בשלהי שנות השישים, בעיצומה של מלחמת ההתשה, ניסו כמה קצינים בצה"ל לפתור בעיה שנשמעת כמעט תמימה היום: איך רואים מה קורה מעבר לקווי האויב, בלי לשלוח לשם בני אדם? הפתרון שמצאו היה צנוע - טיסן חובבים קטן, נשלט בגלי רדיו, עם מצלמה מחוברת לגחונו. הטיסן המריא, חצה את הגבול, צילם וחזר - והתמונות עצמן הגיעו לאנשי המבצעים רק כעבור כמה ימים, לאחר שפותחו כמו כל סרט צילום רגיל.
● ראיון | רכש את נכסי פישמן, והפך את הסטוק לענקית קמעונאות
● הקנדי שמוביל את התרחקות אירופה מארה"ב
● מנכ"ל למונייד: "AI תוכל להחליף גם אותי. התפקיד שלי לא הכי מסובך פה"
איש מהמעורבים לא שיער שהרעיון הפשוט הזה יהפוך בתוך כמה עשורים לאחד מנדבכי העליונות הצבאית הבולטים ביותר של ישראל. מאותו טיסן חובבים נולד מערך זיק - יחידת הכטב"מים בחיל התותחנים - ובהמשך עוד שכבות שלמות של כלי טיס בלתי מאוישים: כטב"מי תצפית, כטב"מי תקיפה ומערכות כמו אור איתן וכוכב, שהפכו את ישראל למעצמה עולמית בתחום.
אחד האנשים שהיו שותפים למהפכה הזאת הוא אל"מ (מיל') עמירם דגן, מי שהוביל את מנהלת זיק במפא"ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית), מנכ"ל חברת חץ הכסף (חברה־בת של אלביט מערכות) ומחבר הספר "זיק של חדשנות ישראלית" (עם ישי דפנה), שיצא לאור לאחרונה בהוצאת המכון למחשבה ישראלית. היום, כשהטכנולוגיה כבר שולטת בכיפה, הוא מספר בראיון לגלובס איך פרויקט שתוכנן להיות קלף מנצח, בתרחיש של מלחמת שריון רחבת היקף ברמת הגולן, הפך לכלי לחימה מרכזי נגד ארגוני הטרור מאז 7 באוקטובר ועד היום, וגם מה זה עשה לאויבים שלנו.
ממלחמת וייטנאם לסיכולים ממוקדים באינתיפאדה
הטכנולוגיה הבסיסית לכלי טיס בלתי מאוישים הייתה קיימת עוד בשלהי מלחמת וייטנאם, עם הופעתו הראשונה של חימוש מונחה מדויק. אבל את הדחיפה לתחום סיפקה בעיקר מלחמת המפרץ הראשונה ב־1990, כאשר האמריקאים העבירו בשידור חי, באמצעות מצלמות שהיו מותקנות בחרטומי פצצות וטילים מונחי לייזר, צילומים של פגיעות מדויקות במטרות צבאיות בעיראק. כך הם הדגימו לעולם את עוצמתו של החימוש המדויק.
באותם ימים התמודדה ישראל עם בעיה מבצעית מקבילה: הצורך במודיעין בזמן אמת נגד טילי קרקע־אוויר ניידים - בעיה שממנה נבע הצורך בכלי טיס שיוכלו לספק בדיוק את היכולת הזאת.
אבל רק עם כניסתו של אהוד ברק לנעלי הרמטכ"ל באפריל 1991 קיבל הרעיון צורה מגובשת של תפיסה ביטחונית. "ברק עמד בפני שתי גישות מתחרות להכנת צה"ל למלחמה הבאה מול סוריה", משחזר דגן: "מצד אחד זו של חיל האוויר והתעשייה האווירית - שקידמו פתרון יקר, מורכב טכנולוגית ואקזוטי, בדמות מל"ט מתקדם בעל יכולת שרידות גבוהה מאוד; מן הצד השני במערכת הביטחון היו שהציעו פתרון צנוע יותר - מל"ט שנראה כמו מטוס פשוט ממלחמת העולם, סוחב פצצות מדויקות וזול משמעותית לייצור ותחזוקה".
בסופו של דבר ברק בחר בגישה השנייה. "הקו שלו כרמטכ"ל היה - הפתרון הראשון כל כך יקר, שנוכל להרשות לעצמנו רק מעט מהכלים האלה. וכך נולד זיק - ראשי תיבות של זול, יעיל וקטלני, שם שהיה בעצמו הצהרת כוונות".
