1 ביער נורדמרקה שמצפון לאוסלו צומחים מזה 12 שנה אלף עצי אשוח צעירים. בניגוד לרוב העצים ביער, גורלם נקבע מראש. בשנת 2114 הם ייכרתו ויהפכו לנייר שעליו תודפס אנתולוגיה של מאה יצירות ספרותיות. בכל שנה נכתבת יצירה אחת ונמסרת סגורה וחתומה מעיני העולם.
השבוע הצטרפה לפרויקט היוצרת ה-13, לורי אנדרסון. בגיל 79, אחרי קריירה של חמישה עשורים שבה עסקה בטכנולוגיה, קול, זיכרון ודרכים חדשות לתקשר בין בני אדם, אנדרסון מתבקשת להשתתף באחת ממערכות התקשורת האטיות ביותר שהומצאו. היא תכתוב משהו לבני אדם שאינה מכירה, בעתיד שהיא רק יכולה לדמיין. היא תמסור בשנה הבאה כתב יד שימתין עד לפתיחתו ב־2114. אף אדם שחי היום אינו אמור לדעת מה כתוב בו. גם אנדרסון עצמה לא תדע לעולם אם מישהו קרא אותו, אהב אותו או התייחס אליו באיזשהו אופן.
● חוזרים לאבי רואד: איך הופכת חתיכת אספלט למקום עלייה לרגל?
● הסיפור שלא סופר על הבמאי שברח מהנאצים ואז צילם סרטים במימונם
2 את "ספריית העתיד" הזניקה האמנית הסקוטית קייטי פטרסון ב־2014. בכל שנה מוזמן יוצר אחד למסור טקסט שלא פורסם: שיר, סיפור, רומן או כל דבר אחר, בכל שפה שיבחר. הוא מוסר עותק מודפס ודיגיטלי, ומתבקש לא להראות את היצירה ולא לדבר על תוכנה. החלוצה הייתה מרגרט אטווד, אחריה הגיעו בין היתר דייוויד מיטשל, אליף שאפק, האן קאנג, קארל אובה קנאוסגורד וציצי דנגרמבגה. כתבי היד נשמרים בחדר שנבנה במיוחד בספריית דייכמן באוסלו, עד שיגיע זמנם להיפתח. כדי לקבוע מי יקרא את כל זה ב-2114, פטרסון הדפיסה אלף תעודות ממוספרות שמעניקות לבעליהן עותק מהאנתולוגיה. אנשים שילמו כסף טוב על ספר שלא נכתב, מאת סופרים שחלקם טרם נולדו, והפקידו את הזכות לדפדף בו בידי יורשיהם שהם כנראה לא יכירו. קשה לחשוב על מוצר תרבותי שמתנגש חזיתית כל כך עם ההיגיון של כאן ועכשיו.
3 הפרדוקס ניכר: ספרייה היא מוסד שהומצא כדי להנגיש ידע, והחדר המיוחד עושה ההפך. בעידן שבו כמעט כל יצירה זמינה מיד, עצם קיומם של טקסטים שאי אפשר לקרוא מחזיר לתרבות את ההמתנה, ויותר מזה, המתנה לדבר שלא נועד לנו.
הניסוי המעניין באמת הוא מה קורה ליצירה כשנמנעת ממנה האפשרות להיות הצלחה. גם מי שמכריז שהוא יוצר רק למען עצמו, נושא בראשו קורא מדומיין. ספריית העתיד קוטעת את השרשרת הזאת. אין ביקורת, אין מכירות, אין מספרי צפייה, אין קהל לרצות. דייוויד מיטשל סיפר שהוא נוטה ללטש את הטקסטים שלו יתר על המידה, וכשכתב לספריית העתיד הוא עבד ממש עד הדדליין. כשלא הספיק לבצע את סבבי הליטוש הרגילים שלו הוא חש, לדבריו, במילה אחת: "שחרור". פתאום מתברר שחופש אמנותי איננו רק החופש לומר מה שאתה רוצה. לפעמים הוא החופש לא לדעת מה אמרו על מה שאמרת.
