1 שתיים בלילה. מישהו מתוודה בפני אלפי זרים שאין לו מושג איך לקרוא טופס של ביטוח לאומי. מישהו מתקשה לספר שהוא עדיין גר עם ההורים. עוד מישהו מודה שהוא בחר בלימודים שלא מתאימים לו ועכשיו נידון לחיים של שעמום. בקבוצת הפייסבוק "נכשלתי כמבוגר", הווידויים האלה זוכים לאלפי לייקים ותגובות הזדהות.
בעידן שבו הפיד הוא בעיקר הצגה של חיים מלוטשים ומתוקתקים, לא פלא שקהילת וידויים אנונימית של אנשים שמתקשים מול הדרישות הבסיסיות של החיים, הפכה למקום היחיד שבו מותר להפגין חולשה וכישלון.
● ההדלפה של ספיידרמן נתנה להוליווד שיעור בהגנה עצמית
● נולאן לא רק חידש את האודיסיאה, הוא גם המציא מודל עסקי מהפכני
בסרטו של טוד היינס "ולווט גולדמיין" (1998) מצוטט המשפט המיוחס לאוסקר ויילד: "תן לאדם מסכה, והוא יגיד לך את האמת". החשיפה בקבוצת "נכשלתי כמבוגר" מגלה שמאחורי הפאסדה של כולם מסתתר אדם שמנסה לאלתר את דרכו בבגרות.
אבל החשש מלהתבגר, והתחושה שהבגרות היא תפקיד שלוהקנו אליו בלי שום הדרכה, הוא לא המצאה של עידן הרשתות.
2 בסוף שנות השישים, החרדה מפני הבגרות לבשה צורה של מחאה אידיאולוגית. בנציג המובהק של התקופה, "הבוגר" (מייק ניקולס, 1967), בנג'מין בראדוק (דסטין הופמן) מסיים קולג' בהצטיינות, חוזר לבית הוריו ופשוט מסרב להתחיל את החיים. הוא מביט בעולם הסטרילי והבורגני של ההורים שלו, ומזועזע מהמחיר הרגשי שהוא תובע. הדימוי של בנג'מין צף על מזרן מתנפח בבריכה, חסר אוריינטציה ומשותק מול הציפיות ממנו, קיבל משמעות דורות קדימה. הסרט נחתם בבריחה אייקונית באוטובוס מברית הנישואים, אבל ככל שהמצלמה שוהה על פני הצעירים, החיוכים מוחלפים במבטים מבוהלים. הם ברחו מעולם המבוגרים, אבל אין להם מושג מה עושים עכשיו.
3 שנות השמונים הציגו העמדת פנים ממושמעת. כולם נדרשו לשחק את תפקיד המבוגר המוצלח בלי פשרות, עד שהכישלון להתבגר הפך לסוד שמוסתר מתחת לחזות נוצצת. ב"חברים" (St. Elmo's Fire, 1985, ג'ואל שומאכר) חבורת מסיימי קולג' נזרקת אל המציאות ומגלה שהדירות, החליפות והזוגיות הן בעיקר אביזרי במה של עולם שהם לא יודעים לתפעל. ב"סוד ההצלחה שלי" (הרברט רוס, 1987), מייקל ג'יי פוקס מגלם צעיר שבבוקר מחלק מכתבים בחדר הדואר ובצהריים לובש חליפה, פולש למשרד ריק ומנפיק עצות ניהוליות בכירות תחת שם בדוי. הוא ממחיש איך הפער בין "צעיר אבוד" לבין "מבוגר מתפקד" מסתכם ביכולת להחליף בגדים ולזייף סמכות.
המטאפורה המזוקקת של העשור הגיעה ב"ביג" (פני מרשל, 1988). ג'וש באסקין, בן 12 שמייחל להיות "גדול", מתעורר בגוף של בן 30 והופך במהירות לסגן נשיא מצליח בחברת צעצועים - כי הוא ממשיך לחשוב כמו ילד. כל המבוגרים המעונבים סביב שולחן הדירקטוריון הם חלק מאותה ההצגה.
