כקבלנית ביצוע, מהבודדות בישראל, בילי רובין כבר רגילה להתמודד עם סביבה גברית. ועדיין, היום שבו נכנסה לחדר וכולם היו בטוחים שהיא המזכירה - הצליח להפתיע גם אותה. "בדרך כלל אני מגיעה לאתרי הבנייה בבגדי עבודה עם קסדה ונעליים סגורות, כמו שאני דורשת מהעובדים שלי", מספרת רובין. "אבל באותו היום הייתה לי פגישה במשרדים על תוכניות והתחשק לי לבוא עם שמלה ונעלי עקב.
● ראיון | העיתונאי שהגיע לבכירים ביותר באנבידיה מציג: ג'נסן הואנג כמו שלא הכרתם
● ראיון | עם שבע חברות והכנסות של 700 מיליון בשנה: הקיבוץ שמתנהל כמו קרן פרייבט אקוויטי
● הריטריט היוקרתי שבו ילדי עשירים לומדים איך לא לשרוף את הירושה
"אני נכנסת לחדר עם המזכירה שלי, מסביב לשולחן יושבים כ־20 גברים, ובראש השולחן יש שלט שכתוב עליו - בילי רובין. אי אפשר לדעת אם בילי זה אישה או גבר. אחד המהנדסים אומר לי: מיידלע, אנחנו יכולים לקבל קפה?".
רובין לא התבלבלה. היא לקחה דף ועט והחלה לרשום איזה קפה רוצה כל אחד מהנוכחים בחדר והלכה להכין. "חזרתי מהמטבח, שמתי לכל אחד את כוס הקפה שלו ואז ישבתי בראש השולחן. כשהם גילו שהיא לא המזכירה, כולם היו בהלם. "המהנדס שאמר לי בהתחלה 'מיידלע' נהיה לבן. לימים הוא הפך להיות המהנדס שלי בחברה".
תעוזה היא אולי שמה השני של בילי רובין, ואיתה בנתה קריירה שלמה אל מול לא מעט מכשולים. כבר בגיל 12, כשהחליטה שהיא רוצה להיות כתבת ספורט, פנתה ישירות אל העורך נוני מוזס (היום מו"ל ידיעות אחרונות). "נסעתי באוטובוס מחדרה לבית ידיעות אחרונות ואמרתי לו: תסתכל עליי, אני אהיה כתבת ספורט. הוא ענה לי: אוקיי, בואי תעבירי כתבות ונראה מה קורה", היא משחזרת. "אז העברתי כתבה והיא התפרסמה - וכך הפכתי לאישה הראשונה בארץ שכתבה על כדורגל".
התפקיד הזה גם הוביל אותה אל איש העסקים יצחק תשובה, שהחל את דרכו כקבלן בנייה ובשנות התשעים היה גם בעליה של מכבי נתניה. "הכרתי את תשובה כשסיקרתי את הקבוצה", מספרת רובין. "הוא זיהה שיש לי פוטנציאל ואמר לי: בואי תשווקי אצלי פרויקטים של דירות. עשיתי את זה, אבל פחות התחברתי לשיווק והמכירה. תמיד הייתי יורדת לשטח לראות את פועלי הבניין, ישבתי איתם, אכלתי איתם, למדתי מהם ושאלתי שאלות כמו למה הקיר דווקא פה, למה אי אפשר להזיז את הברז לשם? זה סקרן אותי".
אט אט רובין התקדמה בסולם החברה של תשובה, עד שעזבה והפכה למנכ"לית של חברת ביצוע. "זו הייתה חברה כושלת של מישהו שהכרתי תוך כדי עבודה והיה בינינו הסכם, שלפיו אני אביא את החברה, שהייתה במינוס מאתיים, לקו האפס תמורת סכום מסוים, וככל שנעלה ברווחים - המשכורת שלי תגדל בהתאם. הגענו לקו האפס ואז אותו אדם הודיע לי: לא נוכל לשלם לך יותר. אז הודעתי לו שבתוך חודש אני לא שם. נתתי לו את המפתחות של האוטו ואמרתי תודה רבה".
באותה העת ניהלה החברה פרויקט עם יזם בשדרות יהודית בתל אביב. "זה אדם שנהגתי לשבת איתו כל יום בשדרה, וכשזה קרה הודעתי לו: אני לא ממשיכה, אני יוצאת לחפש את עצמי. הוא היה כמו אבא בשבילי ושאל: מה קרה? אמרתי לו: אבא שלי ז"ל לימד אותי שביום שבו מורידים לי שקל ולא עומדים בהסכם, למחרת כבר יורידו לי שני שקלים ולא יעמדו בשום דבר. הוא חיבק אותי ואמר: אבא שלך איש חכם. ואז הצביע על השטח ואמר: את רואה את הפרויקט הזה? זה הפרויקט שלך. מעכשיו את עושה אותו".
