אדם משקיף לכנרת. האקלים שלה נכרך במספר קווי עלילה / צילום: Reuters, Jim Hollander
שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות
בשנת 2026, מציאות הקוראים העבריים היא לחיות ממלחמה למלחמה. בהחלט הווה שראוי לתקן, ולו באמצעות קריאת ספרים. אך בדיוק על התפר שבין מלחמות גדולות, עקובות מדם ומזעזעות עולם, מתרחש ספרו החדש של ישי שריד, "חנוך הרופא מכורזים". גיבור הספר, חנוך, חי בעבר יהודי קדום, על התפר שבין הברית הישנה לחדשה, בימי בית שני, טרום המרד הגדול של היהודים ברומאים. ברומן זה שריד בונה תפאורה סיפורית תנ"כית למהדרין, הכוללת בתי אבן, טוגות רומאיות, זיתים במסיק וכבשים נחלבות.
● לתחום את המצב הכאוטי לכדי שורות קצרות: מה עושות המלחמות למשוררים
● 10 שנים במרוקו: הרומן הלא שגרתי של הסופרת עטורת הפרסים שהפכה לסנסציה
חנוך הוא גבר צעיר שנאלץ לבחור ללא הרף בין צו מצפונו לצו השעה. הוא רופא טרום עידן ההשכלה, הקדמה והאנטיביוטיקה הנחוצים כל כך למקצועו, בזמן שהעולם שסביבו עדיין תולה את יכולת ריפוי בידי האל. חנוך מרפא באדיקות את קהילת התושבים שסביב ימת כנרת, על פי דרישת הקהל וצרותיו, מזיהומים ועד כריתת איברים. תוך כדי מעשה הריפוי הוא מדבר אל מטופליו ובעיקר אל עצמו בשפה הגיונית, המבוססת על עובדתיות של סיבה ותוצאה. ההתנגשות בין העולם הרציונלי לסביבה הדתית שחנוך חי בה, רלוונטית לאין שיעור לימינו אנו.
חנוך נושא עליו חטא כבד הקשור במותה של אשתו, ומגדל לצד אמו יהודית את שני ילדיו האהובים, שולמית רועת הצאן היפה, שמסרבת לכל שידוך שמוצע לה, ומתיא החלילן העיוור, שחרף מומו מוצא את עצמאותו. חנוך עסוק במטופליו ובצרותיו, זמין לכל איש ותמיד שוכח לקחת כסף על עבודתו, ומוצא נחמה סודית אצל שכנתו המקסימה, אשת רב מחמיר. תיאור עלילתי זה עלול להישמע כמעשייה עממית, אך ברומן מתאר שריד את חייו של האדם הפשוט והנבון, שמגדל משפחה שבורה אך חזקה, בתנאים בלתי אפשריים, שם מבטחו בנפש האדם במקום בדרכי שמיים.
קרב גלוי בין רב היישוב לגיבור השכלתני
זהו ספרו התשיעי של הסופר עטור הפרסים, המתמודד בעלילותיו בהצלחה יתרה עם אתגרי וחוליי החברה הישראלית. מבין ספריו: המותחן "לימסול" שמגולל את סיפורה של שמאלנית נרדפת; הרומן הפסיכולוגי "המנצחת" עוסק בפסיכולוגית צבאית שמסתבכת בפרשת אהבים עם הרמטכ"ל;"השלישי" רומן דיסטופי שבו ישראל הושמדה בהתקפה גרעינית ועל חורבותיה קמה ממלכה דתית קיצונית; וב"מפלצת הזיכרון" היסטוריון שאפתן כותב מכתב מתריס ליו"ר יד ושם.
ברומן החדש הפריזמה התנ"כית מונגשת לקורא בקלילות מבוימת. האקלים הגיאוגרפי הצחיח של תושבי הכנרת נכרך באופן מעניין במספר קווי עלילה. הראשון שבהם הוא סיפור התאלמנותו של חנוך, השני הוא סירובה של בתו להשתדך והתאהבותה בגבר זר, והשלישי הוא קרב גלוי שרב היישוב מנהל מול חנוך לגבי אורך חייו השכלתני, הנוגד את חיי הקהילה (חנוך מכשיר את בתו להיות רופאה בימים שנשים שימשו כמיילדות בלבד, ומאמץ כלב בימים שליהודים אסור היה להחזיק אחד).
