באוצר נערכים במרץ לחוק ההסדרים הבא, עם שורה של מהלכים שנמצאים בתהליכי הבשלה שונים. אחד מהם הוא רפורמת חשבון ההשקעות המאוחד, שנועדה כביכול לתמרץ העברת כספים מהעו"ש לאפיקים נושאי ריבית, ולחלק לכאורה בצורה נכונה יותר את הטבות המס. השנייה, שנמצאת עוד בשלב הדיונים, וכפי שנחשף בגלובס בשבוע שעבר מקודמת על ידי בכירים במשרד, היא רפורמה מהותית בפנסיה, שבמסגרתה יצומצמו ההפרשות מהשכר לחיסכון, בתמורה להגדלת הנטו.
ההצדקה: חופש הפרט להחליט כיצד לנהל את כספו, כמה ממנו לחסוך ובאיזה אופן, וכמה ממנו להוציא לצריכה. צריכה זו תסייע להניע את המשק ותשפיע במכפיל על התוצר שיגדל. בשני המקרים ההצדקות הרשמיות הן צרכניות, אך הסימנים מעידים שזו, לכל הפחות, רק חלק מהסיבה. המהלכים נועדו, בין היתר, להגדיל את הכנסות המדינה.
● ד"ר ספי מנדלוביץ': "מספר בני ה-75 ומעלה יכפיל את עצמו עד 2040"
● רשות המסים בוחנת מחדש את הרפורמה שהצליחה יותר מדי
הדיבורים על רפורמה בהפקדות לפנסיה מגיעים בתקופה שמעוררת מספר תהיות. פחות מ-20 שנה חלפו מאז נכנסה לתוקף פנסיית החובה בשיטת הצבירה, וקשה לגזור מסקנות על היקף החסכונות, שלעמדת גורמים באוצר הם גדולים ומהווים "מס" על הציבור. במסגרת פנסיית החובה, נזכיר, עובדים מפרישים 6% מהשכר, ומעסיקים עוד 12.5% (תגמולים ופיצויים). ברירת המחדל היא שההפרשות האלו חלות עד השכר הממוצע במשק, ולמעלה ממנו הדבר יכול להיות מוסכם בהסכם העבודה.
העובדים החלשים ייפגעו, החזקים יסתדרו
התוצאה הראשונה של הפחתת שיעור ההפרשות בחוק עלולה להיות פגיעה בראש ובראשונה בעובדים המשתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק, שכן בעלי שכר גבוה נהנים לעתים קרובות מתנאים גמישים יותר. צמצום ההפרשות אומנם יגדיל את שכר הנטו, ויאפשר לעובדים אלו להוציא עוד מאות שקלים בחודש, אך בשל מה שמכנים מומחים "הטיית ההווה", סביר להניח שהכסף יופנה לצריכה שוטפת. יוקר המחיה ממילא חונק משפחות רבות ממעמד הביניים ומהשכבות החלשות.
עובד כזה עשוי להעדיף תוספת של עשרות או מאות שקלים בחודש למימון גני ילדים, שכ"ד וקניות בסיסיות, על פני צבירת הון לעתיד הרחוק. אלא שלצמצום זה יש מחיר כבד: הסתמכות מוגברת על קצבאות המדינה בגיל הפרישה. האם נכון "להקל" על העובדים כעת במחיר של העמקת התלות בקצבאות בעתיד? והאם נכון לרסן בכך את אחד התמריצים המרכזיים ליציאה לעבודה?
לעומת זאת, העובדים החזקים במשק יוכלו להפריש פחות לפנסיה ולהשקיע את הכסף הפנוי באפיקים אחרים, כמו נדל"ן, שוק ההון או אפיקי חיסכון אחרים. מאפיקים אלו נגזר כמובן תשלום מס למדינה.
רמז נוסף למניע האמיתי מאחורי המהלך טמון בזהות המקדמים אותו. גורמים רבים בממשלה הופתעו לגלות כי היוזמה מגיעה מהדרגים המקצועיים. רפורמה מסוג זה אופיינית יותר למהלכים פוליטיים, המאפשרים לנבחרי הציבור להציג הישג פופולרי של הגדלת שכר הנטו.
קצבאות הזקנה נשחקו עוד קודם לכן
מעבר לכך, חשוב להזכיר שהפנסיה בישראל, בדומה למדינות מתקדמות אחרות, נשענת על שלושה רבדים: קצבה ממשלתית, חיסכון פנסיוני וחסכונות פרטיים. כבר בשנת 2004 צמצמה הממשלה באופן דרמטי את הראשון. עד אז הוצמדו קצבאות הזקנה למדד המחירים לצרכן, ומאז הועברה הצמדתן לשכר הממוצע במשק. שינוי זה נראה טכני, אך בפועל הוא הוביל לקיצוץ ריאלי של עשרות אחוזים בקצבה, שכן האינפלציה עלתה מהר יותר מהשכר.
