"התפיסה שלפיה אנחנו מגיעים לשיא קוגניטיבי בגיל 20־30, ואחר כך בהכרח מידרדרים, היא מוטעית ומיושנת". את הטענה הפרובוקטיבית הזאת השמיעה לאחרונה ד"ר לורי קוק, ראשת המחקר הקליני במרכז לבריאות המוח באוניברסיטת טקסס בדאלאס, בראיון ל־BBC, בעקבות מחקר גדול שהובילה.
במחקר, שכלל יותר מ־4,000 איש במגוון גילים ורמות קוגניטיביות, עברו המשתתפים סדרת אימונים אינטנסיבית, שתוצאותיה, לפי המאמר שפורסם בכתב העת Science Reports מקבוצת Nature, היו חיוביות ביותר.
● בניגוד לתחזיות: שיעור החולים בדמנציה דווקא ירד לאורך השנים
● מחקר ענק בדק: איפה חיים הכי הרבה שנים בבריאות טובה?
● ד"ר ספי מנדלוביץ': "מספר בני ה-75 ומעלה יכפיל את עצמו עד 2040"
השפעת האימונים ניכרה בכל הגילים, והשיפור בבני ה־70 וה־80 הייתה דומה לרמת השיפור בקרב הצעירים. משתתפים בריאים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות הציגו גם הם שיפור בעקבות האימון, מה שהוביל את קוק להכריז ש"אין תקרה ליכולות שאליהן אפשר להגיע באימון מוחי", או שלפחות רובנו מאוד רחוקים מהתקרה הזאת. "המוח לא מוגדר על ידי הגיל הכרונולוגי שלו, אלא על ידי הפוטנציאל שלו", אמרה.
סוגיית האימון המוחי שנויה במחלוקת, וגם המחקר של קוק ומסקנותיו מרחיקות הלכת עוררו ביקורת. ובכל זאת, הוא מצטרף לגוף גדל והולך של מחקרים מהשנים האחרונות שתומכים בתועלות של אימון מוחי. השאלה היא איך מבצעים אימון כזה נכון, מהם גבולותיו ומה הציפיות הסבירות ממנו.
הנחות העבר פינו מקום לקונצנזוס מדעי חדש
תפיסת הגמישות המוחית בגיל מבוגר עברה שינוי דרמטי בעשורים האחרונים. לאורך המאה ה־20 התיאוריה הרווחת הייתה שהמוח של ילדים גמיש ומאפשר להם ללמוד יכולות חדשות בקלות, אך בהדרגה נסגרים ה"חלונות" ללמידה של מיומנויות מסוגים שונים, וכמבוגרים לעולם לא נוכל להגיע לרמה שיכולנו להגיע אליה אם היינו מתחילים ללמוד את המיומנויות האלה מוקדם יותר.
לפי אותה גישה, אנחנו מגיעים לשיאנו הקוגניטיבי בבגרות המוקדמת, ולאחר מכן אנחנו מידרדרים עד שמגיעים בהכרח לדמנציה, או מתים קודם.
מתחילת המאה ה־21, כמעט כל הנחות היסוד הללו נשללו או לכל הפחות הוסיפו להן כוכבית. אכן, יש מיומנויות שקל יותר ללמוד בילדות, אבל לא כולן והלמידה בגיל מבוגר אינה בלתי אפשרית. ואכן, המוח נעשה מקובע יותר בבגרות, אבל הוא אינו מקובע לגמרי. תאי מוח מתחדשים יותר מכפי שחשבנו, בכל גיל, ואפילו עד זיקנה.
גם הקשרים בין תאי המוח אינם מקובעים כפי שחשבנו. למעשה, מחקרים מהעשור האחרון הראו שהמוח ממשיך להתפתח עמוק לתוך הבגרות. הוא משלים חלק מתהליכי ההתפתחות שלו רק בשנות ה־30 לחיינו. הסיבה היחידה שלא ידעו על כך היא שרוב המחקרים שעסקו בהתפתחות במאה ה־20 פשוט לא בחנו בוגרים.
עוד למדנו שהידרדרות קוגניטיבית לא נגזרה על כולנו ואינה נובעת ישירות רק ממספר השנים שחלפו. היא קשורה במחלות ספציפיות כמו אלצהיימר או בפגיעות שונות הנובעות מאורח החיים, וישנם "סופר אייג'רים" שישמרו על חדות מוחית מרשימה כמעט ללא הידרדרות גם בזיקנתם.
