את הסקר של JPPI (המכון למדיניות העם היהודי) על תפיסות הציבור את הכלכלה הישראלית אפשר לקרוא כסקר שביעות רצון מהמצב הכלכלי ומהמדיניות הכלכלית, אבל קריאה כזו תהיה צרה מדי, שכן התמונה שעולה ממנו רחבה הרבה יותר: דרך תשובות על תפיסת הכלכלה משקפים המשיבים את מידת האופטימיות שלהם ביחס לעתיד המדינה, את זהותם הפוליטית ואת המסגרת הפרשנית שבה הם קוראים את המציאות. זה לא רק סקר על כלכלה, אלא גם סקר על אמון, זהות ופרשנות, ובתוך המספרים הרבים שכולל הסקר, מסתתרות כמה תובנות מרתקות ולא מובנות מאליהן.
● ימין אופטימי, שמאל חושש: כך הפוליטיקה מעצבת את תפיסת הכלכלה הישראלית
● ארבעה חודשים לבחירות: האם ישראל בדרך לאירוע של פעם ב-38 שנה?
1. הנתון המרכזי והברור ביותר הוא שהישראלים תופסים את הכלכלה הישראלית כחזקה יחסית. הציון הממוצע שנתנו המשיבים הוא 2.8 בסולם שבין 5- ל־5+, שבו אפס מייצג נקודת אמצע ניטרלית וערכים חיוביים מבטאים הערכה חיובית. בתרגום לינארי גס לסולם של 0 עד 10, מדובר ב־7.8. לא ציון של אופוריה, אבל הבעת אמון ברורה בחוסן המשק. גם בשאלה על השקעה לטווח הארוך התמונה דומה: 65% מהישראלים סבורים שכדאי להשקיע בישראל, ורק 17% סבורים שלא. אלה נתונים של ציבור שמרגיש חוסן.
2. אבל ההתפלגות הרחבה של תפיסת החוסן מראה עד כמה עמוק הפער הפרשני בין קבוצות אידיאולוגיות, בהינתן מציאות כלכלית אחת. בקרב המזוהים עם הימין (בחרתי להתמקד בשלוש מתוך חמש קבוצות פוליטיות שהוגדרו במדגם היהודי: שמאל, מרכז וימין, ולא להתייחס לקטגוריות "שמאל־מרכז" ו"ימין־מרכז". הבחירה נעשתה משום שהנתונים מצביעים על רצף אידיאולוגי ברור, והזיקוק לשלוש קטגוריות מאפשר קריאה בהירה של המגמה הכללית) עוצמת הכלכלה מקבלת ציון ממוצע של 4.0; במרכז היא יורדת ל־2.7; בשמאל ל־1.4. בחברה הערבית הציון הוא 1.2.
בשולי הדברים, מעניין לראות כיצד המרכז פה הוא "מרכז" כלשונו: אמצע מספרי מדויק בין הימין לבין השמאל. אותו דפוס ניכר גם בשאלה על השקעה בישראל לטווח הארוך: 91% מהמשיבים המזוהים עם הימין סבורים שכדאי להשקיע בישראל, לעומת 56% מהמזוהים עם המרכז וכ־30% בלבד מהמזוהים עם השמאל.
3. לא מובן מאליו לראות שגם בקבוצות הביקורתיות יותר אין מעבר חד אל האזור השלילי. השמאל והחברה הערבית לא מתארים את הכלכלה כחלשה ממש; הם פשוט מדרגים אותה נמוך בהרבה מן הימין. כלומר, המחלוקת איננה בהכרח על עצם קיומו של חוסן, אלא על מידתו ועל משמעותו.
שאלה של אמון, לא של כלכלה
4. אחד הנתונים המעניינים והמפתיעים ביותר, הוא הנתון שלפיו המשיבים המזוהים עם השמאל פחות אופטימיים אפילו מהמשיבים בחברה הערבית בשאלת ההשקעה בישראל: בעוד 41% מהמשיבים בחברה הערבית חושבים שכדאי להשקיע בישראל לטווח הארוך, רק 30% מהמשיבים המזוהים עם השמאל חושבים כך. גם כאן השאלה אינה איך נראית הכלכלה, אלא למי יש אמון בכיוון שאליו המדינה הולכת. הנתון הזה מערער על הקריאה האינטואיטיבית שלפיה ריחוק פוליטי מתורגם בהכרח גם לפסימיות כלכלית גדולה יותר.
5. השוואת מגמות הסקר לאורך זמן מחזקת עוד יותר את הקריאה הזאת. בינואר 2026 תפיסת הכלכלה דומה מאוד לרמתה מתחילת 2024. אלא שבאמצע התקופה, באוקטובר 2024 ובינואר 2025, נרשמה ירידה חדה לרמות של 2.2 ו־2.1. כלומר, לא מתקבל כאן קו ישר, אלא תנועה של ירידה חדה ולאחריה התאוששות, שגם היא לא התחלקה שווה בין הקבוצות. הימין הוא קבוצת הזהות היחידה שבה נרשמה לאורך התקופה עלייה בתפיסת החוסן הכלכלי - מ־3.8 בינואר 2024 ל־4.0 בינואר 2026. בשמאל, לעומת זאת, נרשמה ירידה מ־2.6 ל־1.4. לא מדובר, אם כן, בתנועה אחידה של "ירידה ואז עלייה", אלא במסלולים שונים לגמרי של תפיסת מציאות בין הקבוצות הפוליטיות.