אבל היית לבד.
"נכון, אבל לפעמים אתה צריך נקודה שבה מישהו פשוט יאמין בך, והוא גם הבטיח שיעזור. הוא אמר לי: יכול להיות שבפרויקט הראשון לא תרוויחי כל כך הרבה, אבל את חייבת אותו, כי את גרושה ויש לך ילדה לכלכל - ולכן אני אהיה איתך יד ביד. וכך היה. הוא הכיר לי קבלנים, עובדים, עזר לי לפקח על הפרויקט ועשינו אותו יחד. כשסיימנו הוא הפנה אותי לחבר, וגם אנשים כבר הכירו אותי בענף".
ובכל זאת, את אישה בעולם של גברים. שיתפו איתך פעולה?
"היה קשה מאוד, הרבה אמרו שהם לא רוצים אותי, כי 'מה את מבינה? מי את? את לא מהנדסת, את לא יודעת'. אבל אני אמרתי: תנו לי הזדמנות ותראו. בהתחלה לקחתי איתי גבר כשותף, כדי שיהיה בפרונט, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא נכון וחזרתי להיות לבד. אמרתי: מי שרוצה שייקח אותי ומי שלא שיהיה בריא.
"התחלתי רק בעבודות של גמרים (השלב הסופי של הבנייה או השיפוץ - ל"פ), ואז אמרתי לעצמי - אם אנחנו יודעים לעשות גמרים, אז בואו נעשה גם את השלד ובואו נעשה כבר הכול. למה? כי יש בביצוע אחריות, ואנשים לא אוהבים לקחת אחריות, אלא להפיל אותה זה על זה. מי שהיה עושה את השלד היה אומר לי: בילי, זה הגמרים אשמים בטיח, מי שעשה את החשמל אשם בזה, ואז החלטתי שאני עושה הכול או כלום. התחלנו לעשות בניינים שלמים ואין כמו למסור דירה שלמה עם עץ ריח".
"לפעמים צריך לדעת להפסיד"
אני רוצה רגע לחזור אחורה: את הבאת את חברה מהפסדים ל־break even. מה היה הסופר־פאוור שלך שעזר לך לעשות את זה? היית מצוינת באקסל, היית מצוינת בעבודה עם אנשים?
"זה הכול יחד. ראיתי רכישה של חומרי גלם לא נכונה, עובדים לא נכונים, בזבוז, והדבר הכי חשוב: הם לא ידעו לתמחר נכון את הפרויקטים, המחירים שהם לקחו לא היו ריאליים. למשל, הם לקחו 30 שקל למטר טיח בתקופה שהמחיר הריאלי היה 50-45 שקל. היה שם גם בלגן. כשיוצאים לפרויקט צריכים לדעת כמה מסמרים יש כדי להצליח, כי גם אם מסמרים עולים עשרה שקלים לקופסה, עוד קופסה ועוד קופסה זה עוד עשרה שקלים ועוד, וזה בסוף ההפסד או הרווח".
בדרך כלל כשמכניסים מנכ"ל או מנכ"לית חדשים לחברה הם אומרים: הרוב עובד, אני אנסה לעשות כמה שינויים קטנים, אולי מהפכה אחת. אבל את מתארת שבגיל צעיר מאוד רצית לשנות המון.
"זה הדנ"א שלי וזה תמיד היה ככה. מובן שצריך גם ללמוד, להשתפשף, ויש גם כישלונות".
ספרי לי על כישלון מפואר אחד שלך.
"היה פרויקט אחד שבמשך שלוש שנים ניהלתי משא ומתן כדי לזכות בו. אבל התמחור שלי היה לא נכון. זה התחיל עם בקשה לשלושה מרתפים, אבל פתאום הם ביקשו חמישה כאלה. אז נתתי הצעה בהתאם, אבל לא הבאתי בחשבון את מי התהום - מה שמייקר את הפרויקט בצורה שאי אפשר להבין. וזה היה כישלון. שלוש שנים נלחמתי על הפרויקט הזה, כל כך רציתי אותו, כי כל החברות הגדולות התחרו עליו, שלא הסתכלתי על הדברים הקטנים. וזה לימד אותי שלפעמים צריך להניח את האגו ולהגיד: לי אין גדול, ואני צריכה לדעת גם להפסיד, ואם זה לא נכון - אז לא צריך לעשות את זה".
