"לא הייתה לה סיבה להרוג את שלושת הילדים המקסימים האלה. אז למה היא עשתה את זה? למה?", את השאלה הזו שאל קווין רדינגטון, עורך הדין מטעם ההגנה במשפט של לינדזי קלנסי ממסצ'וסטס, ארה"ב. קלנסי רצחה את ילדיה בחניקה באמצעות גומיות התעמלות ואז דקרה את עצמה בצוואר, חתכה את ורידיה וקפצה מהחלון. היא נותרה משותקת מהמותניים ומטה, וכעת עומדת למשפט על מעשיה. רדינגטון טוען שהיא עשתה זאת בגלל פסיכוזה שאחרי לידה.
● חזית המדע | סודוקו כנראה לא יציל את המוח שלכם. אז מה כן?
● בניגוד לתחזיות: שיעור החולים בדמנציה דווקא ירד לאורך השנים
המשפט של קלנסי מעורר תשומת לב רבה בארה"ב. לא כולם מאמינים כי האמא בת ה-35, בעבר אחות מיילדת בבית החולים Mass General, הייתה במצב של אי שפיות כאשר ביצעה את המעשה. הם מציינים כי הבן הצעיר שלה, קאלן, היה כבר בן שמונה חודשים, לכאורה הרבה אחרי הסערה ההורמונלית שהלידה מביאה איתה. התביעה הציגה ראיות לפיהן קלאנסי שלחה את בעלה לאסוף משלוח ממסעדה ולקנות תרופה בבית מרקחת, ובדקה בגוגל כמה זמן ייקח לו הסיבוב, עדות לכך שתכננה את המהלך, רצח בכוונה תחילה.
אך הבעל, היום הגרוש, דווקא תומך בקו של ההגנה וטוען כי קלנסי סבלה ממשבר נפשי חמור ולא הייתה אחראית למעשיה. היא אכן הייתה מאושפזת בגלל מחלת נפש עד לפני כמה שבועות, ואחרי שהשתחררה, הוריה ובעלה השתדלו להשאיר את הילדים כמה שפחות תחת השגחתה. קלנסי עצמה טוענת כי היא שמעה קולות בראש שקראו לה להרוג את הילדים ואת עצמה.
במקביל למשפט נגד קלנסי, בעלה לשעבר תובע בתביעה אזרחית את בית החולים והצוות הרפואי שטיפל בה, אשר לדבריו לא אבחנו אותה כראוי, ושחררו אותה מן האשפוז מוקדם מידי. במשפט הפלילי טוען עו"ד ההגנה רדינגטון כי בלי קשר למחלה והאבחון שלה, קלנסי טופלה בכמות מוגזמת של תרופות, 13 תרופות שונות להרגעה, טיפול בחרדה, טיפול בדיכאון וגם בפסיכוזה, לאורך ארבעה חודשים. הוא תוהה אולי דווקא התרופות המרובות והמעברים הרבים שלה בין רופאים שכל אחד ניסה משהו חדש, הן שגרמו למצבה להתדרדר לתגובה רצחנית ואובדנית.
אחת מכל 500 יולדות עלולה לסבול מפסיכוזה
האבחון של פסיכוזה לאחר לידה נראה "נוח" עבור אדם המואשם בפשע כזה. לא רק שקלנסי יכולה לטעון לאי שפיות ולהחליף מעצר באשפוז, היא גם תוכל לומר בהמשך שהמצב שלה השתפר, והתנאים שגרמו לו חלפו. אבל אז נשאלת השאלה ששאל עורך הדין של ההגנה: אם לא מהסיבה הזו, אז למה?
התקופה שלאחר הלידה מוכרת כאחת התקופות הרגישות ביותר לבריאות הנפשית של נשים. דיכאון אחרי לידה פוגע בכ-10%-15% מהיולדות, ובהדרגה גם חרדה אחרי לידה (לא החשש הנורמלי לעתיד התינוק בעולם אכזר, אלא חרדה משתקת), הופכת מוכרת יותר. גם פסיכוזה אחרי לידה היא מצב שהספרות הרפואית היום מכירה בו.
ההערכה היא כי אחת מכל 500 יולדות תסבול מן התופעה. כלומר, בישראל זה יקרה רק ל-360 נשים בשנה. אלה נחשבים שיעורי תחלואה נמוכים, ועדיין - 360 נשים בשנה. חשוב לציין שרובן המוחלט לא יגיעו לאלימות: שיעורי הניסיון לפגוע בתינוק הם כ-4% מהסובלות מן התופעה, ויש הטיה בנתון זה כי רבות ממי שלא ניסו לפגוע בתינוק, לא יקבלו את האבחנה של פסיכוזה, גם אם זה אכן מצבן. עם זאת, הן עלולות לפגוע בעצמן או בהחלט לסבול מאוד. המודעות לתופעה נמוכה, אך נעשים היום מאמצים להגבירה, כי יש מה לעשות וכיצד לטפל בה.
