לפני כשש שנים, במרץ 2020, התפרסם מחקר שהראה שנהגים במכוניות יקרות יותר מאחרות נוטים פחות לעצור להולכי רגל במעבר חציה. הממצאים האלה זכו לחשיפה תקשורתית נרחבת. "יש לכם רכב יוקרה? המדע אומר שאתם כנראה אנשים בלתי נסבלים", הכריזה כותרת אחת ב־CNN.
● חוקרים מגלים: מה משפיע על התשובות של הצ'אט שלכם
● הפיזיקאים שמערערים על כל מה שידוע לנו על היקום
מסקנות המחקר ההוא מהדהדות תפיסות תרבותיות, שלפיהן אנשים ממעמד כלכלי גבוה פחות נחמדים או עוזרים לסביבתם בהשוואה לאנשים "רגילים", או אפילו עניים. ב־2012 קיבל הרעיון הזה תמיכה אמפירית, במחקר מצוטט מאוד, בהובלת פרופ' פול פיף מאוניברסיטת קליפורניה. הוא מצא שאנשים עשירים התנהגו בצורה פחות אתית בכמה תרחישים: בכביש, במשא ומתן, בהזדהות עם היגדים על חמדנות וגם בלקיחת סוכריות שיועדו לילדים. המחקר הזה הפך לאחד המרכזיים בתחום.
אלא שבשנתיים האחרונות חל שינוי משמעותי באופן שבו המדע תופס את הקשר בין מעמד כלכלי להתנהגות פרו־חברתית. כמה מחקרים חדשים ערערו על תפיסות קודמות ואפילו הציגו קשר הפוך בנסיבות מסוימות. בעקבות זאת צללו חוקרים גם למחקרי העבר ומצאו שהתמונה תמיד הייתה פחות חד־משמעית מהתפיסה שהתקבעה בתרבות.
כעת, לשאלה האם מעמד כלכלי מפחית או מגביר התנהגות פרו־חברתית מצטרפות שאלות חדשות. מהם המנגנונים שדרכם מצב כלכלי עשוי להשפיע על ההתנהגות, ולמה הקשר בין עומק חשבון הבנק להתנהגות החברתית חשובה לנו כל כך מלכתחילה?
העני האצילי והעשיר הראוי
"השאלה על עושר ופרו־חברתיות העסיקה כותבים בתחומי המוסר והפוליטיקה מאז ומתמיד", אומרת פרופ' פזית בן־נון בלום, מומחית לפסיכולוגיה פוליטית מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת סטוני ברוק. "לאורך ההיסטוריה, כתובים משלוש הדתות המונותיאיסטיות עסקו בכך, וגם פילוסופים וסופרים".
לדבריה, "קיימים שני נרטיבים חזקים בתרבות לגבי מעמד כלכלי. האחד הוא 'העני האצילי'. הוא מרושש, אבל טוב ונדיב ובעל לב, יותר משכנו העשיר. הנרטיב השני, "ה'עשיר הראוי', רואה בבעל ההון כמי שהצליח בזכות חריצות, שכל ושליטה עצמית.
"שני הסיפורים מצדיקים את הסדר הקיים. הראשון מפצה את מי שחסר משאבים במידות טובות. אם לקבוצה אחת יש כסף, לקבוצה האחרת יש כביכול אנושיות. השני מתייחס לעושר כפרס על עבודה קשה. זו לא קונספירציה בהכרח. כשהעולם נראה לא פייר, אנחנו מחפשים ממד מאזן".
ומה מצא המחקר בפועל? "קודם כול, חשוב לומר שאנשים יכולים להיות פרו־חברתיים כתלות במשתנים רבים", אומר ד"ר גיא הוכמן, מבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. "למצב הכלכלי יש כנראה השפעה מסוימת, יחד עם יתר המשתנים.
