זוכת פרס נובל לכימיה, פרופ' עדה יונת ממכון ויצמן, הלכה לעולמה בגיל 87. יונת הייתה הראשונה לתאר את המבנה ומתוך כך גם את אופן הפעולה של הריבוזום, המפעל שיוצר חלבונים בתוך התא. הבנת אופן פעולתו פתחה דלתות רבות בתחום פיתוח התרופות, ועוד תפתח ככל הנראה רבות נוספות.
● השבוע בביומד | שלושה מקרי מוות הובילו לעצירת שני ניסויים מבטיחים
● שאלות ותשובות | 120 אלף שקל בחודש: כל הפרטים על התרופה החדשה לסרטן הלבלב
יונת נולדה בירושלים למשפחה שעלתה ב־1933 מפולין. אביה נפטר כשהייתה בת 11. המשפחה לא הייתה אמידה, אך עדה הצעירה הייתה סקרנית וערכה ניסויים בבית. כמו כימאים רבים, היא הציתה שריפות וספגה פציעות. היא המשיכה ללימודי כימיה וביופיזיקה באוניברסיטה העברית ומשם לדוקטורט במכון ויצמן.
אחרי פוסט דוקטורטים באוניברסיטאות קרנגי מלון ו־MIT, היא חזרה והקימה מעבדה במכון ויצמן, שם עבדה עד סוף חייה. במקביל, היא שימשה בתפקידים בכירים במכון מקס פלנק וכמרצה אורחת באוניברסיטת שיקגו.
כשזכתה בפרס נובל בשנת 2009 והייתה לאישה הראשונה שזכתה בו זה 45 שנים, היא לא שכחה לספר כיצד גם אחרי שהוכיחה את עצמה מדעית, מכון ויצמן הקצה לה משרד קטן ליד השירותים. אולם, גם כשנפתחו בפניה הזדמנויות רבות, היא לא עזבה את המכון וגם דיברה טובות עליו. "גם כשקולגות שלי בעולם חשבו שאני פנטזיונרית, חולמת או שקרנית, הם ראו את ההתקדמות במחקר גם כשהיא הייתה איטית ואפשרו לי להמשיך", היא סיפרה.
האתגר שרבים נכשלו בו
יונת הייתה ידועה במהלך חייה כמדענית נגישה מאוד ביחס לזוכי פרס נובל, שמשוחחת עם סטודנטים בגובה העיניים, נהנית באופן בלתי צפוי לשוחח עם קהלים מגוונים ופועלת לטובת קולגות הזקוקים לעזרתה. אולם, כפי שמעידה האמירה שלה בעניין המשרד, היא ידעה גם להיות גורם לעומתי ולהשתמש בכך כדי לתדלק את המוטיבציה שלה ולצאת להוכיח לכולם שצדקה.
לגבי הנובל, היא ציינה כי הזכייה לא הביאה לה מימון. "כולם חושבים: 'אה, היא מפורסמת עכשיו, היא לא צריכה את הכסף שלי'", היא אמרה לכתב העת המדעי Methode. היא התייחסה לפרס לפעמים כ"עונש", אבל ציינה לחיוב כי בזכותו התאפשר לה לפגוש הרבה יותר תלמידים וסטודנטים.
הריבוזום הוא המפעל שמתרגם את התוכנית הגנטית של הגוף שלנו לחלבונים המבצעים את העבודה בפועל. כדי להבין איך הנס הזה קורה, יונת הייתה צריכה לגרום לריבוזום להתגבש ולצלם אותו ברנטגן. מדובר היה באתגר מדעי עצום שרבים נכשלו בו. בראיון לכתב העת Methode אמרה כי כיוון שמדענים רבים וטובים ממנה ניסו לעשות זאת ונכשלו, היא הרגישה כי גם לה מותר לנסות ולהיכשל ומקסימום היא תצליח. וזה אכן מה שקרה.
הגבישים היו מתפרקים במהירות ורק בזכות כמה רעיונות מדעיים מבריקים של יונת וצוותה, נמצאה הדרך לייצב אותם. כך למשל, הם קיררו את הגביש בתוך שמן ולא בתוך מים, שכן המים שהפכו לקרח הרסו אותו מיד.
ההצלחה הגיעה בשעות לפנות בוקר במוצאי שבת, אך למרות זאת, תוך כמה שעות נפוצה השמועה בעולם וכבר בשעות הבוקר המוקדמות החלו לזרום הטלפונים מן הקולגות, שבירכו בהתרגשות את הצוות על הצלחתו. "הייתה תחושה שכל העולם לוקח חלק בניסוי שלנו", היא סיפרה אז.
זוהי דוגמא ייחודית לכך שלפעמים העולם כן מכיר בגדולתה של תגלית מדעית מייד עם התרחשותה. לפעמים העולם המדעי דווקא הקיף את יונת באהבה, והיא הכירה בכך.
הפיתוח בעקבות המחקר
היישום הראשון של המחקר היה פיתוח סוגים חדשים של אנטיביוטיקה, משום שאחת מדרכי הפעולה של אנטיביוטיקה היא תקיפת הריבוזום של החיידק, ולכך החיידקים מפתחים עמידות. יונת עצמה פענחה את אופן הפעולה המדויק של אנטיביוטיקות רבות ואת האופן שבו החיידקים מפתחים את העמידות להן.
אחת המטרות של המחקר הזה הייתה למצוא הבדלים בין הריבוזומים של חיידקים שונים, כדי לפתח אנטיביוטיקות יותר ממוקדות. עדיין אין בשוק אנטיביוטיקה שפותחה בגישה זו, אך המידע לגבי ההבדלים בין הריבוזומים קיים ועשוי לשמש לפיתוח תרופות כאלה בעתיד.
בנוסף, הגישה הכללית של יונת להבין את מבנה הריבוזום כדי לפתח תרופות, והכלים שפיתחה כדי לעשות זאת, עומדים בבסיס של מספר אנטיביוטיקות חדשות שנמצאות בפיתוח.
בשנים האחרונות חקרה יונת גם מחלות גנטיות הנגרמות משינויים בריבוזום האנושי, ביניהם אנמיות שונות. מחקר נוסף שבו השתתפה, שיצא לאור בתחילת השנה הנוכחית, עסק במיפוי הריבוזום של טפיל הלישמניה, באופן שעשוי להוביל לפיתוח תרופות למחלה זו בהמשך.
באותו ראיון ל-Methode אמרה יונת: "חברות התרופות לא רואות את המודל הכלכלי באנטיביוטיקות חדשות, אבל אני אומרת להם: אם כל המטופלים שלכם ימותו ממחלות זיהומיות בגיל צעיר, למי תמכרו את כל התרופות הכרוניות האלה? לא אוהבים אותי בחברות הפארמה. הן לא אוהבות שאנטיביוטיקה תהיה ידידותית לסביבה. הייתה חברה שרצתה לעבוד איתי, אבל לא בשביל מה שאני מאמינה בו". מאז ייעצה יונת לחברות תרופות רק בהתנדבות.