לדבריו, הערך שמייצרים המל"טים מהסוג השני גדול לאין שיעור ביחס למחירם, זאת בהשוואה למטוסי קרב למשל. "מטוס קרב עולה כ־100 מיליון דולר בהערכה גסה, מבלי לדבר על עלויות ההכשרה, הכשירות והתחזוקה, כך שישראל יכולה להרשות לעצמה רק מספר מוגבל שלהם. כיום מדובר בסדר גודל של 350-300 מטוסים כאלה. נוסף על כך, אותו מטוס יכול לשהות באוויר שעה עד שעה וחצי בלבד לפני שהוא זקוק לתדלוק. מל"ט, לעומת זאת, יכול לשהות באוויר שעות ארוכות ולהיות זמין בהרבה".
אף שאותם כלים יועדו לפגוע בטנקים הסורים בתרחיש של מלחמה בגולן, בפועל, מספר דגן, השימוש הראשון בהם היה לסיכולים ממוקדים רק באינתיפאדה השנייה - ומאז התחום הלך והתרחב. "הכטב"מים תפסו תאוצה בעיקר בעשור וחצי האחרונים. פתאום הצבא יכול לתת כמעט לכל חייל רחפן, לראות מה קורה מעבר לגבעה וגם מעבר לעוד שתי גבעות. יש גם רחפנים שנכנסים לתוך מנהרות ולמבנים, כאלה שיכולים להיכנס דרך החלון ולצלם לחייל את מה שקורה בפנים. אפשר גם לשים עליהם מטען נפץ ולפוצץ אותו".
הכטב"מים נכנסו לארגז הכלים של המג"ד
נקודת המפנה הגדולה התרחשה במלחמת 7 באוקטובר, אז הפכו כלי הטיס הבלתי מאוישים מכלי עזר לגורם מרכזי כמעט בכל שלב של הלחימה היבשתית. צה"ל הפעיל כטב"מים לצד תותחים, טנקים וטילים נגד טנקים כחלק קבוע ממערך הלחימה מול חמאס וחיזבאללה. הכוחות תקפו עמדות תצפית, מחסני נשק ומפקדות ופגעו במחבלים ובכירים בארגוני הטרור.
עד כמה השימוש בכלים האלה היה משמעותי להערכתך?
"לפי מה שאני יודע, ואני אומר זאת בזהירות, כי יש מי שסבור שמדובר בנתון משמעותי יותר, כ־50% מהפגיעות באויב הן בזכות אותם כלי טיס. זה לא רבע ולא שליש ולא שלושה רבעים, זה חצי ואולי יותר".
אלא שמאחורי הנתון הזה, מסביר דגן, לא עומדת רק התפתחות טכנולוגית, אלא שינוי ארגוני שהתבשל בהדרגה ב־15 השנים שקדמו למלחמה. בחרבות ברזל צה"ל שינה את המבנה הפיקודי שלו ובמקום שהכטב"ם יהיה מטוס מרוחק, שמנהל מלמעלה חיל האוויר, השליטה בו הועברה ישירות לידי כוחות היבשה בשטח. כך הוא הפך למעשה לחלק אינטגרלי מארגז הכלים של מפקד הגדוד בחזית, לצד הטנקים והנגמ"שים שלו.
"במכלול של כל צוות קרב גדודי יש קצין שליטה וקצין קישור, שמטרתם להביא אש מדויקת אל עבר המטרות. חלק מזה נעשה באמצעות אש מהקרקע - תותחים ומרגמות עם פצצות מונחות לייזר; חלק מזה היה מהאוויר - מטוסי קרב או כטב"מים. מאחר שהכטב"מים הכי זמינים, הם הכלי הראשון שמגיע".
מלבד הצד הארגוני, האחריות כרוכה במחיר אנושי. אתה מקדיש לזה פרק שלם בספר.
"כן, הפרק מביא בעיקר את הקולות של המפעילים עצמם, ולא שלי. הוא מציג את המורכבות הערכית והאישית שבהפעלת מערכות לחימה מרחוק. יש שם עדויות שקשה לשכוח - מפעילים שמתארים את התקיפה הראשונה שלהם, רגעים שבהם החליטו להסיט חימוש ברגע האחרון כדי לא לפגוע במי שלא היה צריך ואפילו שר שביקר ביחידה ושאל אותם בפנים איך זה מרגיש 'לשחק את אלוהים'".
