הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart
ארצות הברית מוציאה כיום סכומי עתק כדי להחזיק מערכת גלובלית. מעט מאוד אמריקאים חושבים עליה ביום יום, ורבים מאלו שכן, חושבים אותה למיותרת. את פירותיה האמריקאים רואים כמובנים מאליהן, את מחירה הרבה פחות. המחיר כולל תקציב ביטחון גדול, בריתות צבאיות, בסיסים ברחבי העולם, נוכחות ימית כמעט בכל אוקיינוס נתיבי שיט פתוחים ועוד.
כל עוד המערכת עובדת, היא שקופה ונתפסת כסדר טבעי. אוניות עוברות בתעלת סואץ, מכליות יוצאות מהמפרץ הפרסי, חברות ביטוח מתמחרות סיכונים ברמה סבירה, סחורות מגיעות מכל העולם בזמן, המדפים בחנויות מלאים כל טוב, וכרטיסי האשראי מגהצים את הקניות המרובות והמיותרות שחברת השפע צורכת בריבית נמוכה מהסביר. אך כאשר המערכת הזאת נסדקת, לפתע מתברר הקשר בין כל המרכיבים השקטים והשקופים, בין כלכלת אמריקה, חובותיה, הדולר, וכוחה הצבאי והגלובלי.
● המצור הכלכלי על איראן עולה מדרגה: אילו מדינות נמצאות על הכוונת של טראמפ?
● במשחק הכיסאות הזה אף אחד לא ירצה להיתפס אחרון עם 325 טריליון דולר של חוב שנשחק במהירות
● "מצר הורמוז של גרמניה": בצורת משתקת את עורק הסחר של אירופה
החיבור הזה בין כוח צבאי, מסחר, חוב ומטבע, אינו חדש. ארה"ב נתקלה בו כמעט מיד לאחר היווסדה. בתחילת המאה ה־19 ארה"ב הייתה רחוקה מאוד מהמעצמה שאנחנו מכירים. שטחה השתרע על בקושי חמישית משטחה דהיום, ומספר תושביה היה פחות מ-4 מיליון, כ-20% מאלה שגרו בשטח של מה שהיום גרמניה וכ-10% מאלה של רוסיה.
הכרזת העצמאות אומנם נחתמה ב-1776, אך הרפובליקה החלה לתפקד בפועל רק ב-1789, כשג'ורג' וושינגטון הושבע לנשיאה הראשון. גם אז היא לא הייתה יותר מניסוי חדשני עם חוב גבוה, שאריות מלחמת העצמאות, צבא קטנטן וצי שבקושי קיים. אמריקה גם הייתה תלויה מאוד בסחר בינלאומי של ענפיה העקריים, ובראשם כותנה, טבק, אורז, דגים, פרוות ועורות. עד להיפרדותה מבריטניה, הגן הדגל הבריטי על אוניות הסוחר של המושבות באמריקה. אך עם העצמאות ירדה ההגנה, והאוניות הפכו טרף למדינות החוף הצפון אפריקאי.
השודדים הבַּרְבֵּרִים לחופי הים התיכון
בשיא כוחן, במאות ה־16 וה־17, מדינות החוף הברברי של צפון אפריקה - אלג'יר, תוניס מרוקו וטריפולי - הטילו אימה על חלקים נרחבים מהים התיכון ואף הרבה מעבר לו. שודדי הים הברברים, שפעלו בחסות ומטעם שליטי צפון אפריקה, לא הסתפקו בתקיפת אוניות סוחר בים התיכון. הם אף פשטו על כפרים ועיירות חוף בספרד, באיטליה, בצרפת ובפורטוגל, ואף הגיעו לחופי אנגליה, אירלנד ואיסלנד. שם הם תפסו גברים, נשים וילדים שנלקחו לצפון אפריקה, הועסקו בכפייה, נפדו תמורת כופר או נמכרו לעבדות.