6. זה נעשה מעניין עוד יותר כשמציבים מול המגמה הזאת אינדיקטור שוק בולט כמו מדד ת"א-35. בין ינואר 2024 לאוקטובר 2024, בזמן שתפיסת עוצמת הכלכלה ירדה בכ־30%, המדד דווקא עלה בכ־20%. כבר בנקודת הזמן הזאת נראה שתפיסת הכלכלה בציבור אינה נעה בהכרח יחד עם אחד ממדדי הביצוע הבולטים של השוק.
7. לאורך התקופה כולה, בזמן שמדד ת"א-35 עלה בכ־140%, תפיסת הימין את הכלכלה עלתה בכ־5% אך תפיסת השמאל ירדה בכ־47%. הנתון הזה לבדו לא מוכיח שתפיסת הכלכלה מנותקת מהמציאות, וממילא מדד בורסאי אינו שקול לכלכלה כולה. אבל הוא כן מחזק את ההבנה שהציבור לאו דווקא מגיב לנתוני שוק, אלא גם, ואולי בעיקר, למצב רוח ציבורי, לאמון ולעמדות פוליטיות.
הפערים מראים: הקרקע המשותפת נשחקת
8. נתון נוסף שראוי להתעכב עליו, אינו עצם הפער בין ימין לשמאל, אלא הקצב שבו הזה גדל. בינואר 2024 עמד הפער בתפיסת עוצמת הכלכלה בין ימין לשמאל על 1.2 נקודות. בינואר 2026 הוא כבר הגיע ל־2.6 נקודות - יותר מכפול. זה אחד הנתונים החשובים ביותר בסקר, משום שהוא מצביע בבירור על קצב והיקף השחיקה של הקרקע המשותפת, שאותה אפשר בכלל להגדיר כמציאות.
9. התמונה מתחזקת כשמשווים בין האמון בכלכלה לבין האמון בגורמים האחראיים על ניהולה. בסקר נוסף של JPPI, שנערך במאי 2025, רק 18% מהישראלים חשבו שהטיפול בכלכלה טוב, לעומת 61% שחשבו שהוא לא טוב. גם אם מדובר במדידה שנערכה במועד אחר, הפער בין שני סוגי ההערכה בולט: הציבור נותן לכלכלה עצמה יותר אשראי מכפי שהוא מעניק למי שמנהלים אותה.
10. גם כאן הפערים האידאולוגיים חדים: רק 2% מהמשיבים המזוהים עם השמאל סבורים שהטיפול בכלכלה טוב, לעומת 42% מן המשיבים המזוהים עם הימין.
11. מנגד, כשהשאלה עוברת מהדרג הנבחר לפקידות הבכירה של האוצר, הפערים בין ימין לשמאל מצטמצמים מאוד: 41% מהשמאל ו־39% מהימין מביעים אמון גבוה בפקידות. כלומר, לפחות בנקודה הזאת, המחלוקת נראית פחות על מקצועיות ויותר על הנהגה, אחריות וכיוון.
12. לכן, אולי הממצא המעניין ביותר בסקר הוא לא עד כמה הציבור אופטימי או פסימי לגבי הכלכלה, אלא עד כמה נהיה בלתי אפשרי לדבר על "הציבור" הישראלי. אותה כלכלה, אותם מדדים, אותה מדינה אבל פער אימתני, הולך ומעמיק, במציאות הנתפסת. הפער הזה, שיותר מהוכפל בתוך שנתיים, ממחיש עד כמה נשחקה בישראל היכולת להסכים בכלל על המסגרת שבתוכה ביצועי המשק נקראים.
13. אחרי כל זה, כמי שפועלת בשדה העיתונות הכלכלית בישראל, קשה לי שלא לשאול על איכות התיווך של המציאות הכלכלית. כאשר קבוצות שונות קוראות את אותה מציאות באופן הולך ומתפצל, אי אפשר להוציא מן המשוואה את המסגור התקשורתי שבתוכו המציאות הזאת נצרכת. הרי הציבור אינו חי בתוך לוחות אקסל, אלא בתוך סיפור כלכלי שמסופר לו מדי יום: כותרות, פרשנויות, בחירת נושאים, הדגשת סיכונים, ולעתים גם הבלטה עקבית של משבר.
הסקר של JPPI לא מוכיח שהעיתונות היא שיצרה את תפיסת הציבור, ולא נכון לטעון זאת. אבל הוא כן יכול להזכיר עד כמה לתיווך יש כוח, ומזמין את השאלה, האם הכוח הזה מופנה לכיוונים הנכונים.
