הכותב הוא די ג'יי, מפיק מוזיקלי בינלאומי (Vooz Brothers) ובעלים של חברת מוזיקה לאירועים בארץ ובחו״ל
אחרי שהפציע מעבר לים בשנות ה־60 של המאה ה־20 ונסק לשיאים עם לד זפלין, קווין, הביטלס והסטונס, הגיע הרוקנרול לישראל וטלטל את הציבור שהיה רגיל ללהקות צבאיות ושירי ארץ ישראל היפה. המוזיקה הזו חלחלה מהשוליים התרבותיים עד שזכתה להכרה ולהצלחה מסחרית. אומנים כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך, משינה, פורטיס וריקי גל ידעו לקחת גיטרה ולתת בראש. היום במופעי הפארק או היכלי ההופעות הגדולים והנחשבים כמו קיסריה, שוני או מנורה מבטחים נמצא בעיקר את עומר אדם, אודיה, חנן בן ארי, פאר טסי ועדן בן זקן. איך זה שברי סחרוף ודני סנדרסון מפגיזים באירועים סגורים לחברות - שהם ברומטר מצוין לטעם הרחב, מהנים גם למגייסת הצעירה והמגניבה וגם למנהל החשבונות הדתי בגיל העמידה - ואין אף גיבור גיטרה בן 25 שיאתגר אותם?
● חלומות על מדונה וסיינפלד: מה יכול להציל פה את שוק ההופעות הבינלאומי
● על התרופה הנגישה והזולה שמחכה לנו במגירה - המוזיקה
כמו תמיד, התשובות קשורות לכסף, פוליטיקה ומה שקורה מעבר לים לא תמיד נכון לגבי ארץ זבת חלב וערק איילים.
הצעירים רוצים להרוויח
יאיר ניצני, חבר להקת "תיסלם" האגדית ולשעבר מנכ"ל חברת התקליטים הד ארצי, עושה סדר: "יש להקות ענק כמו פו פייטרס או רד הוט צ'ילי פפרס, אבל במבחן של מה עובד, גם בארה"ב ההיפ הופ מנצח כבר 20 שנה לפחות. זה קצת כמו שהדור שלנו אומר שהילדים לא משחקים בחוץ סטנגה, הם יושבים כל אחד בבית שלו ומשחקים בפלייסטשן. גם מבחינת העשייה המוזיקלית לא צריך להיפגש באיזה מקלט ולנגן יחד מוזיקה. בגלל זה יש פחות להקות. תתחבר למחשב, חבר סמפלר או תוכנת סונו, ואם אתה מספיק מוכשר - יש לך להיט. לא צריך להקריב את כל הילדות כדי לנגן בלהקה. הרכב זה לא דבר פשוט מוזיקלית אבל גם לא פשוט ברמה החברתית - להסתדר, להתפשר, יש התנגשות אגואים".
ניצני מסביר את לו"ז ההופעות של תיסלם, שמופיעה גם היום: "כדי שמופע יחזיק צריך שירים טובים, רפרטואר, ולאומני הרוק הוותיקים יש את זה. וצריך להסתכל גם על מפת הכסף. מי שממלא את קיסריה או מנורה הוא אף פעם לא רוקנרול. אולי שלמה ארצי, אבל זה לא בגלל הרוק יותר בגלל הפיגורה, התדמית, השירים. מה שמביא קהל היום זה פופ ואמוני וים תיכוני והיפ הופ - רביד פלוטניק וטונה הם טירוף, וזה הכי קרוב לרוקנרול. והצעירים שמתחילים לעשות מוזיקה רוצים להיות מה שהכי מצליח והכי מרוויח".
"קל להיאחז במה שקיים"
מישהי שהתחילה לא מזמן ועושה סולד אאוטים על ימין ועל שמאל היא שירה זלוף. אלמלא ההשתתפות שלה בתוכנית "הכוכב הבא" כנראה שלמלא את שוני היא לא הייתה מצליחה, וזה מה שדרוש בעולם כל כך רווי.