"הכסף על הפועלים צריך להישאר בארץ"
7 באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו הובילו למשבר בענף הבנייה, שלא פסח גם על רובין. "ב־8 באוקטובר הייתי אמורה להרוס בניין ולא היה לי עם מי להרוס אותו", היא מספרת. "בעבר היו פועלים פלסטינים שהשכר היומי שלהם היה כ־700 שקל. אבל מאז המלחמה המדינה לא מאפשרת להכניס אותם. ערביי ישראל הבינו את זה והם דורשים כיום 1,300-1,200 שקל ליום, והסינים יכולים להגיע ל-2,000 שקל שכר יומי. התחלתי לאחר בלוחות הזמנים וחשבתי - מאיפה אני משיגה פועלים? ואז עלה לי רעיון. אני משיגה אותם מהכלא".
רובין פנתה אל שירות בתי הסוהר והציעה להם הצעה: אני אכשיר אסירים לעבודה במקצועות השונים בענף הבנייה, הם יעשו את הסטאז' בשיפוץ בית הכלא, וכשהם ישתחררו אדאג להם לעבודה כחלק מתהליך השיקום.
"אסיר במדינת ישראל עולה 170-150 אלף שקל בשנה, יותר ממשכורת מינימום. לא פעם אסירים שמשתחררים חוזרים למעגלים ושם מכירים אותם ונופלים שוב לפשע. ואני מאמינה שמי שמקבל הזדמנות להשתקם - משתקם. אז הצעתי לשב"ס שנעשה פיילוט והצגתי קריטריונים: בלי אנסים, בלי פדופילים, בלי רוצחים ובלי מי שהורשע באלימות במשפחה או נגד נשים".
בשב"ס התלהבו מההצעה, ורובין נכנסה לבית הסוהר מעשיהו עם צוות של מרצים. במשך חודש, בתוך האנגר גדול, היא לימדה אסירים את מקצועות הבנייה המבוקשים: טיח, ריצוף, צבע וגם לקרוא תוכניות, כתב כמויות ועוד. "הם ישבו בכיתה מרותקים, וכשהגיעה השעה לחזור לאגפים שלהם הם לא רצו לצאת", מספרת רובין. "היינו נותנים להם חומר ללמוד אחר הצהריים, ולמחרת בבוקר כל אסיר היה בא ונותן הרצאה לכיתה ומסביר לאחרים מה למד. את ההכשרה המעשית הם עשו בשיפוץ בית הסוהר".
אלא שאחרי קורס אחד המיזם עלה על שרטון ביורוקרטי. "זה נפל, כי המדינה רצתה שאני אשא בעלויות הביטוח של האסירים בתוך בית הסוהר. אני יכולה לבטח אותם כשהם עובדים אצלי, יש לי ביטוח על אתר הבנייה, העובדים והמבקרים - אבל לא בכלא, לא יכולתי לקחת את זה.
"אני לא מבינה: למה לא לתת שכר של 20-15 אלף שקל לחודש לפועל ישראלי, במקום לשלם לעובד זר, ש־95% מהכסף שהוא מרוויח יוצא אל המדינה שלו? זה הורס לנו את הכלכלה".
מה את חושבת יהיה עתידו של ענף הבנייה בארץ?
"יש שני מנועים שמניעים את המשק בישראל - נדל"ן והייטק. אם אנחנו נסתמך רק על פועלים זרים, לילדים ולנכדים שלנו לא יהיו פה דירות, ואם יהיו דירות הן יהיו יקרות. היום אפשר להגיע למצב של קניית דירה בתל אביב ב־2 מיליון שקל. השאלה היא רק כמה המדינה מוכנה לעשות בשביל האזרחים פה".
למה את לא הולכת להיות שרת השיכון? את רוצה?
"אני חושבת שכן, אני מסוגלת לעשות פה דברים מעניינים. אני חושבת שאם יהיו פה אנשים טובים, שכבר עשו לביתם ויעשו עכשיו לטובת הכלל - זה יכול להצליח".
בכל חודש נביא כאן גרסה כתובה של פרק אחד מהפודקאסט "פופקורן". ליאור פרנקל הוא יזם, מלווה ארגונים בהסתגלות לעולם העבודה החדש ומחבר רב-המכר "הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה".