היקף הפעילות היה עצום. בין שנת 1609 ל־1616 לבדה איבדה אנגליה לפי מקורות 466 אוניות סוחר לפשיטות הברבריות. ההיסטוריון רוברט דייוויס העריך כי בין שנת 1530 ל־1800 נשבו ושועבדו בידי סוחרי העבדים ושודדי הים של צפון אפריקה מעל מיליון נוצרים אירופאים, מעל 1% מאוכלוסיית היבשת.
הייתה זו מערכת כלכלית שלמה שהתפתחה במשך מאות שנים. אוניות ומטענים נשדדו, בני אדם הפכו לסחורה, ומדינות שילמו דמי חסות כדי שסוחריהן יוכלו לעבור בשלום. אפילו מעצמות אירופיות העדיפו לשלם במקום להילחם. זה היה העולם שאליו נכנסה ארה"ב לאחר עצמאותה. שווקיה החשובים היו בדרום אירופה, אך אוניות הסוחר נפלו קורבן לשודדים הברברים בדרך לשם, בים התיכון ואף באוקיינוס האטלנטי.
ב-1797 הושבע ג'ון אדמס כנשיאה השני של ארה"ב. אדמס חשב במונחים פרגמטיים. אמריקה הייתה חלשה, שקועה בחובות וחסרה צי משמעותי. מלחמה ימית במרחק אלפי קילומטרים מהבית עלולה הייתה לעלות הון ואף להיכשל. הוא העדיף אפוא לשלם דמי חסות לשליטי צפון אפריקה. גם אם תשלום הפרוטקשן היה משפיל, הוא היה זול יותר מכל אופציה אחרת, הוא חשב.
מנגד תומאס ג'פרסון, שכיהן כשגריר בצרפת, קרוב הרבה יותר לאירועים בעולם חסר תקשורת מודרנית, ראה את הדברים אחרת. מבחינתו הבעיה בתפיסתו של אדמס הייתה שזו התעכבה רק על התשלום, ולא מעבר לכך. ג'פרסון סבר כי העלות האמיתית של דמי החסות אינה הסכום המשולם היום, אלא כל מה שהוא יביא בעתיד. לכן, כשנבחר ג'פרסון לנשיא השלישי ב-1801, ושליט טריפולי יוסוף קרמנלי דרש עוד כסף, ג'פרסון סירב.
טריפולי הכריזה מלחמה על ארה"ב, וג'פרסון החליט לשלוח אוניות מלחמה לים התיכון. זו הייתה החלטה דרמטית, משום שג'פרסון התנגד בעיקרון לממשלה פדרלית גדולה, ושאף לצמצם את החוב וההוצאות שנותרו להכביד ממלחמת העצמאות. ומלחמה בצד השני של העולם עולה כסף רב. ובכל זאת ג'פרסון ביקש, וקיבל בשנים הבאות, את הסכמת הקונגרס להוציא כ-1.2 מיליון דולר, כמעט 19% מהתקציב השנתי, על שדרוג הצי לצורך המלחמה בים התיכון.
בשנים 1801-1805 ניהלה ארה"ב את המלחמה הברברית הראשונה. זו כללה מצור ימי, קרבות מול כוחות טריפולי, לכידת אוניות ואף פשיטה רגלית נועזת של יחידת מארינס ראשונה וקטנה, שצעדה בראש צבא שכירי חרב מרחק של 800 ק"מ, ממצרים ועד לעיר דרנה שממערב לטריפולי. לאחר קרב קצר ועז העיר נפלה, והמארינס הניפו לראשונה בהיסטוריה את הדגל האמריקאי מחוץ לגבולות הרפובליקה. עד היום המנון המארינס מתחיל במילים:
"מהיכלי מונטזומה (מלחמה נגד מקסיקו מ-1847, ח.ש)/ ועד לחופי טריפולי/ אנו נלחמים את מלחמות ארצנו/ באוויר, ביבשה ובים".
