פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009 וכלת פרס ישראל, הלכה היום (ב') לעולמה בגיל 87. יונת הייתה חוקרת בכירה במכון ויצמן למדע ונחשבה לאחת המדעניות הישראליות הבולטות בעולם.
נשיא מכון ויצמן למדע, פרופ' אלון חן, ספד לה: "עדה הייתה מדענית יוצאת דופן, שלא חששה לבחור בדרך שאחרים חשבו לבלתי אפשרית ולצעוד בה בנחישות, בסקרנות ובאומץ במשך עשרות שנים. פריצת הדרך שלה בחקר הריבוזום שינתה את הבנתנו את אחד התהליכים הבסיסיים ביותר של החיים ופתחה אפשרויות חדשות למאבק בעמידות לאנטיביוטיקה".
שנות הילדות והלימודים האקדמיים
יונת נולדה בירושלים בשנת 1939 בשם עדה ליבשיץ, וגדלה בשכונת גאולה. אביה עלה מפולין והיה נצר לשושלת רבנים, וניהל ביחד עם אימה מכולת שכונתית. כשהייתה בת 11 התייתמה יונת מאביה, והיא התגייסה לעזור בנטל הכלכלי של המשפחה.
"אימא שלי לא הצליחה להתמודד עם המצב, והיו לי כל מיני סוגים של עבודות - ניקיון, בייביסיטר ושיעורים פרטיים", היא סיפרה על ילדותה. בעקבות הקשיים הכלכליים, המשפחה החליטה לעבור להתגורר בתל אביב, שם למדה יונת בתיכון חדש.
את שירותה הצבאי עשתה יונת בחיל הרפואה, שם היא נחשפה לבעיות קליניות ורפואיות שונות, וסיפרה כי בעקבות זאת נרשמה ללימודי כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודי הדוקטורט השלימה בהצטיינות במכון ויצמן למדע. לאחר מכן יצאה ללימודי פוסט דוקטורט במכון מלון בפיטסבורג וב-MIT במסצ'וסטס. בסוף שנות ה-70 חזרה יונתה לישראל ולמכון ויצמן, שם הקימה את מעבדת הקריסטלוגרפיה הביולוגית הראשונה בישראל.
חקר הריבוזום
יונת התפרסמה בזכות המחקר שלה על מבנה הריבוזום - מבנה בתא שאחראי ליצירת החלבונים. כדי לחקור את הנושא, השתמשה יונת בקריסטולוגרפיה בקרני רנטגן.
"בסוף שנות ה-70, הייתי חוקרת צעירה במכון ויצמן עם תוכנית שאפתנית לשפוך אור על אחת השאלות המרכזיות בולטות הנוגעות לתאים חיים: תהליך הביוסינתזה של חלבון", סיפרה יונת על שנותיה הקריירה הראשונות כחוקרת. "לשם כך רציתי לקבוע את המבנה התלת ממדי של הריבוזום - 'המפעל' שבו נכתבות ההוראות לייצור תאים, הוראות שעוברות בקוד גנטי בחלבונים".
במשך שנים, הקהילה המדעית לא האירה פנים ליונת. "זה היה מסע ארוך שנמשך יותר משני עשורים, ובמהלכו נתקלתי בתגובות של חוסר אמון ואפילו בלעג ממדענים בעולם. אני יכולה להשוות את המסע הזה לטיפוס על הר האוורסט, רק כדי לגלות שיש אוורסט הרבה יותר גבוה".
בריאיון לדה-מרקר סיפרה יונת כי דווקר בישראל האמינו בפוטנציאל שלה. "מכון ויצמן אפשר לי לעבוד ולחקור את התחום גם כשקולגות שלי בעולם חשבו שאני פנטזיונרית, חולמת או שקרנית. דווקא פה האמינו בי, ראו את ההתקדמות במחקר גם כשהיא הייתה איטית ואפשרו לי להמשיך - הם צריכים לקבל נקודה טובה על כך. מעבר לכך, יש לי משפחה בישראל ואני אוהבת את דרך העבודה הישראלית. יש לי קבוצת עבודה נהדרת".
