"אני מספר אחת בדירוג? או לפחות אישה מספר אחת ברשימה?", שואלת אותי בתחילת הראיון קרן כהן חזון, יו"ר, מנכ"לית ובעלת השליטה בחברת תורפז, שהתברגה למקום ה-9 בדירוג המנהלים והמנהלות של גלובס. "למה זה בעצם חשוב?", אני שואלת את כהן חזון, אחת משתי נשים בלבד בצמרת ה-30 בדירוג. היא עונה מבלי להסס: "כי חשוב להשתפר". "ואם תהיי מספר אחת לאן תשתפרי?", אני תוהה. התעשיינית הבכירה משיבה בביטחון: "מעל מספר אחת. תמיד יש מעל, אני לא עוצרת".
כדי לשעוט קדימה כהן חזון מציבה לעצמה שורה של אתגרים לשנה הקרובה. "האתגר הראשון הוא להמשיך את הצמיחה של החברה ואת ההכפלה שלה כל ארבע שנים. היום אנחנו בין 380 ל־400 מיליון דולר הכנסות. אני רוצה להכפיל את זה ל־800 מיליון דולר ועדיין להישאר בתרבות משפחתית פתוחה, וזה אתגר משמעותי. האתגר השני, שקיים מהיום הראשון של החברה, הוא איך להביא יכולות חדשות ללקוחות בצורה הטובה ביותר".
מאז שהקימה את חברת תמציות הטעם תורפז תעשיות, כהן חזון במרוץ. באמצעות אסטרטגיית רכישות ומיזוגים, שהיא מנהיגה בחברה, הפכה התעשיינית בתוך זמן קצר מפעל קטן מחולון, שמעסיק פחות מעשרה עובדים, לאימפריה עולמית בתחום. כיום, עם רקורד של 28 עסקאות מיזוגים ורכישות ברחבי העולם, החברה פעילה ביותר מ־95 מדינות, משרתת יותר מ־4,900 לקוחות בינלאומיים ומעסיקה כ-1,000 עובדים ב-30 אתרי ייצור גלובליים, מרכזי פיתוח ושיווק ומכירות.
מניית תורפז זינקה בשנים האחרונות במאות אחוזים והביאה את החברה לשווי של כ־6.5 מיליארד שקל. במחצית הראשונה של השנה צמחו ההכנסות ב־40.5% ל־174 מיליון דולר, והרווח הנקי זינק ב־80.9% ל־19.2 מיליון דולר.
גם ב־2026 המשיכה כהן חזון במסע הרכישות, עם שלוש עסקאות בצרפת ובאירופה בעשרות מיליוני אירו. השנה היא גם רשמה את העסקה הגדולה בתולדות תורפז: במאי רכשה ב־95 מיליון דולר את מלוא הבעלות על Phoenix Flavors & Fragrances האמריקאית. "זו קפיצת מדרגה גדולה", אומרת כהן חזון. "צפון אמריקה זה השוק הכי גדול בעולם והרכישה הזאת היא אחת מנקודות הציון בדרך לחזון שלי להפוך לאחת מעשר החברות הגדולות בעולם בתחום".
בשוק באסיה, שאליו נכנסה ב־2025, נתקלה במהמורה בניסיון לרכוש חברת טעמים משמעותית ביפן. "היינו בשלבים המתקדמים והגשנו הצעה שלדעתנו שיקפה את המחיר המקסימלי והנכון של החברה, אך המתחרים היו מוכנים לשלם כ-40 מיליון דולר יותר מאיתנו והחלטנו לסגת. ביפן התרבות העסקית שונה מאוד: כשיש קונגלומרט שמחזיק במניות, המנהלים עוזבים בתוך זמן קצר וחוזרים לחברה־האם. אז לשלם מחיר מופרז ומופקע במדינה עם תרבות מורכבת ולהישאר בלי שדרית ניהולית? לזה לא יכולתי לתת יד".
"אני חיה על הקווים"
כשמנהלים מעצמה בינלאומית, שחולשת על כמה יבשות, הלו"ז נראה בהתאם. את הראיון אני מנהלת עם כהן חזון, רגע אחרי שחזרה מ-24 שעות של פגישות עבודה בווייטנאם, ורגע לפני שהיא טסה לארה"ב לשלושה ימי מרתון עסקי. "אחר כך יש לי טיסות לסין, ארה"ב, אתונה, צרפת, דרום אפריקה ועוד כמה. אני חיה על הקווים בין המפעלים שלנו בעולם להזדמנויות העסקיות הבאות", היא אומרת.
