הרצח המזעזע של ימנו זלקה בערב יום העצמאות שוב העלה בציבור שאלות לגבי תפקוד המשטרה והביטחון האישי של האזרחים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הסביר מצדו כי "לצערי אי־אפשר להציב שוטר בכל פיצרייה ובכל רחוב", והמפכ"ל דני לוי הפנה את האצבע המאשימה אל עבר העובדה שבשנים האחרונות "ילדים לא היו במסגרות". כידוע, התגובות הללו זכו ללא מעט ביקורת.
● רצח ימנו זלקה: מהו העונש בישראל לקטינים שביצעו עבירות פשיעה חמורות?
כדי לבחון את הנושא מבחינה עובדתית, בחרנו להתמקד בשלוש זוויות: אלימות מצד קטינים, קורבנות רצח בציבור הכללי ומצבת כוח־האדם של המשטרה. את הנתונים על אלימות מצד קטינים קיבלנו מדוח המועצה לשלום הילד, מוסד ללא כוונת רווח הפועל מאז 1986 לקידום מכלול זכויותיהם של ילדים ונוער בישראל ולהגנה עליהם; ואת הנתונים על מספר הנרצחים הכללי (ובפילוח לפי חברה) ועל מצבת כוח־האדם במשטרה קיבלנו בזכות בקשת חופש מידע שהגשנו למשטרת ישראל בתחילת 2026.
אז איזו תמונת מצב משקפים המספרים?
האלימות מצד קטינים מזנקת
הנתונים מלמדים כי הרצח של ימנו זלקה מצטרף למגמה מובהקת של עלייה במקרי האלימות החמורה בקרב בני נוער. כפי שניתן לראות בתרשים, בשנים האחרונות יש עלייה משמעותית של מספר התיקים בהם קטינים חשודים בעבירות נגד חיי אדם: מ־44 תיקים ב־2019 ל־109 ב־2024 (השנה האחרונה לגביה יש נתונים) - כלומר, זינוק חד של 150%.
ממה זה נובע? לדברי עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, "חשוב לדבר על אחריות חברתית ועל תפקיד המדינה. אין צל של ספק בכך ש־6 השנים הקשות האחרונות נותנות את אותותיהן, בחברה בכלל ובקרב ילדים ונוער בפרט".
וינדמן מציינת מספר גורמים שהשפעתם השלילית הייתה ניכרת במיוחד: "סגירתה הממושכת וחסרת התקדים של מערכת החינוך, מחסור קיצוני במסגרות טיפול ושיקום לנוער, תת־תקצוב, היעדר כרוני של כוח־אדם מיומן ותחלופה בלתי נגמרת של מדריכי נוער ובכלל של כוח־אדם מקצועי - כשלצד כל אלה מחסור בהשקעה בפעילות פנאי משמעותי ובפעילות הסברתית במניעת שימוש בחומרים מסוכנים".
מקרי הרצח שוברים שיאים
האם הרצח של ימנו זלקה היה אירוע נקודתי של אלימות מצד נערים - או שהוא חלק ממגמה יותר רחבה שנוגעת לכלל החברה בישראל? אם נסתכל, נראה שסך הרציחות הרקיע שחקים בשנים האחרונות - בתקופה שחופפת לכהונת הממשלה הנוכחית. השנה הקטלנית ביותר בתקופה שקדמה לה שנבחנה כאן (2015־2022) הייתה 2021 עם 173 נרצחים. ב־2023 המספר עמד על 300. ב־2024 היה נראה שיש מגמת שיפור קלה עם 282 מקרים, אך ב־2025 נצפתה החמרה אפילו ביחס ל־2023: 309 נרצחים.
העלייה הזו נובעת בעיקרה מהרצח בחברה הערבית. אף שהמספרים בתקופת הממשלה בקטגוריות "יהודי" ו"אחר" היו גם הם גבוהים ביחס לתקופה שקדמה לה, מדובר במספרים קטנים שקשה לגזור מהם חישובים סטטיסטיים, והמגמה הכללית היא יציבה. בחברה הערבית, לעומת זאת, מדובר במספרים תלת־ספרתיים, שכמעט הוכפלו ביחס לשנה הקשה ביותר (2021).