פסיכוזה שאחרי לידה אינה נראית כמו 'שיגעון' סטראוטיפי. רק אצל כ-49% מהמאובחנות היא כוללת שמיעת קולות או ראיית חיזיונות שאינם מציאותיים. לעיתים קרובות היא מאופיינת במחשבות שווא סביב התינוק. למשל, אישה שמביטה בחלון כל הלילה כי היא בטוחה שמישהו עומד להגיע לקחת את הילד שלה. אפשר להבין איך בעולמנו המעורער, הסביבה תראה בכך חשש נורמלי ולא תזהה זאת עם פסיכוזה. סוג אחר של מחשבות שווא יכול להיות שמסרים מהטלוויזיה או משילוט חוצות הם בעצם מסרים ספציפיים ייעודיים עבור האישה או התינוק שלה, מחשבות שווא שהתינוק חולה מאוד או אפילו שהוא כבר מת, חששות שהתינוק אינו באמת שלהן, או מחשבות שווא שהיא שוב בהריון. תסמינים נוספים הם ירידה חדה בצורך לישון - קשה מאוד לאבחן זאת אצל אישה שממילא אין לה מתי לישון, וכן בלבול חמור או קטטוניה - למשל אישה שדיווחה כי הגיעה לבית קפה, ולא הצליחה לבצע את ההזמנה.
ב-2001 אישה מיוסטון בשם אנדראה ייטס הטביעה באמבטיה את חמשת ילדיה. היא הסבירה כי בהשפעת הפסיכוזה היא האמינה כי אם תהרוג אותם תוכל להציל אותם מגיהנום, ואם תתאבד, הרוע של השטן יעלם מן העולם. במשפט הראשון שלה, המושבעים הכריעו שלמרות מחשבות שווא אלה, היא ידעה תך כדי המעשה כי הוא אינו חוקי, ולכן יש לה אחריות פלילית. אך ייטס ערערה, ושוחררה בסופו של דבר.
קרול קורנדו מקליפורניה רצחה את שלוש בנותיה בדקירה. החוקרים מצאו אותה שוכבת לידן ערומה, חופרת בפצעיהן, ולטענתה לאחר מכן לא היה לה שום זיכרון של האירועים. היא דווקא הורשעה, בטענה כי הייתה שפויה ורק מדוכאת.
איך ניתן לטפל?
כיוון שמדובר בתקופה סוערת מלכתחילה בחיי האישה, המשפחה והסביבה הקרובה, קשה מאוד כאמור להפריד בין תופעות מוזרות אך צפויות בשלב זה, לבין פסיכוזה. קלנסי עצמה כתבה ביומן שלה: "זה כאילו שאני כל כך רוצה לקחת הפסקה מהטיפול בהם, שהמוח שלי מנסה להפוך את עצמו לחולה בכוונה". אבל זה לא בכוונה. מדובר בתוצר של שינויים הורמונליים ורגשיים עוצמתיים, חרדה מציאותית וחוסר שינה, אשר גורמים להתפרצות של מחלה שכנראה הייתה למטופלת נטייה גנטית אליה.
יש להבדיל כי נשים רבות סובלות ממחשבות טורדניות או תחושה של הזרה מעצמן ומן התינוק או התינוקת שלהן, ואין מדובר בפסיכוזה. נשים רבות מדווחות אפילו כי הן חוות מחשבות על אלימות כלפי הילדים, למשל הן מדמיינות שהן זורקות את הילד מהחלון או מוחצות אותו. למעשה, המחשבות הללו לרוב בכלל לא נובעות מן הרצון להזיק לילד, אלא מהוות כנראה דווקא מנגנון הגנה ואזהרה של המוח נגד סיכונים. הן דומות למחשבות שיש לעיתים לאנשים משני המינים וכל הגילאים, לגבי קפיצה מצוק או השלכת הטלפון הסלולרי, וההסבר המקובל הוא כי המוח שלנו מסביר לנו את הסיכון, כדי שניזהר ביתר.
אם זוהה חשש לפסיכוזה, הטיפול יהיה לרוב תרופתי כאשר במהלך הטיפול תהיה האישה לרוב בהשגחה צמודה, כדי למנוע ממנה לפגוע בעצמה או בילדים. רוב המקרים של פסיכוזה לאחר לידה יטופלו בהצלחה, ויש יותר סיכוי שהתופעה לא תתפתח למחלה נפשית כרונית, מאשר בהתקפי פסיכוזה שאינם קשורים ללידה. כלומר, לנשים עם פסיכוזה כזו יש סיכוי טוב מאוד לחזור לחיים רגילים.
