בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו הכיר בהסכם ממון משנת 2004 שלא אושר בבית המשפט כפי שמחייב החוק, קבע כי מדובר בהסכם בר-אכיפה וחילק דירה בשווי מיליוני שקלים בין בני הזוג. נקבע כי הדירה, שהייתה כתובה רק על שם הבעל, תהיה שייכת במחציתה גם לאישה.
● עברתם לחו"ל עם הילדים והתגרשתם? זה פסק הדין שאתם צריכים להכיר
● כשהדירה נכנסת באמצע: למה ריב על נדל"ן יכול לחסל נישואים
במרכז המחלוקת עמדו בני זוג שנישאו בשנת 1993, חיו יחד במשך יותר מ-32 שנים, יש להם בן בגיר משותף, והיו אלה נישואיהם הראשונים. הדירה שבה התגוררו לאורך כל חיי הנישואים הייתה רשומה על שם הבעל בלבד, לאחר שרכש אותה כעשור לפני החתונה. למרות זאת, בית המשפט קבע כי האישה זכאית למחצית מהזכויות בדירה.
לכל אחד מהצדדים הייתה דירה בבעלותו טרם הנישואים: לאישה דירה ברמת גן, ולאיש דירה ברמת השרון. האישה מכרה את הדירה והפקידה את התשלום בחשבון בנק הרשום על שמה. בחשבון הופקדו גם כספים מירושה שקיבלה מאמה.
ההכרעה נשענה על מסמך שכותרתו "הסכם ממון ואיחוד רכוש", שנערך בשנת 2003 ונחתם בינואר 2004. במסגרת ההסכם התחייבו הצדדים לשתף זה את זה בכלל נכסיהם שפורטו בהסכם, לרבות נכסים שנרכשו לפני הנישואים, ירושות ומתנות.
הבעל קרע וזרק את ההסכם לפח
ככלל, לפי חוק יחסי ממון, בקרב זוגות שנישאו אחרי שנת 1974, נכסים שנרשמו על שם כל אחד מהם ממשיכים להיות שייכים לכל אחד מהם בנפרד, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף, אותה אפשר להראות למשל בהסכם ממון שקובע חלוקה שונה.
על-מנת שהסכם ממון יהיה אכיף, נדרש אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית דין. זאת, כדי לנטרל את הלחצים הקיימים על הצדדים בעת עריכת הסכם הממון ולהבטיח התקשרות חופשית.
במקרה שלפנינו, ההסכם לא אושר על-ידי כל ערכאה, ואם לא מתקיימת דרישה זו, לא מדובר בהסכם שניתן לאכוף אותו - כך קבע בית המשפט.
הבעל הנתבע טען כי הצדדים חזרו בהם מההסכמות, והוא אף קרע וזרק את ההסכם לפח, ולדידו להסכם שלא אושרר בבית המשפט אין לו תוקף, ולכן האישה לא זכאית לחצי מהדירה הרשומה על שמו.
עוד הוא טען כי הסיבה לכך שההסכם לא אושר בבית משפט הייתה שהאישה הסתירה ממנו מגרש ברמת השרון שכתוב על שמה, בשווי 3 מיליון שקל, והיא לא הסכימה שהוא ייכלל במסגרת ההסכם. לכן, לטענתו, אין כל תוקף להסכם.
בית המשפט: הנתבע התנער מההסכם בחוסר תום-לב
בית המשפט חשב אחרת מהבעל. הראיה המרכזית שהכריעה את הכף הייתה העברת כספים משמעותית שביצעה האישה לאחר חתימת ההסכם. לפי פסק הדין, היא העבירה לחשבון המשותף סכום של כ-323,600 שקל, שמקורו במכירת דירה שהייתה בבעלותה לפני הנישואים ובכספי ירושה שקיבלה מאמה.
בית המשפט קבע כי מדובר בשינוי מצב מהותי שנעשה בהסתמך על ההסכם. "אין זה סביר שהתובעת הייתה מעבירה לחשבון הנתבע כספים נפרדים השייכים לה, אם אומנם הייתה יודעת שנדרש לאשר את ההסכם בבית המשפט על-מנת להקנות לו תוקף משפטי מחייב"; וכי "עצם העברת כספיה הנפרדים של התובעת לחשבון הנתבע (שהפך לחשבון משותף) מלמדת על כך שהתובעת סברה כי מדובר בהסכם תקף ומחייב כפי שהוא".
בית המשפט קבע כי "בחינת התנהגות הצדדים" היא שמביאה למסקנה "כי התנערות הנתבע מהתחייבויותיו על-פי ההסכם נעשתה בחוסר תום-לב, לאחר שהתובעת ביצעה את התחייבויותיה ההסכמיות על-פי ההסכם, ובכך שינתה את מצבה לרעה, בהסתמכה על כך שהנתבע אכן ימלא את התחייבויותיו". עוד נקבע כי "לפיכך, הנתבע מושתק מלטעון כטענת הגנה נגד אכיפת ההסכם כי ההסכם לא אושר על-ידי בית המשפט".
"כוונת שיתוף ספציפי"
בית המשפט סיכם וקבע כי הסכם הממון ואיחוד הרכוש מהווה בנסיבות העניין "דבר מה נוסף" המלמד על "כוונת שיתוף ספציפי" בדירת המגורים. בין היתר הודגש כי בני הזוג חיו בדירה במשך יותר משלושה עשורים, גידלו בה את בנם המשותף, ועל אף שמערכת היחסים לא הייתה טובה, הצדדים בחרו להישאר יחד למען בנם, ניהלו חשבון בנק משותף, ביצעו שיפוצים בנכס וערכו צוואות הדדיות.
בשולי הדברים, בית המשפט הזכיר כי לא נעלמה מעיניו העובדה ש"הנתבע הוא שעבד רוב שנות הנישואים, בעוד התובעת השקיעה את רוב זמנה בטיפול בבן המשותף ועבדה בעבודות מזדמנות. עם זאת, הצדדים היו ערים לעובדה זו בעת חתימת ההסכם ואף ציינו זאת בסעיף להסכם, ואין בעובדה זו כשלעצמה להעיד על היעדר שיתוף".
נקבע כי בין הצדדים שררה כוונת שיתוף בנוגע לדירה ברמת השרון, והמסמך עליו חתמו "הוא הסכם ממון תקף, אשר יש לאכפו", וכי הנכסים שצברו הצדדים עד למועד הקרע יאוזנו ביניהם באופן שווה.
תלה"מ 5218-01-22 פ' נ' פ'