הסצנות שבהן חנוך עוסק בריפוי חושפות מה תפקידו של האיש המרפא בחברה. "פעמים רבות מספור שמע חנוך את השאלה הזו," כך כותב שריד על חנוך כשהוא עומד מול משפחה שרוצה להבין את עתידו של בנה החולה. "הוא נשם נשימה עמוקה ודיבר אליהם בשקט. 'הוא לא חטא בשום דבר, אמר בפסקנות, 'וזה (מחלתו) לא עונש. איננו יודעים את הסיבה לכל דבר. הרבה נסתר מאיתנו.' הוא הפשיט בעדינות את הכותונת מעל גופו של הילד ועיסה את חזהו הקטן בתנועות איטיות...הוא ידע שזה לא יושיע אותו. אבל משהו היה צריך לעשות".
המפגש בין האדם הפשוט לישו הנוצרי
ענייני הרפואה ברומן מתוארים באופן מרתק, ומבוססים על תחקיר יסודי שביצע הסופר על רפואת התנ"ך. מי ידע שסצנת קטיעת איברים תנ"כית בספרות העכשווית יכולה להיות נטורילסטית במידה, מעניינת, ממגנטת ובלתי מרתיעה, ובעיקר מלאת חסד. הכוח המדמה של שריד להיכנס לנעלי דמות כמו-אמיתית הרחוקה מהקוראים אלפי שנים, היא מקצועית, יסודית וראויה להערכה, גם אם פעמים רבות נופלת למיתיות יתר או לקיטש.
נדמה כי הרגע המעניין ביותר ברומן המקורי הזה הוא החיבור של חנוך, האיש הפשוט, לישו מיייסד הנצרות. בין השניים, ובלי יותר מדי ספוילרים, מתקיימת אינטראקציה מלאת חמלה מצד אחד וקונפליקטואלית מצד אחר, כשחנוך מלין את ישו בביתו כשזה מגיע לחופי הכנרת, וחוזה בו מרפא באופן שרלטני למדי את לקוחותיו.
החיבור בין שתי הדמויות הגבריות: האיש המיתולוגי מול זה האלמוני, האיש השכלתני מול זה הרוחני, מתאר היטב את גבולותיהם של שתי הקצוות ואת נקודות העיוורון זה למצבו של זה. "בעלייתו הביתה היה חנוך שקוע במחשבות היכן טעה וכיצד קרה שאנשים אינם מכירים לו תודה ואפילו עוינים אותו. הרי בפעם הבאה שיזקקו לו לא יהססו להעיר אותו באמצעי הלילה, והוא יחוש אליהם מיד עם תרמילו ולא יחסוך במאמץ כדי להציל אותם או את יקיריהם. הם יודעים שמולי ניצב המוות בכבודו ובעצמו, האויב החזק מכל, ושכל ניצחון עליו הוא רק ארעי, ובכל זאת כועסים עלי שאיני כל יכול. הרי הם רואים שאני עושה למענם כל שביכולתי והנה הם באים אלי בטענות שאינני נחוש, חכם או אמיץ מספיק. ואילו ישוע זה, הוא מדבר עם אלוהים ולכן רפואתו טהורה. באמת. אלו שטויות אלה".
כאשר הרופא מגיש שוב את הלחי השנייה
המפגש בין חנוך לישו מדגים לא רק את העונג שבקריאת סיפור תקופתי, מעניין אלא את הנמשל הגלוי על ישראל 2026. בימים בהם חוק הגיוס מפלג את העם בין עובדי האל שמזוכים מלהחזיק נשק לבין אלה שמגנים על הבית עד מוות, בין קולות על ישראל ליברלית ודמוקרטית לשרי ממשלה שמדברים על הקמת בית מקדש שלישי בעזה - המפגש בין רופא מלומד טוב לב לאיש דת טוב לב מדגיש את האפשרות של גישות חיים מנוגדות לדבר באותה שפה.
ברגעי חסד רבים ברומן מוכיח חנוך שעבודת הרופא היא כולה מחווה נקייה ומגיש שוב את הלחי השנייה. בכך הוא מזכיר את המחשבה העכשווית על הפראייר העברי החילוני, שמשלם. אך גם ללא פרשנות יתר בין העבר להווה, ועל אף הסוף המתוק, אולי מדי, של הרומן, שריד מגיש לקוראיו יצירה ייחודית ויפהפייה. זו מעלה על נס לא רק תקופה מרתקת בהיסטוריה של העם היהודי, אלא גם את היעדר האפשרות של אנשיו לנהוג על פי צו לבם.