חוקרים מצאו שניתן להשפיע על הכשירות המוחית באמצעות התעמלות, קשרים חברתיים, מניעת הידרדרות החושים (לדוגמה באמצעות מכשירי שמיעה ומשקפיים) ותזונה נכונה. כל אלה יכולים לא רק למנוע הידרדרות, אלא אפילו להחזיר מעט לאחור את השעון.
ישנם חוקרים שלקחו את הגישה הזאת צעד אחד קדימה וטענו שהמוח גמיש בכל גיל, והתפיסה שלנו את הגיל היא זו שמקבעת אותנו, ובאופן פרדוקסלי מאיצה את ההזדקנות. שוחחנו בעבר עם שניים מהחוקרים המובילים בתחום הזה, חוקר המוח פרופ' מייקל מרזניץ' והפסיכיאטר ד"ר נורמן דוידג'. לא כל החוקרים הרחיקו לכת כמוהם - הרי ידוע שאצל הרוב המוחלט של האנשים תאי מוח מתים עם הגיל, רקמת המוח פוחתת והיכולות הקוגניטיביות יורדות, ובכל זאת, עקרון הגמישות המוחית בבגרות הפך לקונצנזוס מדעי.
"מחקר מעניין, אבל יש בו חולשות"
ואם כך, עולה השאלה איך אפשר להשאיר את המוח גמיש כמה שיותר זמן? מרזניץ' ודוידג', ולצדם חוקרים נוספים, מאמינים באימונים מוחיים מסוגים שונים. למרזניץ' יש חברה שפיתחה תוכנה הכוללת תרגילים לאימון מוחי. דוידג' פיתח פרוטוקול הכולל מוזיקה, אורות מהבהבים וזרמים חשמליים מתחת ללשון.
המחקר הנוכחי של קוק משתלב במגמה הזאת. במשך שלוש שנים קיבלו הנבדקים אימונים מכמה סוגים במקביל. כל נבדק ביצע בכל יום סדרה של תרגילים שנועדו לשפר את הריכוז, את היכולת לפתור בעיות ואת היכולת להסיק מסקנות. הם עברו גם אימון התנהגותי לשיפור השינה, והדרכה כיצד להשתמש בכלים להפחתת מתח נפשי ולהגברת החוסן.
המדדים שבהם השתמשו החוקרים היו הוליסטיים, כלומר, הם מדדו את כלל תפקוד המוח ואיכות החיים במקום לפרק את היכולות המוחיות לרכיביהן, כפי שמקובל במדדים אחרים. הם הסבירו ש"מוח יכול להיות בריא גם כשהנוירונים אינם בריאים", כלומר, התפקוד המוחי הכללי לא תמיד נמצא בקורלציה מלאה עם מה שאנחנו יודעים על הבריאות הפיזית של הרקמה. זה נכון גם בתחומים אחרים. כך, לדוגמה, אנשים עם מגבלות או יכולות גופניות דומות מציגים לפעמים רמות תפקוד שונות לחלוטין.
תוצאות המחקר הראו שיפור קבוע בביצועים הקוגניטיביים הממוצעים של הקבוצה במדד הבריאות הכללי, שיפור שהלך והצטבר באופן כמעט לינארי לאורך שלוש שנות הניסוי. החוקרים מצאו שככל שהנבדקים עשו בתוכנה שימוש רב יותר, כך השיפור היה משמעותי יותר. חלק מהנבדקים התחילו משימוש מועט, שוכנעו בהמשך להשתמש יותר, ואחרי שהגבירו את השימוש ראו תוצאות טובות יותר. השיפור היה דומה בכל הגילים וללא תלות במצב הקוגניטיבי ההתחלתי.
"המאמר הזה מעניין, אך יש לו כמה חולשות", אומר פרופ' משה בר, חוקר מוח באוניברסיטת בר־אילן. "החוקרים הציעו לכל הנבדקים מגוון רחב של התערבויות, כך שקשה לנו לדעת מה עזר. אם שיפור שינה הוא זה שהשפיע, זה פחות דרמטי ומחדש מאשר אם נגלה שתרגול מוחי מסוים הוא זה שיצר את האפקט.
"שנית, העובדה שהם בנו גם את כלי הבדיקה בעצמם קצת יוצאת דופן בעולם המדע. נהוג למדוד תוצאות בכלי מדידה מוכר ומתוקף. גם אני לפעמים משתמש במאמרים שלי במדדים שאני חושב שיש טובים מהם, כי זה הסטנדרט המקובל. וההסתייגות הכי חשובה היא שאין קבוצת ביקורת, ואמנם הוצג ההבדל בין מי שהשתמשו במוצר ומי שהשתמשו פחות, אבל האפקט הזה יכול להיות גם מושפע ממוטיבציה".
