על רקע האיומים הביטחוניים והצורך בהמשך הצטיידות הצבא, ועדת שרים להצטיידות אישרה את התחייבויות צה"ל לרכש ענק בהיקף של כ־70 מיליארד שקלים רגע לפני הבחירות - כך נודע לגלובס.
אלא שבמשרד האוצר הכניסו כוכבית משמעותית להחלטה: ההצטיידות תצטרך להיכנס למנגנון הנומרטור, מה שיחייב את הממשלה להציג מקור תקציבי בפועל מול התחייבויות העתק.
● מנכ"ל משרד הביטחון מנסה לרסן את התחרות הפרועה בין חברות הנשק
● חובת דיווח מהשקל הראשון: התוכנית הדרמטית של רשות המסים
מהיכן יגיע הכסף?
בשנה שעברה קיבל רה"מ בנימין נתניהו החלטה לתקצב את הצטיידות הצבא בכ־350 מיליארד שקלים למשך עשור, במטרה להתמודד עם האיומים השונים. עשרות מיליארדים מסכום זה אמורים להגיע מהתייעלות פנימית של צה"ל ומהנפקת חברות ביטחוניות, והיתר - מתקציב המדינה. מתוך תוכנית זו, ועדת שרים להצטיידות כבר אישרה בעבר רכישת טייסות בעלות של 40 מיליארד שקלים, מהלך שמוגדר כיום כעובדה מוגמרת.
תחילה, גורמים באוצר הזהירו כי הצעד הזה יחייב "הטלת מסים בהיקף שיוביל לדיכוי כלכלת ישראל, ולהכבדה בלתי אפשרית בעול המסים על אזרחי ישראל, ונראה שלשר האוצר אין כוונה להשלים עם המהלך".
אולם, בהמשך נראה שבאוצר השלימו עם ההחלטה ועם הצורך בה. במסגרת סיכום חסוי שהפיץ המטה לביטחון לאומי (מל"ל) בתחילת החודש, הוחלט לפרוס את התוכניות מול מערכת הביטחון ל־13 שנה, באופן שיוכל להקל מעט על קופת המדינה המדוללת - כך שתחילה יופנו תקציבים במיליארדי שקלים בודדים, ובהדרגה הסכומים יגדלו.
על פי התוכניות, בשנת 2027 יוקצו 3 מיליארד שקלים. הסכום יעלה בהדרגה עד לשיא של 25 מיליארד שקלים בשנה בעשור הבא, וירד ל־19 מיליארד שקלים בשנה עד לסוף התוכנית. בסך הכול מדובר ב־212 מיליארד שקלים, בשל התקציבים שמערכת הביטחון אמורה להביא ממקורותיה ואי־הוודאות סביב הסכם הסיוע האמריקאי (MOU).
במערכת הביטחון מיהרו לממש את הסיכום והגישו לוועדת שרים לענייני הצטיידות פעימה ראשונה בסך כ־70 מיליארד שקלים לרכש צבאי. לפי גורמים המעורים בפרטים, הוועדה אישרה את התוכנית בתום שעות של דיונים, אך הדגישה כי המהלך חייב לבוא לידי ביטוי בנומרטור - תוכנית התקציב התלת-שנתית של משרד האוצר. פירוש הדבר הוא שבהתאמה לסכומים הללו, הממשלה תצטרך להצביע על מקור תקציבי חלופי.
מי ישלם את המחיר
הצעד הזה מגיע בתקופת בחירות, באופן שמצד אחד עשוי לחשק את הממשלה הבאה בהוצאות ביטחון עצומות. מנגד, במערכת הביטחון סבורים שמדובר בהכרח מיידי. לתפיסתם, אין אפשרות להמתין חודשים ארוכים, בפרט לנוכח המתיחות מול איראן והזירות הפתוחות בלבנון, בסוריה ובעזה.
בכל אופן היכולת להתאים את התקציב להוצאות הללו מורכבת. יחס חוב־תוצר של המדינה כבר עומד על כמעט 70% כשעמד על 60% לפניה ותשלומי הריבית של המדינה עמדו בשנה שעברה על כ־40 מיליארד שקל - יותר מתקציבו של משרד התחבורה. זאת, כשהמלצות בנק ישראל וקרן המטבע היא לא להקטין את ההוצאות האזרחיות, שגם כך נמצאות בשפל לעומת מדינות ה־OECD ולפעול לצמצם את החובות של המדינה.