בזמנו, ביקשנו גם את הנתונים לגבי רצח על רקע מגדרי. גם כאן מספר הקורבנות בכל אחת משנותיה של הממשלה גבוה יותר מבשנים שקדמו לה. ב־2025 לבדה נראתה קפיצה ברצח נשים ערביות, אבל ב־2023 ו־2024 חלקן במגמה הכללית פחות ברור, שכן שיעור הנרצחות הערביות עמד על כ־50% - גבוה מאוד, אבל דומה לשנים הקודמות.
כמה השורות גדלות במשטרה?
ומה עם המענה של המדינה? בן גביר, כאמור, הסביר כי השמיכה קצרה, וכי כוח־האדם של המשטרה מוגבל. אבל למעשה, זה אחד הדברים שבן גביר נוהג להתגאות בהם בעקביות - ופעם אחר פעם הוא מציין את הגדלת גיוס השוטרים ומזכיר ש"אנחנו ממשיכים לחזק את המשטרה ולהגדיל את שורותיה באלפי שוטרים חדשים".
אבל איך נראית תמונת המצב? התשובה מורכבת. המשטרה שלחה לנו את מספר המתגייסים, את מספר הפורשים ואת המאזן הכולל.
אם נספור רק את המתגייסים, הרי שמדובר בהצלחה ברורה של בן גביר: בכהונתו נרשמה ההתגייסות המרשימה ביותר למשטרה בעשור האחרון. מגמת העלייה החלה עוד לפניו, אבל הוא הגיע למספרים שלא גלעד ארדן (למעט שנה אחת), לא אמיר אוחנה ולא עמר בר־לב הצליחו להגיע אליהם.
אך בבחינת המאזן הכולל, כלומר בכמה כוח־האדם הכולל השתנה, התמונה פחות ורודה. הדבר חשוב, שכן המאזן הכולל הוא מה שקובע את עד כמה ניתן למתוח את המשטרה למשימות שונות. בתחום הזה בן גביר היה שיפור משמעותי ביחס לארבע השנים שקדמו לו, שראו סטגנציה או אפילו הצטמקות של כוח־האדם. בנוסף, 2024 הייתה יוצאת דופן לטובה עם הגדלת המשטרה בכאלף שוטרים, סדר גודל שצריך לחזור בשבילו ל־2016 ול־2017.
אלא ש־2023 ו־2025 היו מעט פחות מרשימות, עם גידול כולל של כ־400 נפש בכל שנה. זה זהה או פחות ממה שהיה ברוב שנותיו של גלעד ארדן בתפקיד. כלומר, אפשר לתת לו קרדיט, אבל לא מדובר בהישגים חסרי תקדים.
כמו כן, כוח־האדם בכל שלוש שנותיו הראשונות של בן גביר גדל בסך־הכול ב־1,822 שוטרים - כך שאנחנו עדיין לא יכולים לדבר על "אלפים" בלשון רבים, בניגוד למה שבן גביר אמר.
לא הכול על כתפי השוטרים
אבל לקראת סיום, חשוב להדגיש כי לא כל הטיפול באלימות מצד בני נוער מונח על כתפי השוטרים. וינדמן מסכימה ש"אכיפה היא קריטית בכל מה שקשור למניעת פגיעה בילדים ונוער ובכלל", אך לשיטתה לא די בכך.
היא אומרת כי "עיסוק בבעיות החברתיות העמוקות שמשפיעות בראש ובראשונה על ילדים ונוער דורש הרבה יותר מזה: הרחבת כוח־אדם חינוכי וטיפולי ותקצובו, פיתוח תוכניות ומסגרות טיפוליות, השקעה בפעילויות פנאי וספורט ועוד צעדים שדורשים חשיבה, תכנון ותקציב".
