לאורך ההיסטוריה האנושית, רוב בני האדם חיו 40 עד 50 שנה. היו גם מבוגרים בהרבה, אבל הם היו יוצאי דופן. במהלך המאה ה־20, נוספו עוד 30 שנה לתוחלת החיים הממוצעת, וזה קרה בתוך כ־100 שנה.
כיום, תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב קרובה ל־80 שנה, ובישראל היא מגיעה ליותר מ־81 שנה לגברים ו־85 שנה לנשים. סביר שמי שהיום בני 50 ויותר, ובריאותם סבירה, יגיעו גם לעשור העשירי בחייהם.
● השעון שלא טועה: הפער המסוכן בין גיל ביולוגי לגיל כרונולוגי
● "בואו נגרום לחיידקים לייצר נפט": החוקר שרוצה להפוך את ישראל למעצמה של הנדסה וביולוגיה
האם האנושות מוכנה לשינוי הזה? ד"ר יוחאי שביט, המנהל המחקרי של מכון סטנפורד לאריכות ימים, טוען שלא. השינויים התרבותיים התרחשו לאט יותר מהשינויים הרפואיים, והאנושות לא הספיקה להתאים את עצמה.
כשביסמרק קבע את גיל הפרישה
ראו לדוגמה את רעיון גיל הפרישה. הוא נקבע ב־1890, בעולם אחר לגמרי מבחינת תוחלת החיים. "כל הסיפור של גיל 65 בערך כגיל פרישה הוא שרירותי לגמרי", אומר שביט בחיוך. "כשגרמניה אוחדה, הציע הקנצלר אוטו פון ביסמרק פתרון לבעיה תזרימית שהייתה למדינה באותו זמן. הוא הציע לצעירים להלוות כסף למדינה, תמורת קצבה למקרה שיגיעו לגיל מבוגר. אבל ביסמרק ידע שזה גיל שכמעט אף אחד לא מגיע אליו".
הנרטיב שאנחנו מציירים לעצמנו לגבי החיים שלנו גובש בתקופה שבה שניים־שלושה העשורים האחרונים של החיים של היום לא היו קיימים. "אם אני חי עד גיל 50, הגיוני להשקיע 10 או 15 או אולי 20 שנה בלימודים או בהכשרה מקצועית בתחילת החיים, בדרך כלל באותו תחום שבו עבדו ההורים, ואז ליהנות מהפירות בזמן שנותר, אבל אם אנחנו עושים הכשרה עד גיל 25, עובדים עד גיל 65 ואז יש לנו עוד 30 שנה ל... מה בעצם? הדבר הזה לא בר קיימא. לא כלכלית, לא נפשית ולא בריאותית, מהמקום שבו בריאות קשורה לעשייה משמעותית".
אתה מדבר על "תסריט לגיל המבוגר", ובאמת אפילו ברמה המילולית, קשה למצוא היום יצירות אמנות שעוסקות בחיים טובים בגיל הזה. יצירות שנכתבו על מבוגרים לרוב יעסקו בפתרון של פצע מהעבר, או שרוב הסרט יעבור כפלאשבק.
"בשנים האחרונות יש יותר סרטים שמציגים זיקנה, אבל רובם נחלקים לאחת משתי קטגוריות. או שהם מחזקים את הנרטיב הגילני של הזקנה שממוקד בדמנציה ובמוות, או שהם מציגים זקן לא סטריאוטיפי, סופר אייג'ר, שעושה פשוט את מה שהצעירים עושים בסרטים אחרים. הדמות הזו לא מעוררת הזדהות בקרב מבוגרים אמיתיים בני הגיל החדש. היא לא מציעה עתיד שאנשים יכולים לראות את עצמם בתוכו".
אנשים מבוגרים מחפשים משמעות
המכון באוניברסיטת סטנפורד, שבו מבצע שביט את מחקריו, מוקדש לבניית הנרטיב של החיים הארוכים. "קודם כול, חקרנו את המצב הקיים - מה אנשים עושים עם הזמן שלהם, איך חלוקת משאבי הזמן משתנה עם הגיל המבוגר ומה הקשר בין השינויים הללו לרווחה נפשית", הוא מסביר.