זלוף מצביעה על האומנים שעליהם גדלה. "זה תלוי מאוד באומנים שהאזנת להם כילד. אחותי הכירה לי את בון ג'ובי, גאנז אנד רוזס - בזמני לא הייתה נועה קירל. נינט, עילי בוטנר ורן דנקר באלבום 'שווים' היו רוק ישראלי מבחינתי. הדור הזה הוא מאוד פומואיסט (מלשון FOMO, Fear of Missing Out ־ ד"ת) וב-2016 כשקפצה לי בסאונדקלאוד בילי אייליש, זו מי שרציתי להיות - לא מה שכולם עושים. היום אייליש אומנם מכתיבה את המיינסטרים, אבל היא פחות ירדה חלק בגרון כשהשמעתי אותה אז לחברות".
זלוף מחזקת את ניצני: "הנגישות של אולפן ומחשב מנצחת את הגיטרה. למרות שאני תמיד מתחילה בגיטרה, כי שיר שנשמע טוב על גיטרה ישמע טוב תמיד. היום רוב השירים נשמעים אותו הדבר וזה מתסכל, יותר קל להיאחז במה שכבר קיים ובגלל זה יש ים של פופ וים תיכוני".
היא מתייחסת למה שרבים רואים כתור הזהב של הרוק הישראלי: "בתקופה של איפה הילד, הקספרים ומוניקה סקס היו במקביל גם שרית חדד ואייל גולן. היום הגימיק מנצח את התוכן. בבארבי אני רואה בנות 13,14,15 שנחשפות למוזיקה שלי, וזה כבוד גדול. מה שאני עושה פה עשו כבר מזמן בחו"ל, ופה זה די אחר ושונה. אם זה תלוי בי, נעשה מה שצריך כדי שיהיה כאן פאקינג רוקנרול".
"הרוק נהיה קלישאה"
גדי גידור מנהל אישי ואומנותי ואחראי על הזנקת קריירות של אומנים כמו עידן רייכל, עילי בוטנר ונועם קליינשטיין, סבור ש"הרוק די שינה את פניו. רוק בא טוב בלייב ופחות בטיקטוק, שיותר עובד עם כוכבות פופ עם הלוק אנד פיל וכל מה שמשתמע מכך. אם נתקלת בשיר של להקת בלייר בטיקטוק, זה לא אומר שמי ששומע יודע מה הוא שומע. 'סונג 2' שלהם מבחינת הצרכן זה עוד הוק ברשת החברתית. זה לא רוקנרול".
גידור מתייחס גם למהות של הז'אנר. "רוקנרול בבסיס מגיע מתנועת המחאה והמרד. We don't need no education. אבל זה כבר נעשה, ולכן הרוק נהיה קצת קלישאה. הדור הצעיר רוצה להתקדם, לא לחזור על האסתטיקה או המחאה שעיצבה את פני הדור של ההורים שלו".
בסוף, לדעתו, יש פה תקופה של פיוז'ן: "החלוקה לז'אנרים מתה. כשהביט של ההיפ הופ פוגש את האטיטיוד של הרוק והדמות ששרה היא בכלל כוכבת פופ ־ נהיה מעניין". גידור מתחבר לדברים של זלוף לגבי השוק הרווי: "150 אלף שירים יוצאים ביום לסטרימינג. רבע מיליארד שירים זמינים להאזנה בספוטיפיי. בצונאמי הזה קשה מאוד לבנות מותגים מוזיקליים. לא יהיו יותר אלטון ג'ונים או קורט קוביינים. דרך הצריכה שונה, פחות אלבומים, יותר פלייליסטים. כשעושים אירוע חברה בישראל ומחפשים אומן, יהיה שם אותו ברי סחרוף, שיש לו רפרטואר מספיק עשיר ומחבר. רוק היום זו נישה, ולכן יש התרפקות על הכוכבים הגדולים מפעם שעדיין יכולים לדבר למכנה משותף רחב".
ומה הקשר של פוליטיקה לכל זה? "ברוסיה או באיראן יש רוקנרול כמו שאנחנו מכירים מפעם, עם שיער ארוך ודיסטורשן", אומר גידור, "כי זו מחאה נגד הממסד הפוליטי. ברגע שמנתקים את הקונטקסט מהרוקנרול, אין לו זכות קיום. בעולם המערבי אם תעשה רוק, אתה נכנס לנישה קטנה ומבוגרת, ואם תמציא אותו מחדש, כמו שרוצה לעשות זלוף, אתה דואג להרבה יותר קהל. בישראל המצב הוא שאם תיכנס למקום של מחאה, אוטומטית תקטין משמעותית את הקהל הפוטנציאלי ואת הסיכוי להתפרנס".
