שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות
כשפותחים בקריאה של רומן היסטורי בדוי, שממילא אינו נאמן לאירועים שקרו באמת אלא מבקש לכל היותר להעשיר עליהם, נשאלת השאלה: האם היצירה הספרותית המוגמרת אכן עומדת באתגר ומאירה על ההיסטוריה באור חדש?
הסופר האוסטרו-גרמני דניאל קלמן העמיד במרכז הרומן החדש שלו "הבמאי" דמות גדולה מהחיים ושנויה במחלוקת מימי מלחמת העולם השנייה, הבמאי ג'ו פאבסט (Georg Wilhelm Pabst). שילוב תעלומת חייו של הבמאי הדגול על רקע התקופה ההיסטורית הנכתבת ביותר בספרות המערב, יצרו יחד רומן שאינו רק מתאר מקרה מבחן מוסרי הקושר בין מעשה האמנות למעשה המלחמה, אלא גם מהווה מחווה עמוקה לתעשיית הקולנוע.
● אבי שומר הודיע על סידור המדפים מחדש, והקפיץ את ענף הספרות. האם המתחרים ילכו בעקבותיו?
● הפראייר החילוני פוגש את ישו: "חנוך הרופא מכורזים" נוגע בנקודות העיוורון של בני אדם
ג'ו וו. פאבסט נחשב לבמאי המכונן והחשוב של רפובליקת ויימאר. הוא התפרסם בזכות יצירות מופת נוסח "רחוב ללא שמחה", סרט אילם על שתי נשים שנאבקות לשרוד מול רעב יום יומי ועוני קיצוני, בווינה של 1921, מוכת האינפלציה והמחסור. לאחר הצלחת הסרט שהפך את גרטה גרבו לכוכבת עולמית, ברח הבמאי, כמו חלק מעמיתיו, מגרמניה לאמריקה, בעקבות השתלטות הנאציזם על ארצו.
מסיבה בלתי ידועה, שאינה מגובה בשום פרט ביוגרפי משכנע, פאבסט חזר לחיות תחת המשטר הנאצי, שאף מימן את סרטיו. גם חומרי הגלם לסרט האחרון שלו "מקרה מולנדר", שצולם בפראג בחודשי המלחמה האחרונים, אבדו באין הסבר. את הנתונים המסתוריים הללו - גורלו העלום של הסרט האחרון לצד סיבוב הפרסה שביצע הבמאי בחזרה לנאציזם - משלב קלמן ברומן שנון ואלגנטי, קומי לפרקים, ומותח ברובו.
מתקפל ותוך כדי מטיל ספק במעשיו
סצנת הפתיחה היפה של הרומן מהווה מעין משל לכולו: עוזר במאי קשיש ודמנטי בשם רנץ וילצק (שבניגוד לרוב הדמויות בספר, הומצאה על ידי המחבר) מובא לתוכנית ראיונות בטלוויזיה על מנת לתאר את מערכת יחסיו עם פאבסט בזמן עבודתו על סרטו האבוד. אך הפלא ופלא, הוא לא זוכר בדיוק מה קרה שם. האם צולם הסרט, או לא? והאם בכלל הכיר את פאבסט?
ומכאן הנמשל: האם אמנות הקולנוע יכולה "לתפוס רגע בזמן", להנציח אותו ובכך לנצח את אפסיותו של הזיכרון האנושי? וחמור מכך, האם האנושות מיטיבה לשכוח את רגעיה הפגומים ביותר, נוסח התקרנפות וכניעה של אמנים מן השורה הראשונה, מול משטרים איומים?
כשמגיע הבמאי הנחשב לקליפורניה השמשית ומתחכך באנשי תעשיית הקולנוע, הוא אנונימי, חש כי כבודו אבד ותהילתו האומנותית מתפוררת. אפילו הכוכבת הגדולה גרבו, שחבה לו, אינה יכולה לסייע לו ממקומה האמריקני החדש. זמן קצר לאחר מכן פאבסט חוזר לגרמניה בתירוץ הקשור במחלת אמו, אך כבר מול כרטיסן הרכבת נתקל במשטר הנאצי ובחוקיו החדשים במלוא תפארתם הארסית. הוא נחשף לגזענות, להערצת המנהיג המחריפה ולסיפוח הטריטוריאלי, ומעל לכל אלו - לכוחם החדש של גופי התקשורת והממשל, ששמו להם מטרה: להלאים את כישרון האמנים ולהשתמש בו לצורכיהם.