לאחר הניצחון בדרנה וההצלחות של הצי, השליט הטריפוליטאי התקפל והסכם שלום נכרת. במסגרתו הובטח חופש השיט האמריקאי והופסקו תשלומי דמי החסות. אולם הבעיה לא נפתרה לחלוטין. בשנים שלאחר מכן, ובעיקר כאשר ארה"ב הייתה עסוקה במלחמת 1812 נגד בריטניה, חזרו מדינות האזור, ובראשן אלג'יר, להציק ולשדוד את הספינות האמריקאיות בים התיכון. לפיכך לאחר סיום המלחמה של 1812, שלחה ארה"ב ב־1815 כוח ימי גדול וחזק בהרבה.
המערכה השנייה הייתה קצרה ונחרצת. בסיומה הצי האמריקאי הכניע את ההתנגדות האלג'יראית, וכפה אחת ולתמיד הסכמים שסיימו את תשלומי דמי החסות למדינות החוף הברברי והבטיח את חופש השיט האמריקאי בים התיכון. בתוך 15 שנה עברה ארה"ב ממדינה חלשה ששילמה כדי שאוניותיה יורשו לסחור בבטחה, למדינה שהכניעה אחת ולתמיד את הברברים והגנה בהצלחה ובכוח על חופש השיט והמסחר שלה.
ניצחונות ששינו את התפיסה האמריקאית
אחרי התבוסה הנחרצת לצי האמריקאי החל להיסגר הפרק ההיסטורי על שליטי מדינות החוף הברברי. מדינות נוספות החלו להתנגד בכוח לברברים, וב-1830 פלשה צרפת וכבשה את אלג'יר, כיבוש שנמשך עד 1962. ב-1881 גם תוניסיה הפכה למדינת חסות צרפתית. בטריפולי (היום לוב) שרדה שושלת קרמנלי, שנגדה נלחמו האמריקאים, עד 1835. אז ניצלה האימפריה העות'מאנית מאבקי ירושה פנימיים כדי להשתלט מחדש על טריפולי ולסלק את השושלת. השלטון העות'מאני נמשך עד 1911, כאשר איטליה פלשה ללוב וכבשה אותה.
הניצחונות בטריפולי ובאלג'יר שינו את תפיסת המציאות האמריקאית. לא חלפו 7 שנים מהכניעה של אלג'יר, וב-1823 הנשיא מונרו הציג תפיסה חדשה ומהפכנית במדיניות החוץ האמריקאית, שלימים תכונה "דוקטרינת מונרו". המסר לאירופה היה פשוט: ארה"ב לא תתערב במלחמות ובעניינים הפנימיים של המעצמות האירופיות, אך מנגד לא תקבל הקמת מושבות חדשות או התערבות אירופית במדינות אמריקה הלטינית.
הדוקטרינה ביטאה שינוי עמוק בתפיסה העצמית של ארה"ב, מרפובליקה צעירה וחלשה המנסה להתרחק ממאבקי המעצמות, למדינה הרואה בחצי הכדור המערבי מרחב אסטרטגי בלעדי שלה. במרוצת שנים, ככל שעוצמתה של ארה"ב גדלה, הפכה דוקטרינת מונרו מהצהרה שאפתנית לעיקרון מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית. ב-1898 סילקה ארה"ב בכוח את שרידי הנוכחות האימפריאלית הספרדית באזור (בים הקריבי), והפכה בעצמה לכוח הדומיננטי של חצי הכדור המערבי ואחר כך של העולם כולו.
ג'פרסון היה אובססיבי לחוב ציבורי. הוא ראה בחוב ממשלתי גדול לא רק בעיה כלכלית, אלא סכנה פוליטית ומוסרית לרפובליקה. בעיניו, מדינה שמתרגלת לממן את הוצאותיה באמצעות הלוואות מעבירה למעשה את החשבון לדורות הבאים - ומגדילה בהדרגה את כוחם של הממשלה המרכזית ושל בעלי ההון המחזיקים באיגרות החוב שלה.