4 שנות התשעים כבר המציאו את הציניות כנשק נגד ההתבגרות. דור ה-X הניח שהמשחק המבוגר מכור מראש, ובחר להישאר בחוץ. ב"מציאות נושכת" (1994, בן סטילר), וינונה ריידר ואית'ן הוק נוקטים אירוניה מושחזת כדי להימנע מכל התחייבות למסלול חיים יציב. ב"דורכים" (Kicking and Screaming ,1995, סרט הביכורים של נואה באומבך), בוגרי קולג' מסרבים לעזוב את הקמפוס מתוך חרדה שכל צעד אל החיים האמיתיים הוא נפילה לתהום של בינוניות. החותם של העשור נוסח כנראה ב"נאמנות גבוהה" (2000, סטפן פרירס), שם רוב גורדון (ג'ון קיוזאק) בן ה-30 ומשהו ננטש על ידי זוגתו ומתברר שהוא מעדיף לדרג שירים ברשימות מאשר ללמוד איך לנהל מערכת יחסים בוגרת. הכישלון להתבגר בשנות התשעים הפך למפלט תרבותי מוצהר, שלפיו עדיף להכשיל את עצמנו מראש, כדי שלא נופתע כשעולם המבוגרים יכריע אותנו.
5במילניום החדש המשחק השתנה. הדרמה עברה להתמקד באלה שרוצים להתבגר, אבל לא מוצאים את ספר ההוראות. ב"פרנסס הא" (נואה באומבך, 2012) לפרנסס (גרטה גרוויג) בת ה-27 אין דירה, קריירה יציבה או גב כלכלי, והיא מדלגת בין ספות, מנסה נואשות להיתפס כמאופסת, בזמן שכל צעד לכספומט או לחוזה שכירות נגמר בנפילה. "Young Adult" (ג'ייסון רייטמן, 2011) הציב מראה אכזרית: סופרת צללים בת 37 (שרליז ת'רון) שחיה כתיכוניסטית וניזונה מאוכל מהיר, חוזרת לעיירת ילדותה באשליה שתוכל להחזיר את הזמן לאחור. שני הסרטים האלה זיקקו את התובנה המרכזית של העשור: הבגרות המודרנית היא סולם כלכלי שנשבר מול נתק רגשי; היא משאירה אותך עם גיל ביולוגי של מבוגר ונפש של מתבגר.
6לאורך העשורים, השינוי הוא בעיקר בטונים של החרדה מהאחריות שמביאה הבגרות. בשנים האחרונות השינוי גלש אל מחוזות האימה. בסרטים כמו "בו מפחד" (ארי אסטר, 2023) הבגרות היא עולם זר ומחניק, והניסיון להתחזות למבוגר מבעית. ב"הכול בכל מקום בבת אחת" (דניאלס, 2022) פקידת המס (ג'יימי לי קרטיס) היא מפלצת בירוקרטית שרודפת את הגיבורה שטובעת בטפסים ובחובות, וב"מסכנים שכאלה" (יורגוס לנתימוס, 2023) גוף האישה הבוגרת משמש כמעטפה לאבולוציה מואצת של מוח ילדותי.
קבוצת הווידויים בפייסבוק היא פשוט סופה של שרשרת אבולוציונית. המסכה האנונימית של הרשת מאפשרת להגיד בקול מה שהקולנוע ניסה ללחוש לאורך השנים: "המבוגר האחראי והמתפקד", זה שיודע בדיוק מה לעשות עם ביטוח לאומי, משכנתאות וסתימות בכיור, מעולם לא היה קיים. הוא היה לא יותר מדמות בדיונית מסרטי הוליווד של שנות החמישים. הפוסט שלכם בשתיים בלילה הוא פשוט הרגע שבו האורות באולם נדלקים, אתם מביטים סביב ומבינים שכולם, כולל כולם, עדיין מאלתרים את הטקסט שמעולם לא קיבלו.
