"התנהלותם של בני הזוג ביחס לנכסים חיצוניים שאינם דירת מגורים משותפים, עשויה לשמש אינדיקציה לאומר דעתם בהיבט הרכושי", לגבי נכסים חיצוניים אחרים, כך קבע שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין בערעור שהגיע לעיונו.
● תבעה לקבל החזר דמי שכירות בזמן שיפוץ, וחויבה ב־400 אלף שקל
● הזיהום בשדה דב: הגרלת המגרשים נדחתה, אט"ד נגד מחיקת העתירה
עובדות המקרה: בני זוג חיו יחד במשך 35 שנים, מהן היו נשואים במשך 25 שנים. בשלב מסוים החליטו להתגרש, ובמוקד המחלוקת באשר לשאלת הרכוש עמדה דירת המגורים של השניים בקרית אונו, וליתר דיוק השאלה אם היא שייכת רק לבעל או שעליה להתחלק בין שני בני הזוג.
לאישה הייתה דירה נוספת שירשה מאמה.
טענות הצדדים: "מצג שיתופי מובהק"
הבעל טען כי דירת המגורים המשותפת אינה צריכה להתחלק בין שניהם שכן נרכשה במלואה מכספי מתנה של אביו המנוח ונרשמה על שמו בלבד, והנטל להוכחת שיתוף בנכס מסוג זה הוא מוגבר, וכי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית ביניהם - למשל בדירה האחרת שירשה האישה ונרשמה על שמה בלבד.
האישה טענה כי היא הייתה "הרוח החיה" בבחירת דירת המגורים ובשיפוצה, כשכלל החשבוניות הוצאו על שמה. עוד טענה כי הבעל יצר בפניה מצג שיתופי מובהק.
החלטת המחוזי: ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים שיתוף ספציפי בדירת המגורים של הצדדים אשר נרכשה במהלך הנישואים ונרשמה רק על שם הבעל. הוכח, כך נקבע, כי הדירה מומנה בחלקה מכספים משותפים של הזוג שהועברו לאבי המבקש, כי הבעל הציג מצג של שיתוף, וכי הצדדים התגוררו בדירה שנים ארוכות וביצוע בה שיפוצים. לכן, קבע, יש לפרק את השיתוף ולחלקה בין שניהם.
הבעל ערער לעליון.
המסגרת המשפטית: החוק מחריג נכס חיצוני
החלטת העליון: ביהמ"ש העליון דחה את הערעור והשאיר על כנה את החלטת המחוזי שלפיה הדירה משותפת לבני הזוג.
במנותק מנסיבות המקרה, ביהמ"ש העליון עומד על המסגרת המשפטית המתווה את הכללים הרכושיים.
המשמעות: לפי הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון (זאת מכיוון שהצדדים נישאו בשנת 98'), עם פקיעת הנישואים כל אחד מבני הזוג זכאי ככלל למחצית של כלל נכסי בני הזוג. לצד זאת, החוק מחריג מאותו כלל נכסים חיצוניים, נכסים שהיו אצל אחד מבני הזוג ערב הנישואים, נכסים במתנה או נכסים בירושה. לגביהם, נדרשת הוכחה של שיתוף ספציפי. על בן הזוג הטוען לשיתוף ספציפי להראות "דבר מה נוסף" שהוא פרט עובדתי המלמד על כוונת שיתוף באותו הנכס.
כיצד ניתן להראות כוונת שיתוף? העליון קובע כי פרט עובדתי עשוי להימצא בהשקעות כספיות משותפות בנכס, בהבטחות ובמצגים מצד בן הזוג וכן בהתנהגות הצדדים, שמלמדת על הסתמכות ועל תפיסת הנכס כמשותף.
שאלות נוספות שישאל בית המשפט בהקשר זה הוא מכלול נסיבות חייהם המשותפים, התנהלות רכושית של בני הזוג. האם הנכס הובא לנישואים או נרכש במהלכם, אם התקבל בירושה או במתנה, שאז עשוי הרף לשיתוף לעלות.
ביחס לנכסים חיצוניים מסביר השופט שטיין כי "התנהלותם של בני הזוג ביחס לנכסים חיצוניים אחרים, שאינם דירת מגורים, עשויה אף היא לשמש אינדיקציה לאומד דעתם בהיבט הרכושי". כלומר, כאשר נכס חיצוני של אחד מבני הזוג נשמר לאורך חיי הנישואים כרכוש נפרד ולא הוכחה לגביו כוונת שיתוף, עשויה העבודה הזו בשילוב עם יתר הנסיבות "להשליך על אמיתות הטענה כי הצדדים ביקשו לקיים שיתוף בנכס חיצוני אחר".
במקרה זה, לאישה היתה דירה נוספת שהיתה רשומה רק על שמה, אולם לגבי דירת המגורים קבע השופט כי יש לחלקה בין שניהם.
"היעדר שיתוף בנכס חיצוני אחד" אינו שולל "מניה וביה שיתוף בנכס חיצוני אחר שהרי שאלת השיתוף נבחנת בעניין עובדתי ביחס לכל נכס ונכס על פי נסיבותיו". ואולם מסייג השופט ומסביר "נתון זה (אי השיתוף בנכס חיצוני) עשוי להשתלב במארג הראייתי הכולל וללמד על האופן שבו בני הזוג קבעו לעצמם את הגבול שבין רכושם המשותף לבין רכושם האישי והנפרד".
בע"מ 65592-04-26