"הספרות המחקרית, עד תקופה מסוימת, רמזה שככל שיש לנו יותר כסף, ההתנהגות הפרו־חברתית שלנו יורדת. המנגנון העיקרי שהוצע לכך היה שבני אדם נוטים לייחס לעצמם את מצבם, בעיקר אם הוא חיובי. אם אנחנו עשירים, אנחנו מעריכים שאנחנו 'די בסדר' כבני אדם, גם אם בפועל חלק גדול מההצלחה שלנו תלוי ביד המקרה. מתוך כך אנחנו חושבים שיש לנו יותר זכויות, שמגיע לנו יותר, ואז לוקחים יותר משנותנים".
זה ההסבר שהוצע, למשל, להתנהגות בעלי רכבי היוקרה. "אני חושב שאולי הקשר עובד גם ההיפך", אומר הוכמן. "מי שקצת יותר רמאי הוא בהסתברות גבוהה יותר גם מצליח", אבל אין לכך תיקוף מדעי.
כשמדברים על התנהגות פרו־חברתית כנטייה להימנע מרמאות, "יכול להיות שלעניים יש יותר מה לאבד", אומר הוכמן. "אולי הם נזהרים יותר לא לרמות, כי הסנקציה עליהם עלולה להיות יותר חזקה, בעוד שהעשירים אולי חושבים שהם יכולים לחמוק מזה".
הסבר נוסף קשור לסביבות החברתיות שבהן פועלים אנשים עניים ועשירים. "מחקרים שפורסמו בתחילת העשור הקודם הראו את ההשפעה של המעמד הכלכלי על אמפתיה. בני מעמד נמוך יותר זיהו בצורה מדויקת יותר רגשות של אנשים אחרים והראו תגובות פיזיולוגיות חזקות יותר לסבל של אחרים", מסבירה בן־נון בלום. "ההסבר שהוצע היה שכשיש לך מעט משאבים את תלויה יותר באחרים, צריכה להבין אותם ולשמור על יחסים. בנסיבות כאלה, פרו־חברתיות היא אסטרטגיית הישרדות. כשאת עשירה, יש לך יותר מרחב להיות לא אהודה, להתעלם מסנקציה חברתית ולקנות שירות".
בן־נון בלום מציינת ממצא מעניין נוסף במחקר, שנוגע לאנשים שנמצאים במחסור ממשי, עד כדי כך שלא הצליחו להשיג מזון או קורת גג. "האנשים הללו דיווחו יותר על התנדבות ועזרה לאדם זר בחודש האחרון, אבל פחות תרמו כסף. התוצאה מתאימה לאפשרות שמחסור אינו מפחית אכפתיות, אבל באופן טבעי, הוא משנה אילו משאבים האדם מסוגל להציע".
למי נשאר כוח להיות נחמד
עד כאן הרציונל והתמיכה המחקרית בטענה שאנשים עניים מתנהגים באופן פרו־חברתי יותר מבעלי ממון. "ואז, בשנה שעברה נפל דבר כשהתפרסמו שני מחקרים גלובליים", אומרת בן־נון בלום.
"המטא־אנליזה הראשונה המקיפה בתחום, בהובלת ג'יהוואי וו מהאקדמיה הסינית למדעים, פורסמה ב־Psychological Bulletin, ואיגדה מאות מחקרים ומיליוני נבדקים במדינות רבות. היא מצאה קשר קטן מאוד, אבל בכיוון ההפוך: בני מעמד גבוה נטו לעזור ולתת מעט יותר, לא פחות. אבל גודל האפקט זעיר, והשונות בין אנשים בתוך כל קבוצה גדולה בהרבה מההבדל בין הקבוצות. אז לא הייתי אומרת שעשירים פרו־חברתיים יותר, אלא שהטענה שבני מעמד גבוה הם פחות פרו־חברתיים אינה מקבלת תמיכה מהמאמר הזה.