"הקיצוץ בהוצאות דרך שינוי בשיטת ההצמדה של הקצבאות הוא דוגמה להתחמקות הפוליטיקאים מהטלת אשמה עליהם", נכתב במאמרה של ד"ר מיכל קורא מהפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, שחוקרת זה שנים את המשבר בביטוח הלאומי. "אף שמהלך זה צפוי לשחוק על פני זמן את רמת הקצבאות, הנראות הנמוכה שלו לא מעוררת את הציבור ואת התקשורת להיאבק". דוח של בנק ישראל מלפני שנתיים אישש את הדברים, והצביע על כך שישראל נדיבה בקצבאות מסוימות כמו בתחום הסיעוד, אבל בכל הנוגע לקצבאות אבטלה, זקנה וסיוע למשפחות, המצב הרבה פחות טוב.
הרכיב השני נוגע לפנסיות של הציבור, שם פעלו ממשלות ישראל באחריות כשבחרו להנהיג פנסיית חובה. תחילה טענו מעסיקים כי המהלך יוביל לאבטלה, עקב העלייה בעלויות ההעסקה, אך עם הזמן התרגל הציבור להפריש לפנסיה באופן הדרגתי ועקבי. 20 שנה מאוחר יותר, התברר כי אותם חששות לא התממשו, והאבטלה נמצאת בשפל. הרפורמות בתחום לוו בהטבות מס שעלותן למדינה עולה על שלושים מיליארד שקל בשנה, אך אלו הובילו להגדלה משמעותית של החסכונות. כעת, הטבות אלו עומדות על הכוונת של האוצר, והכוונה להפחית את ההפרשות צפויה להוביל לצמצום ה"הפסד" של המדינה, או לכל הפחות לקיבועו.
המוקש שמסתתר ברפורמת ההשקעות
הרכיב השלישי נוגע כאמור לחיסכון הפרטי, ונראה שמדובר באבולוציה דומה. לפני עשור הגתה הממשלה את קופות הגמל להשקעה, בין היתר במטרה להרחיב את החיסכון הפנסיוני הפרטי באמצעות תמרוץ מיסויי: מי שמושך את כספי החיסכון כקצבה אחרי גיל פרישה מקבל פטור ממס רווחי הון - עם תקרת הפקדה של כ-80 אלף שקל בשנה, צמוד למדד.
נוסף על כך, כל מעבר בין מסלולי השקעה מזכה בדחיית מס, הן במכשיר זה והן במכשירים אחרים. במסגרת "רפורמת הארביטראז'" (המוכרת גם בשם "רפורמת החשבון האחיד"), שהוצגה לאחרונה במטרה ליצור שוויון בין אפיקי ההשקעה השונים, הוחלט להרחיב את הפטור ממס גם לקרנות נאמנות ופוליסות חיסכון, אך להגביל את תקרת הסכום המזכה בפטור בהפקדות ל-200 אלף שקל.
באוצר התעקשו כי מדובר במהלך של איזון פיסקאלי, שבו המדינה לא תרוויח ולא תפסיד. אלא שמדובר בהצגה שטחית, ואולי מטעה: קופות הגמל להשקעה הן מוצר חדש יחסית, ופחות מ-0.1% מהחוסכים הספיקו לנצל את הטבת המס שבהן, כך שהמדינה טרם "הפסידה" כסף בגינן.
מנגד, מעבר בין מסלולי השקעה הוא פרקטיקה נפוצה, וכעת דחיית המס בגינו תבוטל במכשירים אלו עבור סכומים העולים על 200 אלף שקל. בפועל, הרפורמה צפויה להכניס כסף לקופת המדינה על ידי עידוד חוסכים להעביר את כספם מהעו"ש ומהפיקדונות הבנקאיים למכשירי חיסכון בשוק ההון, שימוסו כעת. אגב, מי שמתנגד למהלך הוא הרגולטור: רשות שוק ההון סבורה שהרפורמה תייקר את המחיר עבור החוסכים.
דרכים אחרות להגדלת הנטו
גם אם לאחר כל זאת לא השתכנעתם שהמדינה "תרוויח" מהגבלת תקרת ההפקדה הפטורה, היא בוודאי לא תפסיד ממנה: מדובר בהטבה צעירה מאוד במונחי פנסיה, והקפאת המצב הקיים לצד ביטול דחיות המס מעל התקרה מהווים רווח נקי למדינה.
ואולם, בעוד שביטול ההטבות ברפורמת הארביטראז' ישפיע בעיקר על בעלי הון, קיצוץ בהפקדות לפנסיה יפגע בראש ובראשונה בשכבות החלשות ובמעמד הביניים הצעיר. את הנטו בתלוש השכר לא חייבים להגדיל רק בדרך פופוליסטית. אפשר ליזום שורה של מהלכים אמיתיים להגדלת כוח הקנייה של העובד הישראלי, שהלך ונשחק בשנים האחרונות בשל יוקר המחיה, היעדר תחרות, הפרטות שחלקן נוהלו בחוסר אחריות, הזנחת השירותים הציבוריים והקושי לנהל כאן עסקים. ראוי שבמשרד האוצר יקימו "צוות מיוחד" גם לטיפול בסוגיות הללו.