הפרס הגדול באמת עדיין לא נמצא
ובכל זאת, הוא אומר, המאמר כן הראה את עצם האפשרות לשיפור קוגניטיבי באמצעות התערבות חיצונית, בכיוון הפוך לזמן שעובר, והתוצאה הזאת תואמת מחקרים קיימים נוספים.
"המחקר היום הגיע לשתי מסקנות עיקריות. האחת היא שאם נאמן יכולת מסוימת, בסבירות גבוהה נוכל לחזק אותה. אם, נניח, יש למישהו אתגר בזיהוי פנים, הוא יוכל להתאמן ספציפית על זיהוי פנים ולהשתפר בזה. אם אנשים עושים סודוקו, הם ישתפרו בסודוקו".
אבל אנשים מבוגרים רבים עושים סודוקו לא כדי לנצח יום אחד בתחרות סודוקו, אלא כדי "לשמור על המוח".
"הבעיה היא שעד היום לא הוכח חד־משמעית שאם נשפר יכולת מסוימת נוכל לשפר כך גם יכולות אחרות. השאלה הזאת נקראת שאלת ה־transferability, ההעברה של הרווח שהשגת, ההכללה שלו. אין לנו מספיק שעות ביום כדי להתאמן על כל היכולות, ואם נמצא אימון אחד או התערבות אחת שמשפרים את תפקוד המוח באופן רוחבי, זהו הפרס הגדול בתחום הזה".
ואמנם לא נמצא אימון כזה עד היום, אבל יש התקדמות. "כדי להשיג תוצאות רחבות אנחנו מנסים ללמד יכולות רחבות", אומר בר. "ראינו שאם משפרים גמישות מחשבתית, כלומר את היכולת לחשוב באופן יצירתי, לא שגרתי, זה עוזר בתחומים רבים בחיים. חשיבה מופשטת, אסטרטגיה של פתרון בעיות, ויסות קשב, סינון מידע. אלה יכולות שמשפרות תפקוד במישורים רבים של החיים".
אז אימון בפתרון בעיות לא ישפר יכולת זיהוי פנים אבל אולי יעזור לי לחשוב איך להתמודד טוב יותר כשאינני מזהה אותם.
"פחות או יותר. אלה כנראה צורות חשיבה שיושבות על מנגנונים נפרדים במוח".
המפתח בכלל נמצא מחוץ למוח
מחקרים מהשנים האחרונות מנסים לפרוץ את המחסום הזה. לדוגמה, מאמר שפורסם ב־2023 בכתב העת BMC Psychiatry הראה שאימון במטלות של תפקודים ניהוליים וזיכרון עבודה הצליח לשפר את הציונים גם בתחומים אחרים בנבדקים עם ירידה קוגניטיבית קלה. מחקרים נוספים רמזו על תוצאות דומות באנשים שנמצאים בחלון שבין בריאות מלאה למצב המוגדר דמנטי.
"למעשה, כששואלים מה יכול לשפר את כל היכולות יחד, בינתיים התשובה היא לא אימון במטלות קוגניטיביות, אלא פעילות גופנית, בעיקר אירובית, שמצמיחה ממש נוירונים חדשים ושומרת על הקיימים. שינה גם היא חשובה מאוד".
מאמר סקירה שפורסם ב־2024 בכתב העת Nature Reviews, בהובלת פרופ' אריק א. סמית' מאוניברסיטת קלגרי שבקנדה, תומך בהנחה הזאת, שאת בריאות המוח לא בהכרח צריך לחפש במוח. המאמר הראה שבריאות הלב, הבריאות האנדוקרינית, תמהיל חיידקי המעי ובריאות הכליות והריאות משפיעים על בריאות המוח לא פחות מתהליכים ביולוגיים שאנחנו כבר יודעים לזהות במוח, ולכן אולי גם יותר מתהליכים קוגניטיביים.
בר מצביע בכל זאת על התערבות קוגניטיבית אחת שיש לה הוכחות יעילות רבות ומוצקות: "להיות בחברת בני אדם. מבנים קריטיים במוח, כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, משנים את גודלם לפי גודל הרשת החברתית שלך.