"ממצא תואם התקבל במחקר עולמי נוסף מהשנה האחרונה שכלל יותר מ־80 אלף אנשים ב־76 מדינות. גם הוא מצא שהכנסה ורווחה כלכלית סובייקטיבית קשורות לכמה צורות של עזרה, תרומה והתנדבות. חשוב לומר שההתנהגויות במחקר הזה דווחו על ידי המשתתפים עצמם, ולא נצפו או אומתו.
"הקשר החיובי בין מעמד כלכלי לנתינה היה חזק יותר במצבים פומביים וכמעט נעלם במצבים פרטיים. זה מתאים לאפשרות שבני מעמד גבוה רגישים יותר לתמורה המעמדית של הנתינה, כמו יוקרה, הכרה וקשרים. אבל זו אינה הוכחה שכל תרומה של עשיר היא אינטרסנטית. אז המחקר העדכני אינו מראה שבעלי מעמד כלכלי איתן הם מוסריים, אמפתיים או נחמדים יותר, אבל גם לא תומך עוד בסיפור הפשוט שהם פחות כאלה".
הסברנו בהרחבה מה יכול להוביל עניים להיות מוסריים יותר, אולם אילו אלמנטים יכולים לעבוד הפוך? הוכמן מציע כיוון: "פרופ' אלדר שפיר, היום מאוניברסיטת פרינסטון, היה ממפתחי תיאוריה שעסקה במחסור, וטענה כי אנשים שנמצאים במחסור ממקדים תשומת לב בבעיה, שואלים את עצמם איך ישרדו את החודש, את היום, ויש להם פחות משאבים להשקיע באפיקים אחרים, כמו תכנון קדימה, אבל גם במוסר, בעזרה הדדית, בנחמדות.
"אולי הם גם שחוקים יותר, עייפים מקבלת החלטות רבות במהלך היום רק כדי לשרוד, ולכן לכאורה יהיה להם קל יותר להיכנע לפיתויים, שזה משהו שאנחנו יודעים שהשחיקה יכולה לעשות".
עם זאת, מדגיש הוכמן, המחקר לא תומך בינתיים במנגנון הזה. "לפני שנה בערך, ערכנו מחקר עם קבוצת חוקרים בדנמרק, שבמסגרתו עשינו מניפולציה בתחושת השפע והמחסור של הנבדקים, כדי לראות אם היא משפיעה על הנטייה שלהם לרמות. ראינו שאנשים שהיו בתחושת מחסור באמת קשובים יותר מאחרים לסיטואציות שבהן יש הזדמנות לרמות. אבל הם לא מרמים יותר מאחרים. הם דווקא עוצרים את עצמם".
העשירים ביותר לא נגישים למחקר
בן־נון בלום מציינת שלמחקר בתחום יש מגבלות רבות. העשירים ביותר כמעט אינם נגישים למחקר, ולכן רוב העבודות משוות בין בעלי הכנסה נמוכה לגבוהה או בין דיווחים עצמיים על מעמד - ולא בוחנות בעלי הון גדולים ממש.
מגבלה נוספת נוגעת לתכונות שנבחנות. "ישנם הבדלים בין מוסריות, אמפתיה, נחמדות והתנהגות פרו־חברתית. הם קשורים, אבל אדם יכול להיות פילנתרופ עבור מוניטין והטבות מס, אבל לא באמת מוסרי, או שאולי הוא מוסרי אבל לא נחמד בכלל", אומרת בן־נון בלום, והממצאים שונים בהתאם. "בנוסף, רבים מהמחקרים המפורסמים היו קטנים, מבוססי סטודנטים, בעיקר אמריקאים ובכל אחד מהם המעמד והפרו־חברתיות נמדדו באופן אחר".
במחקרים שבחנו מדגמים של מי שאינם סטודנטים, לפעמים התוצאות היו שונות. וממילא, חלק מהתוצאות במחקרים הללו לא שוחזרו. "זה לא מוכיח שהמחקרים המקוריים היו שגויים, אבל זה אומר שקשה להציג את התוצאות המקוריות כאפקט יציב וכללי", אומרת בן־נון בלום.