פאבסט מחליט להישאר. "אולי לא כל כך חשוב מה שרוצים", הוא משתף את אשתו בסצנה מכוננת לאחר נפילה מסולם הספרייה הביתית שלו, שבה הוא מאשים בשוגג את משרתו הנאצי. "חשוב לעשות אומנות בנסיבות שמזדמנות לך. אלה הנסיבות שלי עכשיו. ואת יודעת מה, הן לא כל כך גרועות! יש לי תסרטים טובים ותקציבים גבוהים ולרשותי מיטב האמנים".
אותן נסיבות מביאות אותו לצלם את "מקרה מולנדר", אך על סט הסרט החדש, הוא כבר מטיל ספק במעשיו: "פאבסט היה אובד עצות לחלוטין. למה לכל הרוחות הסכים לצלם מותחן סוג ג'? הרי יכול היה להגיד לא! נכון שלא בלתי מסוכן להגיד לא לרעיון לסרט א-פוליטי שהוגה המיניסטריון, כי אז סביר להניח שהם יבואו עם רעיון לסרט פחות א-פוליטי, שלו כבר קצת פחות קל לסרב".
דמות מעומעמת מוסרית, פגיעה ומלאת סתירות
קונטרסטיים מחשבתיים אלו שזורים שתי וערב כמלאכת מחשבת ברומן. כך ברגע שבו מבהיר שר התעמולה גבלס לבמאי כי לאחר ניצחון האומה הגרמנית במלחמה, תצוף השאלה אילו הישגים תרבותיים השיג הרייך במהלכה; יש רגעים אחרים, אינטימיים והססניים יותר, כמו הרגע שבו שואלת אותו אשתו אם לא מכאיב לו להימצא שוב בארצו שהפכה לזירת קרב. פאבסט מודה בפניה כי הכאב לחזור לגרמניה גדול מנשוא, ועם זאת מבהיר שזו עדיין ארצו.
קלמן מושך את הקונפליקט כחבל הנמשך לסירוגין לשני כיוונים, ובכך בורא על הנייר דמות מעומעמת מבחינה מוסרית, אך גם אנושית, פגיעה ומלאת סתירות. הבמאי הגאון מצטייר כדמות רגישה ואדישה באותה המידה, בעלת ביטחון מופרז השווה בכוחו לחולשה. סתירה זו באה לידי ביטוי גם במערכות יחסיו של הבמאי עם השחקניות שעמן עבד ועם אשתו (שהייתה תסריטאית ושחקנית).
הרומן, שהפך לרב מכר עולמי, זיכה את מחברו בפרס פון קלייסט ובמועמדות לרשימה הקצרה לפרס מאן-בוקר היוקרתי. הקריאה בו רלוונטית, אם כן, לא רק משום שהיא מציגה את הצומת המוסרי שבו אומן נדרש לבחור בין היצירה לבין התנאים שבהם היא מתאפשרת, ולא על שום התחקיר ההיסטורי המדוקדק שמאחוריו. קלמן עושה כאן דבר מורכב יותר: הוא משתמש בקולנוע כדי לכתוב על מה שהקולנוע אינו יכול להציל.
דימוי הפילם הנשכח אינו רק חידה על סרט שאבד אלא מטאפורה לזיכרון עצמו: הסרט אבד, אבל הסיפור שהיה אמור לספר לעולם עדיין חי. זהו גם הגורל הכפול של פאבסט עצמו - במאי ענק שביקש להותיר אחריו יצירות שיחזיקו מעמד אחריו, ומי שהפך לפרט היסטורי ושהיצירות שלו אינן יכולות לזכותו ממעשיו.
"הבמאי" תוהה מה קורה לאומן שממשיך ליצור כשהמציאות סביבו נעשית בלתי נסבלת, ומה נשאר מן היצירה כאשר הבחירה בתנאים שמאפשרים אותה נעשית בעצמה לבחירה מוסרית. במובן הזה, "הבמאי" אינו מנסה לפענח את רזי הבחירה, אלא מאיר מחדש על רגע היסטורי בדוי ומוחמץ, בלתי מתועד, שבו אולי עוד היה אפשר לבחור אחרת.
