1באוגוסט 1969 ארבעה מוזיקאים יצאו מאולפן בצפון לונדון וחצו את הכביש הלוך ושוב במשך כעשר דקות. אחרי שוויתרו על הרעיון המופרך לטוס להימלאיה כדי לצלם עטיפה לאלבום שנשא אז את השם העבודה Everest, פול מקרטני הציע פשוט לצאת החוצה, להצטלם במעבר החציה הסמוך ולקרוא לאלבום על שם הרחוב. צלם בשם איאן מקמילן עמד על סולם באמצע הכביש, שוטר עצר לזמן קצר את התנועה, ושש תמונות הספיקו כדי ליצור את אחד הדימויים המפורסמים בתרבות הפופולרית.
● מהקולנוע ועד לרשתות: "תן לאדם מסכה והוא יגיד לך את האמת"
● ההדלפה של ספיידרמן נתנה להוליווד שיעור בהגנה עצמית
מאז הגיעו אינספור אנשים מכל העולם לאותה נקודה כדי לחקות את ארבעת המופלאים, לא פעם למורת רוחם של נהגים לונדוניים שנאלצים להמתין עד שיושג הצילום המושלם. השבוע הגיעה לשם גרסה יקרה יותר של אותו טקס: הבמאי סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "1917") וארבעת השחקנים שיגלמו את הביטלס בסרטיו החדשים באו לשחזר את הרגע. גם בלי מנדס, הטקס הזה מתקיים שם כמעט מדי יום. אין מה לראות באבי רואד. שכונת מגורים שקטה, כמה פסים לבנים על כביש, שכל משמעותם נולדה מאותן עשר דקות לפני 57 שנה. ובכל זאת, אנשים טסים אלפי קילומטרים כדי לעמוד דווקא עליהם. איך הופכת חתיכת אספלט למקום עלייה לרגל?
2 בני אדם נוסעים כבר אלפי שנים מרחקים עצומים כדי להגיע לנקודה בעולם כי משהו חשוב קרה בה, מישהו חשוב חי או מת בה, סיפור העניק לה משמעות. ירושלים, מכה, הגנגס או הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה שונים מאוד זה מזה מבחינה דתית, אבל נשענים על רעיון אנושי דומה, שלפיו משמעות יכולה להידבק למקום.
העלייה לרגל הופכת אמונה או סיפור מופשטים למשהו שאפשר להגיע אליו, לעמוד מולו, לגעת בו ולומר "כאן זה קרה". גם חומת האולפנים, שנצבעת מחדש בקביעות רק כדי להתמלא שוב בשמות והקדשות, מציעה אלפי גרסאות לאותו מסר אנושי: "הייתי כאן". עבור רבים, ההליכה על הפסים הלבנים היא ניסיון להתקרב, ולו לשנייה, לרגע שקפא בזמן ב־1969.
3 מנגנון פסיכולוגי שעשוי להסביר את המשיכה הזאת מכונה חוק ההדבקה: הנטייה להרגיש שחפץ שבא במגע עם אדם מסוים נושא איתו משהו ממנו. לכן גיטרה שעליה ניגן לנון שונה מגיטרה זהה אחרת. אבי רואד הוא מקרה מוזר, כי הפסים נצבעו מחדש שוב ושוב, האספלט הוחלף, וכמעט לא נותר שם דבר חומרי שבו נגעו הביטלס.
התרבות היום פחות ופחות תלויה בחומר פיזי. את אבי רואד אפשר לשמוע בשניות מהכיס, העטיפה מופיעה באינספור עותקים, ואפשר אפילו לצפות במעבר החציה בשידור חי. ולטר בנג'מין כינה את אותה נוכחות חד־פעמית של המקור בזמן ובמרחב "הילה", וטען שהשעתוק הטכנולוגי שוחק אותה. אבי רואד מציע פרדוקס הפוך: דווקא משום שהדימוי שוכפל אינספור פעמים, המשיכה אל הדבר היחיד שאי אפשר לשכפל רק גוברת. יש אינספור עותקים של אבי רואד, אבל רק אבי רואד אחד.
4 אלא שהעובדה ש"כאן זה באמת קרה" אינה תנאי הכרחי ליצירת מקום כזה. העולם מלא באתרי עלייה לרגל של תרבות הפופ: מעריצי אלביס מגיעים לגרייסלנד בממפיס, מעריצי ג'ים מוריסון משאירים פרחים על קברו בפריז, חובבי קולנוע מגיעים לפילדלפיה לרוץ במעלה 72 המדרגות של מוזיאון האמנות ולהניף ידיים כמו רוקי בלבואה. אבל בניגוד לאלביס או מוריסון, רוקי מעולם לא היה שם: סטאלון רץ במדרגות האלה, רוקי הוא דמות בדיונית. גם הארי וסאלי מעולם לא אכלו במעדנייה של כץ בניו יורק. בילי קריסטל ומג ראיין כן, ובכל זאת השולחן שבו צולמה הסצנה הפך לאתר מבוקש.
לפעמים אין צורך בהיסטוריה לקדש מקום. מספיק סיפור טוב. כאן מתגלה דמיון נוסף לעלייה לרגל הדתית: עצם ההגעה אינה סוף המסע. הצליין מבצע פעולה שהמסורת העניקה לה משמעות, וגם לאתרים התרבותיים נוצרת כוריאוגרפיה משלהם. באבי רואד חוצים, במדרגות רוקי מניפים ידיים, בכץ מזמינים כריך. הטקס הופך את המבקר למשתתף. במובן הזה, ההבדל בין התייר שמחכה לתורו על המדרכה באבי רואד לבין ארבעת השחקנים של סם מנדס השבוע הוא בעיקר תקציבי.
5 חוקרת המוזיקה סמנתה בנט, שחקרה לפני עשור את אבי רואד דרך מושגים של מורשת ותיירות, טענה שהאולפנים הצליחו להפוך את ההילה סביב המקום לסחורה בפני עצמה. והנה, כמעט במקביל לצילומי הסרטים החדשים חתמה אפל קורפס, החברה שמנהלת את נכסי הביטלס, על עסקת רישוי ומרצ'נדייז גלובלית עם יוניברסל מיוזיק לקראת ארבעת סרטי מנדס. בלונדון מתוכננת גם חוויה למעריצים בבניין שעל גגו התקיימה הופעתם הציבורית האחרונה של הביטלס, עוד נקודה שהמיתולוגיה הפכה ליעד, אבל בהבדל מהותי: איש לא תכנן את מעבר החציה כאטרקציה. הקהל הוא שהטעין את המקום במשמעות. תעשיית התרבות למדה היטב למסחר אותנטיות שהקהל יצר. הקדושה החילונית, מתברר, מגיעה לא פעם עם חנות מזכרות.
6 וכך, המעגל נסגר השבוע שוב. ארבעה אנשים חצו כביש ונוצרה תמונה. אחרים יגיעו לשחזר אותה. זו לולאה משונה: מציאות שמייצרת דימוי, שמעניק משמעות למציאות, שמנסה להיראות כמו הדימוי.
זו תזכורת לכוחם של סיפורים, שמעניקים משמעות לעולם סביבנו. לא מספיק לנו לשמוע סיפורים או לצפות בהם. אנחנו רוצים, ולו לכמה שניות, להיכנס לתוכם. ארבעה אנשים חצו כביש במשך עשר דקות. 57 שנה אחר כך, הסיפור שלהם עדיין גורם לאנשים מכל העולם לחצות אותו שוב.