זוכים בלוטו תורמים יותר
כשאנשים יותר בטוחים בעתיד הכלכלי שלהם, כעשירים או כעניים, יותר קל להם לתת ממה שיש להם? אפשר אולי לראות את זה בנתינה רבה יותר בסביבות פחות מקוטבות כלכלית?
בן־נון בלום: "במשך שנים הייתה הנחה שמה שמשנה באמת הוא לא כמה יש לאדם, אלא היכן הוא מרגיש שהוא נמצא ביחס לאחרים. המטא־אנליזה הגדולה שפורסמה לפני שנה לא תמכה בזה. הקשר היה כמעט זהה בשני סוגי המדידה. זה לא אומר שהשוואה חברתית אינה חשובה, אבל כן מערער את הטענה שהתחושה היחסית היא תמיד המפתח לשאלת הנתינה.
"המטא־אנליזה גם לא מצאה ראיה יציבה לכך שרמת האי־שוויון במדינה משנה את הקשר בין המעמד הכלכלי להתנהגות פרו־חברתית. אבל יותר ממחצית המחקרים מגיעים מסין ומארה"ב, כך שקשה באמת להשוות.
"במחקר אמריקאי אחד נמצא שבעלי הכנסה גבוהה נתנו פחות בסביבות לא שוויוניות ואילו בסביבות שוויוניות הם לפעמים נתנו יותר. דפוס דומה נמצא במחקר שבו לפני בקשת התרומה, הציגו החוקרים בפני הנבדקים את המדינה שלהם כלא־שוויונית. החוקרים הציעו שהאי־שוויון מעודד השוואה כלפי מטה, שיוצרת מצד אחד תחושה של זכרות ומאידך תחושה של פחד מאובדן המעמד. אך אלה השערות והן לא נמדדו ישירות".
האם נבחן שינוי בהתנהגות של אדם שמתעשר?
בן־נון בלום: "במחקר שוודי גדול, זכייה משמעותית בלוטו לא שינתה באופן מובהק את השיפוטים המוסריים שנמדדו, את האמון הכללי או את האמונה שעבודה קשה מסבירה הצלחה. היא כן הפכה את הזוכי ם לשליליים יותר כלפי מסים שנגעו ישירות להון שלהם, כמו מסי עושר, ירושה ונדל"ן.
"מחקר נורווגי חיבר בין זכיות בלוטו לבין תרומות שהיו זכאיות לניכוי מס מדווח. כשאנשים קיבלו כסף חדש, הם תרמו יותר. הנטייה לתרום מכסף שנפל עליך באופן אקראי גבוהה בערך פי חמישה מזו של כסף שנקשר להכנסה מעבודה. מאחר שהעיתוי וגודל הזכייה מקריים יחסית, זהו ממצא חשוב התומך באפשרות שעצם התוספת במשאבים מאפשרת לאנשים לתת יותר, אף שרק צד הזכייה מזוהה סיבתית. הנתונים גם כוללים רק תרומות שנרשמו לצורכי מס, כך שהמחקר אינו מראה שהזוכים נעשו אמפתיים או מוסריים יותר.
"קשה גם להכליל את הממצאים. יזם, יורש וזוכה בלוטו עשויים לספר לעצמם סיפורים שונים מאוד על הסיבה לעושרם, ואין לנו תשובה טובה אם הסיפורים האלה משנים אמפתיה, נדיבות או מוסריות. ואם נסבך את העניין עוד יותר, יש גם מחקרי לוטו שמראים תוצאות אחרות. באתיופיה, זכייה אקראית בדירה לא הגדילה באופן ברור את התרומה. ייתכן שההבדל נעוץ בכך שדירה היא הון לא נזיל, אבל גם המדידה וההקשר היו שונים.