עם חזרתה לארץ, יונת החלה לשתף פעולה עם פרופ' ויטמן מברלין, שנתן תמיכה אקדמית וכלכלית למחקרים של יונת. במקביל, המעבדה שלה במכון ויצמן קיבלה תקציב מהמכון הלאומי לבריאות בארצות הברית והיא נקראה להוביל צוות חוקרים בין-לאומי במרכז לחקר מכלולים מקרו-מולקולריים שהקימה הלן קימל במכון ויצמן.
"למרות שהמחקר שלי התחיל בתור ניסיון להבין את אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר בחיים, הוא הוביל לתובנות בנוגע לפעילותה של אנטיביוטיקה. ייתכן שהממצאים שלי לא יסייעו רק בפיתוח אנטיביוטיקות יעילות יותר, אלא יוכלו לתת למדענים נשק חדש במאבק בחיידקים עמידים באנטיביוטיקה - אחת הבעיות הדחופות ביותר של המאה ה-21", אמרה יונת בעבר.
פריצת הדרך המדעית ופרס נובל
באמצע שנות ה-90 יונת הצליחה לשכלל את שיטת המחקר שלה והחלה לקבל הכרה מהקהילה המדעית. "במהלך המחקר שלי פיתחתי טכניקות מחקר חדשות שנמצאות כיום בשימוש נרחב במעבדות ברחבי העולם. אחת מהן היא קריו-ביו-קריסטלוגרפיה שכוללת חשיפה של גבישים לטמפרטורות נמוכות במיוחד - מינוס 185 מעלות צלזיוס, וזאת כדי למזער את ההתפוררות של המבנה הגבישי בירי קרני הרנטגן. היום שבו ערכנו את הניסוי הזה היה מיוחד, אחר מרגע 'האאוריקה' היפים", הסבירה.
בשנת 2001 פורסמו הממצאים של יונת בכתב העת היוקרתי Nature. במהלך חייה זכתה יונת בפרסים רבים, בהם: פרס ישראל, פרס וולף, דוקטורט לשם כבוד מהטכניון ופרס לוריאל-אונסק"ו לנשים במדע. אך את הפרס היוקרתי ביותר קיבלה יונת בדצמבר 2009, אז הוכרזה יונת זוכת פרס נובל לכימיה. יחד עם תומאס סטייץ מאוניברסיטת ייל וונקטרמן רמאקרישנן מאוניברסיטת קיימברידג', השלושה קיבלו פרס על העבודה שלהם במחקר הריבוזומים.
היא סיפרה בעבר על ההתרגשות מהזכייה בפרס: "ההכרזה על פרס נובל חשפה את הריבוזומים לציבור. זה עורר עניין מדעי אמיתי והצית את דמיונם של צעירים רבים. מכיוון שיש לי שיער מתולתל בישראל החלו להגיד: 'שיער מתולתל פירושו ראש מלא ריבוזומים'. כמו כן, המחקרים שלנו הוסיפו לבאז סביב דובי הקוטב הצפוני שהיוו השראה למחקר שלי, ונמצאים בסכנת הכחדה בגלל משבר האקלים".
"עבור כל המדענים, הדבר החשוב ביותר הוא התגלית המדעית. במקרה שלי, אני זוכרת שאמרתי דברים כמו 'למה לעבוד על ריבוזומים, הם מתים, אנחנו יודעים את כל מה שאנחנו יכולים לדעת עליהם, זו דרך ללא מוצא - או חשבתי שאמות לפני שתהיה תגלית, אך כפי ששמחתי לגלות, התחזיות הללו היו שגויות - הריבוזומים חיים ובועטים, וכך גם אני", הוסיפה.
