ב־2014 מצאה את עצמה סא"ל אביה אלוף על אדמת נפאל, מטפלת בנפגעי רעידת האדמה ברכס האנאפורנה. "טיפלתי באדם קטוע יד שהיה לפני כן רקדן", היא מספרת. נפשה של אלוף, שהייתה בעצמה רקדנית בנעוריה, נקשרה אליו: "בכיתי כשליוויתי אותו לבית החולים המקומי ובסוף בירכתי אותו בנמסטה עם שתי הידיים, הוא השיב עם יד אחת. זה בעיניי סימן שהוא רואה את חצי הכוס המלאה".
ראיית חצי הכוס המלאה היא זו שהובילה אותה לתפקיד מפקדת מרכז ההחלמה והשיקום של חיל הרפואה בסוף 2024. מדובר היה בהחלטה דרמטית של צה"ל: לאחד את כל הטיפולים בשיקום - הרפואי, הסוציאלי והרגשי וגם תהליכי ההשמה בחזרה לשירות - במקום אחד. זאת במקום שאגפים שונים ינהלו חלקים שונים בתוך הטיפול.
"כשהגעתי, עבודת המטה כבר נעשתה, אבל עוד לא התרחש השינוי בשטח, ומנגד פצועים ומטופלים כבר היו. זה היה קצת כמו להקים טייסת כשהמטוסים כבר בשמים". כיום המרכז מטפל באופן הוליסטי במאות משתקמים - כל פצוע בגוף או בנפש שכבר לא מאושפז בבית חולים, אבל עוד לא השתחרר מצה"ל, וגם מי שהתגלתה אצלו מחלה מורכבת תוך כדי השירות הצבאי.
"הבעיה היא שהם משתחררים הביתה וצריכים להתחיל לנהל בעצמם את השיקום הגופני והנפשי", מסבירה אלוף. מרכז השיקום נמצא איתם בקשר יומיומי ונותן להם תמיכה בתחומים, כמו קב"ן, פסיכולוג, מיצוי זכויות, רופא, תזונאי או פיזיותרפיה. כל המטפלים בקשר זה עם זה.
אלוף נולדה בפתח תקווה, האחרונה מבין שלושה ילדים, לאם שעבדה בתפקידי ניהול בקופת חולים מכבי ואב מתחום הרכש במגזר העסקי. מילדותה נהגה להצטיין: "הייתי רקדנית וגם תלמידה מצטיינת שרבה על ציון 99".
הרומן שלה עם הריקוד נמשך עד היום. "רקדתי בבית ספר מוביל לבלט. פעם אחת, כשכבר הייתי סטודנטית, התרגשתי כל כך מריקוד שעם סיומו שכבתי על הרצפה ובכיתי. הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה עסוקה אהיה, תמיד ארקוד".
בנעוריה חשבה אלוף להפוך את הריקוד למקצוע, אך ההורים חששו שתתקשה להתפרנס. במקום זאת היא נרשמה לתיכון עם אוריינטציה טכנולוגית. בחופש הגדול היא התנדבה בגן לילדים עיוורים וגם בביקור נפגעי נפש בחגים - שם גילתה את הפן הטיפולי שבה.
"מה עושה אדם הישגי וטיפולי? הולך לרפואה, נכון? אבל אמא שלי האמינה שזה לא יתאים לי. היא כיוונה אותי לסיעוד. זה גם היה המקצוע שלה ושל סבתא שלי. זיהיתי שם אנשים עם תשוקה, אבל הייתה סטיגמה. מישהו אמר לי: כל הפוטנציאל הזה ובסוף את תנקי קקי?".
בעידוד מורה משמעותי נרשמה כעתודאית באחיות באוניברסיטה העברית. "ובפעם הראשונה שרחצתי מטופלת, והבנתי כמה חשוב שיעשה זאת מי שהלב שלו במקום הנכון - אז הייתה לי את התשובה הפנימית לאותה ביקורת". לאחר מכן התגייסה כאחות בבסיס הכשרות של חטיבת כפיר, שם הייתה צריכה לכתוב את התפקיד תוך כדי תנועה, בפעם הראשונה ולא האחרונה.
אלוף התקדמה בשרשרת הפיקוד, ובמקביל יצאה לשתי משלחות הומניטריות משנות חיים. הראשונה הייתה לטיפול בפצועים סורים ברמת הגולן בתקופת מלחמת האזרחים שם. "חלקם הגיעו רעבים, ממש מוזלמנים. היינו מטפלים בהם בבתי החולים ונעזרים בהם כדי לקבל מידע, אבל בזהירות. פעלנו על הגבול במשך כמה חודשים".
במשלחת השנייה התנדבה כאמור ברעידת האדמה בנפאל. "באחד הימים הצלחנו להוציא מהאוהל אישה, מטופלת בבלון חמצן, קצת לטבע. ליצן רפואי מהארץ ניגן ושרנו לה 'תן לשים ת'ראש על דיונה'. זה היה קסום".
בתפקידה האחרון פיקדה על אגף הרפואה בבסיס פלמחים, ובסוף 2024 הוצנחה יחסית במהירות להקמת האגף החדש. היום היא חיה בראש העין, קרוב למשפחה, ומתמודדת עם כל מה שהמציאות מנחיתה בשנים האחרונות על אגף השיקום של צה"ל. "התקופה לא פשוטה. אבל אנחנו צריכים לשמור על המדינה הזאת ולראות איך צומחים".
גם בעתיד מאמינה אלוף כי תמשיך לעסוק בעולמות הבריאות ויש לה משאלה יצירתית: "להקים מקום שמחבר בין רפואה לריקוד".