המחקרים גילו שעם ההתבגרות, אנחנו רואים את העתיד שלנו כפחות רחב ומלא אפשרויות. פרופ' לורה קרסטן, שייסדה את מכון סטנפורד לאריכות ימים, העלתה תיאוריה שלפיה מתוך כך נוצרת בגיל המבוגר מוטיבציה להתמקד בפעולות שיש להן משמעות בכאן ועכשיו, ופחות במאמצים שאולי ישתלמו בעתיד. "התיאוריה הזו מעולם לא נבחנה בצורה אמפירית וסיסטמטית עד שאני עשיתי את הדוקטורט שלי", אומר שביט. "בחנתי מאגר נתונים שבו אנשים בכל מיני גילאים ותקופות דיווחו במשך שבוע כמה פעמים ביום על מה הם עושים עם הזמן שלהם ועל החוויה הרגשית המלווה לכך".
המחקר אישש את ההשערה, וחשף מאפיינים נוספים של הגיל החדש. "הגיל המבוגר מקושר יותר עם חוויות של משמעות. הרצון במשמעות משפיע גם על הבחירה בפעילות, למשל בחירה בבילוי זמן עם אנשים משמעותיים, וגם באופן שבו אנחנו מפרשים את החוויות שלנו".
אולי גם הצעירים רוצים לחוות יותר חוויות של משמעות, אבל אין להם זמן?
"כדי להתמודד עם השאלה הזו, עשינו גם מחקר מעבדתי שבו ביקשנו מאנשים בכל הגילים לתכנן שבוע מוצלח מבחינתם, עם שמונה שעות חופשיות. מצאנו שגם בהיעדר אילוצים, המבוגרים מחפשים יותר חוויות משמעות מהצעירים".
מהי בדיוק חוויית משמעות?
"לפני המחקר הזה, בילינו בערך שנה באפיון חוויות משמעות. מצאנו שהמשמעות בחיים יכולה להיכנס פחות או יותר לשלושה סלים: עשייה ופעילות שמתיישבת עם ערכים, צורך בקוהרנטיות והבנה - וכאן נכנסת לתמונה הלמידה, והשלישי הוא הקשרים החברתיים וה־Mattering, להיות חשוב למישהו.
"כשמבוגרים מדברים על השקעה בחוויות משמעות, הם מדברים נניח על לבלות זמן עם חברים ומשפחה, לבלות זמן ייעודי בהתבוננות בתמונות משפחתיות, וגם פעילות פוליטית.
"לעומת זאת, חוויות במבט לעתיד האופייניות יותר לצעירים הן למשל ללכת לאירוע נטוורקינג, להשתתף בסדנה שנותנת כישורים שאמורים להיות ישימים לפעולה.
"אחרי שנתנו לנבדקים במחקר לכתוב איך היו מבלים יום מוצלח, ביקשנו מהם גם לדרג את הפעולות שעשו מבחינת משמעות". היה מתאם עם מה שהחוקרים חשבו למשמעותי ועוד יותר עם מה שהנבדקים עצמם הגדירו כמשמעותי, אחרי שמילאו את הסקר בלי לדעת מה הוא בודק, "כי מדובר בעניין מאוד אישי. למשל, עבור אדם מסוים ייתכן שקניות לארוחת ערב זו חוויה עם משמעות, ועבור אחר לא".
השינוי הזה מוכר. מאז 2023, קשה לי יותר לעשות תוכניות גדולות לעתיד, וכל חוויה, גם סתם בילוי עם המשפחה, נטענת בהמון משמעות.
"האמת שזה עלה בשיחות שהיו לי בביקורים בארץ. כן, יש בישראלים משהו 'זקן' מהבחינה הזו, לטוב ולרע. חוסר הבהירות לגבי העתיד גורם לנו להתמקד אחד בשני, בכאן ועכשיו, אבל זה גם מגיע על חשבון תכנון, וגם יוצר דכדוך, חוסר תקווה".