4 אנחנו רגילים לחשוב על השראה במונחים רומנטיים. רעיון שמבזיק פתאום, קול פנימי שדורש ציות. בפועל, יצירה היא כמעט תמיד שיחה עם אחרים. אומנים תמיד הגיבו לקהל, למבקרים, לשוק ולעמיתים, אבל מעולם לא הייתה מערכת משוב מהירה ומפורטת כמו היום. יוצר יכול לדעת כמעט מיד כמה אנשים עצרו, שיתפו או דילגו. האלגוריתם הופך לכוח שמעצב יצירות.
ספריית העתיד שוברת לחלוטין את לולאה המשוב. היא לוקחת את המרווח שבין יצירה לתגובה, שהתרבות הדיגיטלית כיווצה כמעט לאפס, ומותחת אותו הרבה מעבר לתוחלת חייו של היוצר. מה שנשאר הוא מבחן משונה שכותרתו האפשרית: "מה היית כותב לו ידעת בוודאות שאינך יכול לקבל על כך מחיאות כפיים?".
5 אין צורך לחשוד בספריית העתיד בטהרנות נטולת אגו. מי שמוזמן אליה כבר נהנה מיוקרה אדירה. הפרויקט לא מבטל את מעמד היוצרים. הסופר פשוט מוותר על הרגע שבשבילו אומנים לכאורה עובדים - הרגע שבו יצירתם מעוררת משהו אצל אדם אחר. זה רעיון שכמעט נעלם מהתרבות המודרנית, מה שאנשי המיזם מכנים "חשיבת קתדרלה": הנכונות להתחיל פרויקט שלא תחיה לראות מושלם, כפי שבוני קתדרלות הניחו אבן בידיעה שאת הצריח המוגמר יראו אולי נכדיהם.
אולי משום כך הרעיון הזה נשמע כמעט רדיקלי. חברה ציבורית נמדדת מדי רבעון, פוליטיקאי חושב עד הבחירות הבאות, אתר חדשות עד סוף היום. מול התרבות הזאת מציבה פטרסון יער: העצים יגדלו בקצב שלהם. הספרים יישארו סגורים. מי שהחל את הפרויקט לא יסיים אותו, ורוב מי שכותב עבורו לא יראה את תוצאתו. לפטרסון אין דרך לדעת איך תיראה אוסלו בעוד מאה שנה, אם אנשים עוד יקראו ספרים, או אם המוסדות ששומרים עליהם ישרדו. היא פשוט בונה מערכת שמחייבת אותנו להתנהג כאילו לעתיד יש כבר עכשיו תביעה מההווה.
6 יש פיתוי מובן לתאר את ספריית העתיד כ"מכתב בבקבוק", אבל הדימוי הזה חוטא למהות. אדם שמשליך פתק בבקבוק לגלים מייחל שמישהו ימצא אותו ויחשוב עליו. פטרסון מציעה בהשאלה נטיעת עץ פרי בחצר של אדם שטרם נולד. ב-2114 ייכנס מישהו אל הספרייה באוסלו, ויפתח לראשונה טקסט שאטווד כתבה מאה שנה קודם לכן. בשבילו אנחנו נהיה העולם הישן. הטלפונים שלנו, הוויכוחים על AI, החרדות והאופנות שלנו ייראו לו עתיקים כמו ש-1919 נראית לנו. במרחק הזה מבינים שהצורה הנדירה ביותר של השראה לא עוסקת בהווה. היא מתחילה בשאלה מה אנחנו מוכנים ליצור בלי תמורה: לא כסף, לא תשומת לב, לא מחיאות כפיים ואפילו לא ידיעה שמישהו אהב מה שעשינו. רק האמונה שמעבר לטווח הראייה שלנו יהיה פעם אדם אחר, ושיש טעם להשאיר לו דבר מה.