"המחקר שאני ערכתי עד כה הראה לי שכדאי לבחור את סוג הפעילות שעושים כך שנצא מאזור הנוחות ונאתגר את עצמנו. הכוונה היא שאם נרוץ בכל יום באותו קצב, נוכל לחזור הביתה מזיעים ומסופקים, ויש בזה תועלת מסוימת, אבל אם נאתגר את עצמנו בכל פעם קצת, אז באמת נראה את התועלת".
אבל אם אני מבינה אותך נכון, לגבי אימונים קוגניטיביים, ייעודיים למוח, אין הוכחה חד־משמעית שהם משפיעים על בריאות המוח הכללית?
"לעתים קרובות, כשאני מרצה בפני קהל מבוגר, אני שומע שאלות על תוכנות לאימון מוחי ולשמירה על הקוגניציה, ורואה את התקווה העמוקה ואת הצורך, ואת חוסר הידיעה מה באמת עובד. זה נוגע ללב וגם מאוד ברור - המוח הוא מי שאנחנו. לדעתי, התחום הזה ממש עדיין לא אמר את המילה האחרונה. זה לא ש'זה לא עובד' קטגורית, אלא שמבחינה מחקרית, הוא נמצא בתחילת דרכו".
הכי חשוב, תנו למוח ליהנות
מאמר שפורסם ב־2025 בכתב העת NPJ Aging מצא שאימון קוגניטיבי משנה סריקות מוחיות באופן שמזוהה עם שיפור קוגניטיבי. המאמר רומז שאולי נוכל לבחון את האפקטיביות של שיטות האימון הללו ולהתמקד במועילות שבהן, תוך שימוש במדדים מוחיים אובייקטיביים יותר, כמו סריקות, לפחות בהתחלה. כשחוקרים יתמקדו בטכנולוגיות המועילות יותר ויידעו פחות או יותר מה הן עושות למוח, ניתן יהיה לזהות גם את המטלות הקוגניטיביות שבהן ניתן להראות את השיפור.
פרופ' יניב אסף, מביה"ס לנוירוביולוגיה, ביוכימיה וביופיזיקה בפקולטה למדעי החיים של אוניברסיטת ת"א, בוחן במעבדתו את ההשפעה של לימוד מיומנויות על המוח, ולדבריו הסיבה לך שעוד לא ראינו את התוצאות של הכלים הללו היא חולשת המדדים. "זה בהחלט נכון שהקונספציות שהיו לנו לגבי הידרדרות המוח עם הגיל אולי לא קרסו אבל לפחות מאוד השתנו. אנחנו מבינים שהמוח גמיש יותר ממה שחשבנו ושהגמישות הזאת מונעת על ידי מנגנונים שלא הכרנו.
"אבל הבעיה של המחקר הזה היא שאין היום היכרות מספיק טובה עם המוח הבריא, ואין בדיקה שאת יכולה לעשות שתבחן את התפקוד של המוח הבריא.
"איך אפשר היה לפתח סטטינים בלי מדידת כולסטרול? או תרופות לטיפול בסוכרת בלי בדיקת סוכר בדם או A1c? אנחנו היום לא יודעים למדוד את גמישות המוח, אז בטח שאנחנו לא יודעים למקסם אותה. זה העולם שבו אנחנו נמצאים בתחום האימון של המוח הבריא, וזה אומר שאנחנו רק בתחילת הדרך.
"אני מאמין שהמגמה של הוזלת סריקות המוח, בין היתר בעזרת ידידתנו הטובה בינה מלאכותית, תקדם מאוד את המחקר בתחום הזה. בהתחלה, העבודה תהיה של המרכזים האקדמיים והחברות הפרטיות, כי עבור מערכת הבריאות העניין יהיה מורכב מדי רגולטורית, למשך עוד שנים רבות".
בין האימונים המוחיים שנבחנו במחקר עד כה, אסף מציין שנצפו סיגנלים חיוביים מסוימים ללימוד שפות, משחקי ידע וזיכרון, אך כמו בר, גם הוא ממליץ בינתיים על פעילות פיזית אינטנסיבית ככל שתוכלו להתמיד בה. "אני לא רואה הפרדה בין הגוף והנפש בהקשר הזה, אבל יש לי המלצה אחת לגבי כל סוג של אימון - אתם צריכים ליהנות. אני היום מתאמן באומנויות לחימה, אני מאוד גרוע בזה, אבל אני נהנה. כשהמוח נהנה, הוא משחרר דופמין שמסמל שההתנהגות הזאת מתגמלת. אם לא נהנים, יוצא מזה גורנישט".