תסריט חדש לעשור־שניים
הממצאים שמציג שביט נותנים תקווה מצד אחד ומציבים אתגר מצד אחר. "יש משהו מאוד חיובי בחיים ארוכים בהרבה מכפי שציפינו", הוא אומר, "ונראה אפילו שאנשים באמת מוצאים בהם את מה שחיובי". שביט מצטט מחקרים שלפיהם הגיל החדש מאופיין, במפתיע, דווקא בפחות בדידות בהשוואה לגילים צעירים, בניגוד לתפיסה שהבדידות היא היא סימן ההיכר של הגיל המבוגר. הוא מאופיין גם בעמידות רגשית גבוהה יותר וביכולת להכיל רגשות חיוביים ושליליים יחד, ולא לתת לרגש אחד לצבוע את כל תפיסת החיים.
"האתגר הוא שבגילים המבוגרים, כשאנשים מרגישים שהעתיד מתחיל להיסגר עליהם, יש להם פחות מוטיבציה לפעולה. נכון שלהביט בתמונות משפחתיות ולבלות עם חברים זה מספק, אבל זה לא יוצר את התסריט לעתיד, לעוד עשור או שניים. נראה שחלק מהאנשים בגיל הזה לא מפנימים שאולי יש להם עוד עשור או שניים".
נראה שאתה אומר שמבוגרים בימינו נכנסים ל"אווירת סוף קורס" מוקדם מהרצוי. מה היית רוצה לראות שהם עושים עם הזמן שלהם?
"זה יכול להיות הכשרה מקצועית לטובת פעולה בעולם, כלומר לא רק לשמוע הרצאה אלא לקבל הכשרה במטרה ליישם אותה במשהו יצירתי ויצרני. או אולי יצירה של קשרים חברתיים חדשים, אפילו תזונה נכונה שמטרתה לשמור על הבריאות או כדי להיראות יותר טוב בהמשך, ולא רק לאכול את מה שנעים ומנחם עכשיו".
יש בטח איזשהו חסם רגשי בתכנון לטובת עתיד שאולי לא יגיע, ואם יגיע, כנראה לא יהיו לנו בו היכולות שיש לנו עכשיו.
"אנחנו ממליצים לחשוב על כל זה עוד כשאנחנו צעירים, מתוך קבלה שחיים ארוכים הם אופציה סבירה. כל זה יעודד המשך של עשייה משמעותית לאורך כל טווח החיים".
ציינת פעילות פוליטית כפעולה עם משמעות. אתם רואים בה פעילות צופה פני עתיד?
"זו פעולה שניתן לעשות כבעלת משמעות עבור העתיד האישי, או כפעולה בעלת משמעות עכשווית, של סולידריות עם הדורות הבאים".
איך נראה התסריט החיובי של "הגיל החדש"?
"קשה לומר שאנחנו כבר יודעים מהו. אנחנו רק מתחילים במחקר ובתכנון. בינתיים אנחנו מזהים מאפיינים כמו מחויבות לאורך כל החיים ללמידה, גילוי וסקרנות, כמו שאני רואה אצל פרופסורים באוניברסיטה גם אחרי שהם לכאורה פרשו. או, למשל, אנשים שלומדים כי הם רוצים לפעול כאקטיביסטים בתחומים שמעניינים אותם. אפילו כושר גופני - ניתן להשקיע בו מתוך מחויבות והבנה עמוקה של מה שהוא יכול לתת לנו להמשך".
היית מבטל את גיל הפרישה או דוחה אותו?
"אני לא רואה עתיד שבו אנשים יכולים פשוט להפסיק לעבוד כי הגיעו לגיל מסוים. גם להגיד לאנשים, עכשיו אינכם יכולים להרוויח כסף עבור תרומתכם לחברה בגלל שנת הלידה שלכם - זה מיותר ובעייתי. עונים לי, אבל היכולות יורדות. לא, היכולות משתנות. ואצל אנשים שונים באופן ובקצב מאוד שונה.
"ישנם מחקרים שמראים ששילוב גילים בעולם העבודה מוביל ליותר פרודוקטיביות ועשייה ואפילו חדשנות. המבוגרים יכולים לעזור לצעירים, והם ממש רוצים לעזור ולהיות מנטורים. עם זאת, זה לא כל מה שהם רוצים לעשות. אי אפשר להגיד למישהו תהיה 20 שנה רק מנטור לפרויקטים של אחרים. הם רוצים להיות חתומים על פרויקטים משלהם".