כשנכנס לבית הלבן ב־1801, ממשל ג'פרסון הפך את צמצום החוב לאחד מיעדיו המרכזיים. אך גם הוא עצמו נאלץ לחרוג מעקרונותיו לא רק במימון המלחמה בברברים. בשנת 1803 נקרתה לידיו הזדמנות, והוא עט עליה וביצע את אחת עסקאות הנדל"ן הגדולות בהיסטוריה. נפוליאון היה זקוק לכסף למימון מלחמותיו באירופה, וג'פרסון שמח לרכוש מצרפת, באמצעות הלוואות ואיגרות חוב, את הטריטוריות שלה באמריקה.
העסקה, המכונה "רכישת לואיזיאנה", עלתה 15 מיליון דולר, כמעט פעם וחצי תקציב המדינה השנתי, הוסיפה לארה"ב כ־2.1 מיליון קמ"ר, שטח שכמעט הכפיל את גודלה. על השטח הזה יושבות היום, באופן מלא או חלקי, 15 מדינות, עד מונטנה במערב. העסקה גם העניקה לאמריקה שליטה על נהר המיסיסיפי ועל נמל ניו אורלינס - שניהם עורקי מסחר חיוניים לכלכלת ארה"ב, הן לצרכים פנימיים והן לסחר בינלאומי.
אם הכלכלה היא גלובלית, קשה להתכנס
במעשיו המחיש ג'פרסון כי חוב וכסף הם הרבה יותר מרק עניין פיסקלי או מוניטרי פנימי. הם ציר שאליו מתנקז שווי המשקל העדין בין מדיניות פנים וחוץ. אמריקה יכולה אולי לשאוף ולדבר על הסתגרות מהעולם, אך אם הכלכלה נשענת על מסחר גלובלי, על מטבע גלובלי ועל אינטרסים גלובליים, קשה מאוד להחזיק מדיניות חוץ קטנה ומופנמת.
בסופו של יום ישנה נקודה שבה צריך לחשב לא רק כמה עולה להחזיק מערכת, אלא כמה יעלה לאבד אותה. לפעמים קיצוץ בעלות הכוח הצבאי פשוט מעביר את העלות למקומות אחרים כמו ביטוח, אנרגיה, אינפלציה, שרשראות אספקה או אל הצורך להגיב מאוחר יותר בתנאים גרועים יותר. האתגר למצוא את נקודת האיזון הנכונה אינו פשוט כלל ועיקר.
מול התיאוריה ישנה גם אמת היסטורית. אימפריות נופלות כשעלות תחזוקתן, פנים וחוץ, גדלה מהר יותר מהמשאבים שיכולים לממן אותן. ומלחמות רבות של אמריקה, כמו וייטנאם, עיראק ואפגניסטן, כבר הדגימו שהפעלת כוח יכולה לעלות הרבה יותר, ולא רק בכסף, מהבעיות שהיא נועדה לפתור.
זו אולי השאלה הגדולה ביותר שעומדת בפני ארה"ב היום. האם המלחמה באיראן, שבה פתחה בשליפה, כקטטת בני תשחורת בפארק, היא גרסה מודרנית של המלחמה של ג'פרסון בצפון אפריקה של שנת 1801, קרי מלחמה אותה אמריקה אינה יכולה עוד להרשות לעצמה להפסיד? או אולי היא דווקא דומה יותר למלחמה באפגניסטן-עיראק של 2001, שעלתה כמעט 6 טריליון דולר (בכסף של היום), והסתיימה ללא הכרעה. קרי אולי זו עוד מלחמה יקרה שארה"ב לא תוכל לנצח.
לאלוהי ההיסטוריה הפתרונים. דבר אחד ברור: המלחמה שבה פתח טראמפ בחיפזון וכלאחר יד, מדמיין שמדובר בעוד מבצע ג'יימס בונדי לחטיפה של מדורו בוונצואלה, עתידה לשנות את פני אמריקה והמזרח התיכון, וממילא את העולם כולו, לשנים רבות קדימה. וכפי שהדברים נראים כרגע, קשה לראות כיצד השינוי הזה יהיה לטובה.