"יש עוד מחקר קטן שמחבר הון ממשי להתנהגות ממשית בכפרים בקולומביה. במחקר זה, שווי גבוה יותר של קרקע, בעלי החיים והציוד של המשתתפים נקשר לפחות שיתוף פעולה במשחק על משאב משותף. אבל זהו הקשר מקומי מאוד, עם מדגם קטן, והחוקרים עצמם מזהירים שאין להסיק שהעושר עצמו מפחית שיתוף פעולה".
מה באמת קובע מי יכול לתת
אם כך, איך אפשר לסכם את התוצאות? "מועיל לחשוב על שני מנגנונים שפועלים במקביל", אומרת בן־נון בלום. "הראשון הוא תלות הדדית וניהול סיכונים: מי שחי עם פחות משאבים זקוק לעתים קרובות יותר לעזרת הזולת ולכן עשוי לפתח דיוק אמפתי ונורמות של הדדיות, אף שלצד עזרה וקרבה תלות הדדית יכולה גם יצור לחץ קהילתי והעדפה של בני הקבוצה על פני זרים.
"המנגנון השני הוא משאבים. מחקר על תרומות מדווח שבעלי הכנסה גבוהה נותנים יותר כסף במונחים מוחלטים. ואכן, קל יותר לתרום מאה שקלים כשמאה שקלים אינם קובעים אם אפשר לשלם חשבון חשמל. באותו אופן, קל יותר להתנדב כשיש מטפלת לילדים, עבודה יציבה ופנאי. ובאמת, במטא־אנליזה הקשר החיובי עם מעמד היה חזק יותר דווקא בסוג ההתנהגויות שדרשו משאבים ממשיים.
"לעוני ולחוסר ביטחון יש גם מחיר במשאבים קוגניטיביים ורגשיים, אבל מכאן לא נובע שאנשים עניים פחות מוסריים. אדם יכול להיות מותש, עסוק בהישרדות וחסר יכולת לתרום, ובכל זאת להיות אמפתי מאוד. אז המחסור יכול להגביר אמפתיה ותלות באחרים, אבל גם להקטין את היכולת לעזור להם".
חברות מספרות לעצמן סיפורים שונים על הסיבות להבדלים בין עשירים לעניים, על זכותם של עשירים לעושרם ועל המחויבות שנובעת ממנו.
בן־נון בלום: "הבעיה היא שהדיון הזה מסיט את תשומת הלב מהמבנה המוסדי הפוליטי. הוא עוסק בפרט ובאופי שלו במקום לשאול מי מחזיק בהון, איך נוצר אי־שוויון ואיך הוא מתעצם. הוא מציע פתרונות ברמת הפרט: אם העשירים נדיבים אין צורך בחלוקה מחדש של העושר.
"אפשר לחבר בזהירות את השלכת הנרטיב הזה לישראל. מאז 7 באוקטובר ראינו התגייסות פילנתרופית יוצאת דופן שמילאה חללים שהותירו המערכות הציבוריות. נתינה פרטית יכולה להיות עצומה, מהירה וגמישה, אבל יש בה מגבלות. לפעמים היא עלולה שלא לחצות גבולות של דת, לאום, מחנה או מקום מגורים. היא עלולה להיות מוטה גם על בסיס צרכים מוניטיניים ואחרים של התורמים, לעומת מוסדות שאמורים להעניק זכויות באופן שיטתי גם למי שאינו מוכר, אהוד או מצטלם היטב.
"בנוסף, כשבעלי הון מממנים שירותים שהמדינה אינה מספקת, הם מקבלים לעתים גם יכולת לקבוע אילו צרכים יזכו למענה ומה ייחשב מטרה ציבורית ראויה. לכן השאלה אינה רק אם העשיר נדיב, אלא איך נכון לחלק את ההון בחברה, וכיצד נדבנות פרטית משפיעה על סדר העדיפויות החברתי ועל מדיניות".