"רוב החוויות דווקא חיוביות"
שביט הגיע לחקר הלונג'ביטי בדרך שהוא מתאר כ"מאוד אישית, אבל במקביל גם מאוד טיפוסית לעוסקים בתחום". בשנה שבין השחרור מהצבא לתחילת הלימודים, "סבא שלי, שהייתי מאוד קרוב אליו, עבר תהליך של גסיסה מהירה. לי היה זמן פנוי וביליתי המון שעות בשבוע איתו ועם סבתא שלי בדירה".
מרשים. רוב הצעירים בגיל הזה היו לוקחים תרמיל ובורחים.
"זה מאוד תלוי תרבות. נניח, בישראל הבחירה שלי היא יותר נפוצה. בארה"ב באמת פחות נשארים עם המבוגרים".
שביט סיים את האירוע בתחושה שהזיקנה מלווה באתגרים רבים שאין להם מענה והחליט ללמוד פסיכולוגיה. "חשבתי שאתקן את העולם על ידי בניית הכלים הטיפוליים לשלב החיים הזה".
אבל מה ששביט למד על הזיקנה בתואר הראשון בפסיכולוגיה ולאחר מכן בתואר השני בגרונטולוגיה היה שונה מהחוויה שעבר, ולטובה. "השנה האחרונה בחיי סבא שלי היא לא החוויה האופיינית לעשורים האחרונים של החיים, אפילו של אנשים מבוגרים מאוד. רוב החוויות של 'הגיל החדש' הן דווקא חיוביות. המידע הזה סתר את כל הקונספציות שהיו לי בנוגע לחוויה הנפשית בזיקנה, ויצאתי לדוקטורט בסטנפורד כדי לחקור את הפער הזה בין התפיסה של הגיל המבוגר לבין מה שהוא באמת".
אתה מדבר, נניח, על אדם בן 70 שיכול להיות פעיל או גם על אדם בן 90 שנחשב יותר כאוב, מוגבל ומלווה באובדנים של חברים ומשפחה?
"אנחנו בכוונה לא מדברים על מספרים. הם לא עוזרים לנו ואינם פרודוקטיביים. יש אנשים בני 90 שלא מאופיינים כמו שאמרת, ואין סיבה להכניס אותם למשבצת הזאת שהם לא קשורים אליה. זה רק יוצר קיבעונות מחשבתיים - של המבוגרים עצמם, ושל סביבתם".
לא לחכות לפנסיה כדי להיערך לגיל החדש
שביט רואה בדמוגרפיה הישראלית הזדמנות לחקור את הנושא הזה ממקום של חוזק. "ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם עם תוחלת חיים כה ארוכה ודמוגרפיה כה צעירה. על כל מבוגר מעל גיל 65 - וזו הפעם היחידה שתשמעי אותי משתמש במספר, אבל זה חיוני כדי להבין נתון כלשהו - יש שני ילדים, לעומת 1:1 ברוב העולם ויחס אפילו הפוך של 2 ל־1 או אפילו יותר במדינות כמו יפן או איטליה.
"אז אנחנו בונים את העתיד של המבוגרים קדימה לא מתוך משבר, אבל הילודה הגבוהה משמעותה שאנחנו עדיין חברה מכוונת ילדים, וזה אולי משפיע על ההשקעה של משאבים ותשומת לב בקהל המבוגר. אני תמיד אומר שזה לא סותר, כבר מגיל הילדות אפשר להתכונן לחיים ארוכים. אפשר לאמץ דווקא בתקופה שהמוח גמיש ביותר את הרגלי החיים שישמרו עלינו לעתיד כמו פעילות גופנית, תזונה נכונה, טיפוח קשרים חברתיים ולמידה לכל אורך החיים.
"השיחות שאני מנהל עם מבוגרים ועם בני נוער הן אותן שיחות. אני אומר להם שמציאת משמעות היא לא משהו שניתן לדחות לאחרי שנסיים את תקופת העבודה, מה גם שהפנסיה כנראה תעבור מהעולם אז לא כדאי לנו לחשוב על עתיד שאחרי העבודה, אלא על איך העבודה שלנו או התרומה שלנו לחברה תשתנה עם הגיל, כלומר לא עם הגיל כמספר אלא עם היכולות וההעדפות".