השימוש בכלי הטיס הבלתי מאוישים אינו ייחודי לצה"ל. ככל שהטכנולוגיה הפכה זולה ונגישה יותר, גם ארגוני טרור מאמצים אותה בהיקף גובר. "חיזבאללה, למשל, מפעיל יותר מ־20 שנה מגוון כטב"מים - הן לצורכי תקיפה והתאבדות והן לאיסוף מודיעין. חלק מהם מתוצרת איראנית ואחרים מתוצרת סינית או עצמית. בתוך ים הכלים יש שמסוגלים לתקוף לטווח ארוך של כ־2,000 ק"מ ויש דגמים מתאבדים פשוטים הנושאים ראשי נפץ שעשויים להגיע לעשרות עד מאות קילומטרים, כפי שראינו בחודשים האחרונים".
במידה מסוימת אתה חושב שהפיתוחים הישראלים היו אב־טיפוס לארגוני הטרור?
"כן, אין לי ספק. הם ראו מה קורה בישראל. לאורך הרבה שנים הם בחנו את מה שפיתחנו ולקחו מכך השראה, בוודאי רעיונית. בסופו של דבר הם מתנהגים כמו כל שחקן אחר בעולם".
"בעתיד רובוטים אוויריים יחסלו את האויב"
מה השלב הבא בעולם הכטב"מים?
"אני חושב שהרזולוציה הבאה היא שילוב של בינה מלאכותית בתחום. ממה שאני מכיר, זה עוד לא קורה. אני לא איש AI, אבל אני חושב שזה יאפשר הרבה יותר אוטונומיה. היום ברוב כלי הטיס הבלתי מאוישים קבלת ההחלטות בכללותה נעשית בידי בני אדם, ויש בזה אתגרים. הרי חיילים צריכים לקבל את החלטת הירי בתנאי לחץ קשים, והבינה המלאכותית עשויה להחליף אותם בכך ולעשות זאת באופן אוטונומי".
אתה נותן בספר גם דוגמה קונקרטית לאוטונומיה דרך להקות רחפנים.
"הרעיון הוא שהכוח בשטח ישגר קבוצת רחפנים, וזו, באופן אוטונומי, תסדר את עצמה באוויר ותכסה את השטח".
דגן מתייחס גם לרעיון רחב יותר במערכת הביטחון, שטרם הבשיל: "היה מיזם גדול מאוד לבניית יחידות היברידיות, שחלקן מבוססות על רובוטיקה אווירית וקרקעית, וחלקן על כוח מאויש - כדי שבקו המגע עם האויב לא יסתובבו חיילים, אלא רובוטים שיוכלו לגלות את האויב ולהרוג אותו. לפי מה שאני יודע, זה עד כה לא יצא לפועל".
בהיסטוריה של התחום היו גם לא מעט כישלונות.
"בהחלט. היו לא מעט פרויקטים גדולים שלא יצא מהם כלום. בארה"ב זה נפוץ יותר, כשיוצאים למיזמים של מיליארדים ואפילו עשרות מיליארדים, שלבסוף נכשלים. כך לדוגמה, היה שם מיזם ענק שקראו לו Future Combat Systems בסדר גודל של 30 מיליארד דולר, שכלל בין השאר שימוש בכלי טיס בלתי מאוישים, ובסוף הוא בוטל בגלל אי־התאמה לאיומים בשטח. גם בצה"ל היו פרויקטים שפותחו ולא יצא מהם הרבה, או שהצטיידנו ולא השתמשנו".
כשהפיצה על הרחפן פוגשת את הרגולציה
עולם הכטב"מים אינו תחום רק לשדה הקרב. במהלך העשור האחרון כלי תעופה ומערכות לא מאוישות הפכו פופולריים מאוד גם בשדה האזרחי. מאות חברות בכל העולם מפתחות טכנולוגיות רחפנים ומאפשרות שימוש לצרכים אזרחיים ומסחריים. על פי הערכות, התעשייה הזאת מגלגלת כ־100-95 מיליארד דולר בשנה. מגזרי הביטחון והתעשייה מהווים את מנועי הצמיחה המרכזיים.
עם כל הפופולריות הזאת, מבחינה טכנולוגית כבר אפשר לקבל היום פיצה ברחפן עד הבית?
"אין שום חסם טכנולוגי. אתה יכול עכשיו להזמין פיצה, וישלחו אותה מהגג של הפיצרייה עד למרפסת שלך. אבל בפועל זה לא קורה, והסיבה העיקרית היא הרגולציה האווירית המחמירה. הגופים הרגולטוריים, בארץ ובעולם, עובדים לאט מאוד מתוך חרדה לביטחון הציבור. הרי רחפן יכול לפגוע במישהו או ליפול על אוטו נוסע".
