "במקום משה", שנכתב נוכח הפילוג בעם בעניין עסקת החטופים: "בִּמְקוֹם הַתָּנָ"ךְ/ בִּמְקוֹם כַּדּוּר הָאָרֶץ/ בִּמְקוֹם, בִּמְקוֹם הַכֹּל/ אֲנִי רוֹאֶה בַּיּוֹם/ רוֹאֶה בַּלַּיְלָה/ רוֹאֶה בַּחֲלוֹם/ בְּהָקִיץ/ בַּמִּטָּה, בַּמִּקְלַחַת/ בַּכְּבִישִׁים, בַּחֲנוּיוֹת, בְּתֵל אָבִיב, בִּירוּשָׁלַיִם/ רַק אֶת הַפָּנִים/ רַק אֶת פָּנֶיהָ, שֶׁל עֵנָב צַנְגָאוּקֶר". מה תפקיד המשורר בזמן מלחמה? על פי שבתאי, להזדהות עם מי שהפוליטיקה שכחה. עם אם החטוף, סמל לחברה ששכחה מה חשוב לה. עיני האם המחכה לבנה הפכו למרכז השירה.
לעומתו, השיר המצמית של המשוררת יעל סטטמן שפורסם באותה התקופה בוחר להישיר מבט אל הצד השני, בעזה, בשירה "לחברה שמביטה בילדים הרעבים ולא מרגישה כלום": "וְלֹא חוֹשֶׁבֶת עַל הַצַּד הַשֵּׁנִי/ וְלֹא מִתְעַסֶּקֶת בַּצַּד הַשֵּׁנִי/ וְלֹא גֵּאָה בְּזֶה/ וְלֹא מַכְחִישָׁה אֶת זֶה/ וְלֹא אוֹהֶבֶת שֶׁכָּכָה זֶה/ אֲבָל כָּכָה זֶה".
מחבורת "יחדיו" דרך משוררי "לקראת" ועד לשירת ההווה שעודנה נכתבת על המלחמה כל עוד זו נמשכת, גורלה של השירה העברית נידון להיוולד ולהיווצר בתוך ולצד מלחמות. קשה להפריד את המלים מהדם, את התקווה מהאימה. ואולי השירה העברית העכשווית סובבת סביב ניסיון לתחום את המצב הכאוטי לכדי שורות קצרות, שבמעט מילים יצליחו לתחום משמעות רגשית איתנה. זוהי שירה מבוהלת, שמחכה כמו כולנו, שהאזעקות ישככו, שהסיוט יגמר. אך כפי שכתב המשורר הנשכח אשר בייליש ללאה גולדברג, כתגובה להכרזתה שלא תכתוב שירי מלחמה: "הריני מבטיח אותה שהמלחמה תיכנס לתוך דמה ודם שירתה, לאט לאט. מבלי משים. והעניין לא יהיה פשוט כלל, אלא מסובך מאוד. אנחנו כולנו כבר אינם אותם האנשים שהיינו לפני שבועות מספר".
