1
במשך כמעט שלושה עשורים, קיר הבטון העצום של החניון מרובה הקומות ברחוב אקארד 505 במרכז דאלאס, טקסס, היה ביתם של לווייתני ענק כחולים. ציור הקיר "Ocean Life", יצירה מונומנטלית בגובה של כ-25 מטר וברוחב כ-48 מטר של האומן הבינלאומי רוברט ויילנד, נחנך ב-1999 והפך לחלק מהארכיטקטורה של העיר. נקודת ציון חזותית, עוגן של שפיות אסתטית בתוך ג'ונגל של בטון.
● כוחות צה''ל חוזרים לבופור - והסיפור שוב נפתח מחדש
● 100 שנה לגאון המוזיקלי שלימד תעשייה שלמה לצאת מאזור הנוחות
לפני שבועות ספורים, הקיר נצבע כולו בשכבה אטומה ורובוטית של כחול גנרי. הסיבה? העיר נערכת לאירוח מונדיאל 2026, וחברות הניהול והנדל"ן המחזיקות בנכס מיהרו לנקות את השטח הציבורי היקר הזה כדי להכשיר אותו לקראת שלטי ענק של פיפ"א ונותני החסות הרשמיים. הלווייתנים נשלחו אל המצולות כדי שקוקה-קולה או נייקי יוכלו להשתמש בעיר כלוח חלק ונקי.
ויילנד לא שתק והגיש תביעה בסך 25 מיליון דולר נגד בעלי הבניין וארגון פיפ"א. התיק הזה הפך למשל מושלם, כמעט דיסטופי, לדרך שבה הקפיטליזם מוחק את הזיכרון התרבותי הקהילתי לטובת מיתוג סטרילי.
2
בבסיס התביעה של ויילנד עומד חוק מרתק מ-1990 בשם Visual Artist Rights Act או בקיצור VARA. בנוף המשפטי האמריקאי, שמקדש קניין פרטי יותר מהכול כמעט, החוק הזה הוא נטע זר. הוא מייבא מאירופה את מושג "הזכויות המוסריות" של האומן, וקובע שאם יצירה במרחב הציבורי הגיעה למעמד של "מוניטין מוכר", לבעל הנכס אסור לשנות או למחוק אותה ללא הסכמת היוצר, גם אם המבנה הפיזי שייך לו בטאבו. לקונה סוציאליסטית בלב הקפיטליזם.
יזמי נדל"ן מתעבים כמובן את VARA. הוא כובל את ידיהם ומאלץ אותם להתחשב באלמנטים שבינם לבין הון אין דבר וחצי דבר, כמו "קהילה" או "תרבות". ללידת החוק תרם הפסל המינימליסטי ריצ'רד סרה, שהציב קיר פלדה עצום באורך 36 מטר ובגובה 3.6 מטר ברחבה ציבורית פדרלית במנהטן. הפסל חתך את הכיכר לשניים. עובדי המשרדים באזור שנאו את הפסל, טענו שהוא מכוער ואף מזמין טרור (כמחסה לפצצות), ודרשו להזיזו. סרה תבע וטען שהיצירה היא "ספציפית ללוקיישן" והזזתה היא השמדתה. הוא הפסיד במשפט כי לא היה אז חוק מתאים, והפסל נחתך לחתיכות ונזרק למחסן ממשלתי. הזעזוע בעולם האומנות מהמקרה הזה הוביל את הקונגרס לחוקק את VARA שנה לאחר מכן.
3
הפעם האחרונה שבה אירוע כזה התפוצץ הייתה במתחם הגרפיטי האייקוני 5Pointz בלונג איילנד סיטי ב-2018. יזם שרצה להכעיס את האומנים שהתנגדו לפרויקט מגדלי יוקרה סייד באישון לילה את הקירות. הוא חטף מבית המשפט קנס של 6.7 מיליון דולר, ששולמו ישירות לאומנים.
במקרה אחר, ארתורו די-מודיקה, הפסל שמאחורי "השור המסתער" המפורסם מוול סטריט, איים להשתמש ב-VARA כשהעירייה, בערב יום האישה הבינלאומי 2017, הציבה מולו את פסל "הילדה ללא חת" של קריסטן ויסבאל. די-מודיקה טען כי שינוי המרחב מעוות את כוונתו המקורית, והופך את השור שלו באופן חד-צדדי לנבל. התיק לא הגיע להכרעה מלאה בבית משפט, כי העירייה הזיזה את פסל הילדה, אבל המקרה הוכיח ש-VARA עשוי להגן על יצירה גם מפני שינוי קונטקסטואלי שמחבל בכוונת האומן.
4
אבל הסיפור המעניין האמיתי כאן הוא הגורם למחיקה, כלומר מכונת השיווק המפלצתית של גביע העולם. פיפ"א פועלת לפי קוד הפעלה קשוח המכונה "Clean Site" (אתר נקי). כשתאגיד העל הזה נוחת בעיר מארחת, הוא מאלץ אותה להתיישר לפי צרכיו הכלכליים. החוקים שלו מחייבים את הרשויות המקומיות ואת בעלי הנכסים לייצר רדיוסים סטריליים שלמים סביב מוקדי האירוע, מנוקים מכל שמץ של מיתוג, שלט או אומנות שלא שילמו הון עבור הזכות להופיע שם.
קשה להתעלם מהאירוניה שבשיווק גביע העולם כחגיגה של "גיוון תרבותי" וחיבור בין עמים, שמתהדר בסלוגנים על אחדות ופתיחות אך בפועל, מייצר אחידות תרבותית דורסנית. ההתנגשות הזו חושפת פער עמוק. מצד אחד עומדת התרבות המקומית; אומנות קיר מוטמעת במרחב הגיאוגרפי והאנושי שלה, מתבגרת עם הבניין, סופגת את הפיח של העיר, דוהה בשמש והופכת לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של התושבים. היא מייצגת יציבות, קהילתיות והמשכיות.
מהצד השני ניצב פופאפ מסחרי מפלצתי שמגיע, שואב מיליארדים, מייצר אופוריה המונית ורגעית, וממשיך ליעד הבא. תרבות של נוודים שלא מעניין אותה המחר, שמשאירה מאחור לא פעם מתקני רפאים חסרי שימוש וקירות מחוקים. הדרישה של וויילנד ל-25 מיליון דולר מייצרת פרדוקס קפיטליסטי משעשע: כדי להגן על עצמה מפני הכסף הגדול, התרבות נאלצת להשתמש בשפה היחידה שתאגידים מבינים - מחיר מופקע.
5
הסוציולוג הצרפתי מארק אוז'ה הטביע בשעתו את המושג "Non-Place" כדי לתאר חללים משוכפלים ונטולי זהות כמו טרמינלים של שדות תעופה או מרכזי קניות. מקומות שבהם הצרכן המודרני לעולם לא מרגיש זר, כי אין בהם שום דבר מקומי. הם לא מנהלים דיאלוג עם ההיסטוריה או עם הקהילה סביבם. הם ממוקדים אך ורק בארנק של המבקרים.
בדרישתה לשטחים סטריליים, פיפ"א מנסה להפוך את הערים המארחות לרצף של "נון-מקומות". הלווייתנים נמחקו בגלל שהם העניקו נשמה, ייחוד וזהות לחניון פונקציונלי ויומיומי. מחיקתם החזירה את הבטון למצבו הניטרלי והמשעמם, חלל גנרי שיכול להיות כל מקום ושום מקום. החותם האנושי מוקרב שוב על מזבח הבוננזה הכלכלית.