הסיכום של המל"ל מתחילת החודש אמור היה גם לקדם את השיח בין משרד האוצר למערכת הביטחון על תקציב הביטחון לשנה זו. בעת שהגיע לאישור הממשלה בנובמבר האחרון עמד התקציב על 111 מיליארד שקלים. אלא כשהגיע לכנסת, בשיא המבצע האחרון באיראן, הסכום כבר עמד על 143 מיליארד שקלים, לצד 12 מיליארד שקלים נוספים שהוקצו כרזרבה לצרכי המלחמה.
מאז טוענים במערכת הביטחון כי קיים פער של כ־40 מיליארד שקלים בין התקציב המאושר לזה הנדרש לצבא כדי לממש את משימות הדרג המדיני. מול הפער הזה, במל"ל גיבשו מתווה פלסטר שדוחה את הוויכוח לעידן שלאחר הבחירות: במסגרת הסיכום, משרד האוצר יעביר את כספי הרזרבה ובנוסף 3 מיליארד שקלים נוספים - סכומים שעד כה טרם הועברו בפועל. בנוסף, סיכמו שם שבמידת הצורך ועל פי אבני דרך, סכומים נוספים יועברו באוקטובר ובנובמבר. באוצר שאפו שבמסגרת המו"מ תקציב המדינה לא ייפרץ כדי להגדיל את תקציב מערכת הביטחון, ולמעשה הוויכוח הגדול נדחה לפתחה של הממשלה הבאה והוא מה אמור להיות תקציב הביטחון בעידן שאחרי 7 באוקטובר.
התקציב ערב המלחמה עמד על כ־60 מיליארד שקל והוא כמעט שולש. בכל שנה מתחולל מאבק בין האוצר למערכת הביטחון על גובהו, והוא מתעדכן כמה פעמים בכל שנה מאז פרוץ המלחמה. ב־2024 ועדה ציבורית לבחינת בסיס תקציב הביטחון המליצה על סכום של כ־110 מיליארד שקל בשנה, אך במשרדי הממשלה לא קיבלו ויישמו את התוכנית. מעניין לציין כי היו חברים בה שניים: מיכל עבאדי־בויאנג'ו ומהרן פרוזנפר. עבאדי־בויאנג'ו מונתה מאז לחשבת הכללית ואילו פרוזנפר, שבעברו היה היועץ הכספי לרמטכ"ל, מונה לממונה על התקציבים שמוביל היום את ההתנגדות ל"התפזרות" התקציב.
היעדר התייעלות
היעדר התייעלות זה אינו רק סוגיה תקציבית, אלא משתקף גם בשטח. באפריל פורסם בגלובס כי בדרגי השטח בצבא כבר מורגש שימי המילואים שלוחמים נדרשים לשרת מגיעים לכ־100 ימים בשנה לאחר פרוץ המלחמה מול איראן. בצה"ל טענו אמנם שההנחיה עומדת על 9 שבועות מילואים בלבד, אך בשטח נראה שמערך המילואים איבד שליטה.
בשל הדוחק התקציבי, במערכת הביטחון שואפים לתגמל את הלוחמים בשירות על חשבון משרתי מילואים שאינם לוחמים ובצבא מעוניינים להוריד את מספר ימי המילואים וכן את היקף המשרתים. זאת, למרות הצורך המבצעי בשמירה על שלוש גזרות פתוחות: בסוריה, בלבנון ובעזה.
העלות התקציבית והמשקית של גיוס מילואים היא אדירה, וזאת משום שהיא גורעת עובדים משוק העבודה, שגם כך הדוק. בדוח בנק ישראל שפורסם השנה צוין כי עלות השכר והמענקים ב־2025 לבדה עמדה על 27 מיליארד שקל, ולא כללה את הפגיעה בפריון, את לחצי האינפלציה ואת המחסור הקריטי בעובדים במשק.
בבנק ישראל גם אוהבים להציג נתונים שלפיהם המשק הישראלי מראה עמידות וחוסן בפני אירועים ביטחוניים, ושלצד הפגיעה בתוצר בעקבותיהם, לאחר תקופת המלחמה יש ריבאונד ותיקון התוצר. אולם גם לנוכח נתוני המאקרו הללו, הפער המצטבר בפריון מ־7 באוקטובר ועד סוף השנה שעברה עמד על 177 מיליארד שקל. בבנק ישראל הדגישו כי הסיבה המרכזית לכך היא שוק העבודה, כתוצאה מגיוס נרחב למילואים והיעדרויות ממושכות, ויותר מחצי מהפערים שנרשמו בשוק העבודה מיוחסים לסיבה הזו.
בנוסף, באוצר העריכו בעבר את העלות המשקית לכל מגויס מילואים כ־50 אלף שקל בחודש.