בזמן שהשוק האזרחי נתקע ברגולציה, השוק הביטחוני דווקא פורח. היצוא של ישראל מהתעשייה כולה שבר ב־2025 שיא של יותר מ־19.2 מיליארד דולר; כלי טיס בלתי מאוישים לבדם היו כ־4% מהעסקאות. אמנם מדובר בנתח קטן יחסית מכלל היצוא הביטחוני, אך כזה שמשקף בפועל היקף של מאות מיליוני דולרים בשנה.
עד כמה השיקול הכלכלי, ובפרט פוטנציאל היצוא, הוא שהכריע אילו פיתוחים בתחום הכטב"מים יקודמו בישראל, ולא רק הצרכים המבצעיים של צה"ל?
"התעשייה הביטחונית לא מפתחת סתם, בלי יעוד מוגדר. היא מפתחת לפי הזמנות ממערכת הביטחון או מלקוחות זרים. בגדול יש שני סוגים של יצוא בתחום הזה. הראשון, הנפוץ יותר, מבוסס על פיתוחים שכבר נעשו לצה"ל.
"הסוג השני נוגע למקרים שבהם השיקול הכלכלי קודם לצורך הצה"לי. יש מצבים שלקוחות בחו"ל מזמינים דברים שהצבא כאן לא מצטייד בהם בכלל - לפעמים כי אין לו כסף. יש דוגמאות קונקרטיות ליכולות שפותחו כאן, לאחר שלקוחות זרים הזמינו אותן, ולא נכנסו לשורות צה"ל בגלל שיקול תקציבי".
"חייל מת לבני בידיים ולא רצו להכיר בו"
דגן (71), כיום תושב כפר סבא, החל את דרכו המקצועית עמוק בתוך המערך הטכני של חיל האוויר. משם צמח בחיל וכאמור הוביל את מהפכת הכטב"מים הישראלית עם הקמת מנהלת זיק. הוא פרש מהצבא ב־1999, בגיל 45, ועבר לחזית התעשייה הביטחונית כמנכ"ל חברת חץ הכסף. כיום הוא משמש כיועץ בכיר למערכת הביטחון ולרשות התעופה האזרחית.
בזמן שהוא ממשיך לפעול למען ביטחון המדינה בתחום פיתוח הכטב"מים, דגן נושא איתו כאב אישי. בנו רוה חווה אירוע קשה במהלך שירותו הצבאי, התמודד שנים ארוכות עם פוסט־טראומה, עד שבשנת 2022 שם קץ לחייו כשהוא בן 37.
"אני אבא שכול זה ארבע שנים בדיוק", מספר דגן. "ממש בימים אלה אנחנו מציינים את יום השנה למותו של רוה. הוא סבל מפוסט־טראומה בעקבות אירוע שהתרחש באינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2004, שבמהלכו טיפל בלוחם שנפצע ולא שרד. למרות האירוע הקשה בני המשיך וסיים שירות קרבי מלא בגדוד חי"ר של חטיבת הנח"ל".
התביעה להכרה ברוה כנכה צה"ל לא הוגשה מיד. במשך שנים, מספר דגן, לא היו להם כלל הכלים להבין ולקרוא בשם למה שעובר על בנם. רק ב־2013, כשרוה היה "במשבר קשה מאוד", החליטו לתבוע הכרה. אלא שלאחר שלוש שנים משרד הביטחון דחה את הבקשה. "הם טענו שאין בכלל הוכחות שהיה אירוע כזה, והוא נורא נעלב", משחזר דגן.
ב־2022, אחרי שחווה משבר נוסף, דגן ערער על החלטת משרד הביטחון. "הגשתי את התביעה עם כל המסמכים וההצדקות הרפואיות, והבאתי תצהירים חתומים על האירוע - חייל נהרג, מת לו בידיים. אי אפשר להגיד שזה לא היה". התביעה נקלטה אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שבועיים וחצי אחר כך רוה הלך לעולמו.
למי שעובר מסע דומה המסר של דגן פשוט: "תהיה שם בשביל הבן או הבת - לתמוך בכל מה שאפשר". כיום הוא מתנדב בעמותת העטלף של בוגרי שייטת 13, בפעילות שמלווה פוסט־טראומטים ממערכת הביטחון. "המפגשים הם סוג של טיפול בפני עצמו - בשבילו ובשבילי".