אך למרות העובדה שמרבית פעילותה של תורפז מיועדת ליצוא ומתנהלת במטבעות זרים (דולר ואירו), כהן חזון מתעקשת לאורך השנים לשמור על מטה החברה ועל בסיסי הייצור המרכזיים שלה בישראל. זאת גם כשתנודות המטבע, השקל החזק ועלויות הדיור והשכר המקומיות מערימות קשיים תפעוליים. "אם הייתי מעבירה את מטה החברה לבלגיה, לאירופה או לארה"ב, המשקיעים שלי היו הרבה יותר מאושרים. אבל אני בחרתי שתהיה תעשייה בישראל. זה חשוב לי אישית".
למה?
"תעשייה בישראל היא נכס צאן ברזל. היא מעניקה למדינה שני דברים קריטיים: עצמאות כלכלית ויכולת תעסוקה גבוהה לכל שכבות האוכלוסייה. אם לא נשמור על המדינה שלנו, לא תהיה לנו מדינה. לא באמת רוצים אותנו בחו"ל, שלא תתבלבלו. אני נמצאת המון ימים בשנה בחוץ ואני רואה את זה. אף אחד לא מתנהג אליי באנטישמיות, אבל בישראל אני מרגישה הכי בטוחה, בלי פחד".
הממשלה בישראל מבינה את זה לדעתך? תעשיינים רבים מתלוננים שהמדינה מערימה עליהם קשיים.
"התעשיינים צודקים. קשה להיות תעשיין בישראל. תעשייה היא הסתכלות לטווח ארוך. ארה"ב הבינה במהלך הקורונה את הטעות הקשה שבעזיבת התעשייה והעברת הייצור לסין ולאסיה, שהביאה אותה לתלות אדירה. בשנים האחרונות ממשלת ארה"ב משקיעה הון עתק במענקים, הקלות מס ותמיכה טכנולוגית כדי להחזיר את התעשייה הביתה. אני מקווה מאוד שגם במדינת ישראל יבינו את זה, ישנו תפיסה וישימו את התעשייה בסדר העדיפויות העליון של הממשלה".
לצד הביקורת על המדינה כהן חזון משקיעה בפילנתרופיה. לפני כשנה הודיעה על תרומה של 1% מאחזקותיה האישיות בחברה. מקבלי התרומה, ששווייה הוערך בכ־50 מיליון שקל, היו בתי החולים בילינסון, שיבא תל השומר וסורוקה, שספג פגיעה קשה במהלך עם כלביא.
"גדלתי בשדות תותים. אני פלאחית"
היא נולדה ברמת השרון. "גדלתי בשדות התותים. אני תמיד אומרת על עצמי שאני פלאחית, הכי פשוטה ומחוברת לאדמה", היא אומרת. אמה הייתה מורה לחינוך מיוחד, ואביה משה (מוסא) כהן תעשיין, מבעלי קבוצת אלקו, עם משפחת זלקינד.
לדבריה, השיעורים המשמעותיים בחייה התרחשו בסלון. "הבית שלנו היה בית של תעשיינים. אבא שלי בנה תחנות כוח, את מסוע הפחם באורות רבין ואת מפעל המגנזיום בדרום, ואפילו ניהל במשך שבע שנים פרויקטים עצומים של תשתיות חשמל באיראן, עם 100 משפחות של עובדים ישראלים. הרבה מהפגישות העסקיות נעשו אצלנו בסלון ובגיל 8 אבא אמר לי: קרן, תשבי, תקשיבי ותלמדי, אז ישבתי ותמללתי את הפגישות כדי ללמוד. שם בסלון למדתי איך מנהלים משא ומתן, איך מקשיבים ויורדים לפרטים".
הלימוד הפך גם לעבודה הראשונה של כהן חזון. "המזכירה של אבא לא עבדה בבית, אז אני סיכמתי את כל הישיבות והעברתי לו סיכומי פגישות בעברית, אנגלית וצרפתית. אם תשאלי כל בן אדם שמכיר אותי כיום, יגידו לך שאני אלופת הסיכומים".
כמנהלת ותעשיינית את דומה לאביך?
"אני דומה לו מרגל ועד ראש, גם פיזית וגם בשאר הדברים. למדתי ממנו להסתכל רחוק קדימה, לבנות אסטרטגיה ולהתמיד בה, אבל במקביל לדעת את כל פרטי הפרטים - להפגין את היכולת הנדירה להיות ב-10,000 רגל ובו בזמן להיות Down to earth".
אבל הכניסה האמיתית של כהן חזון לנעליו של אביה התרחשה בפתאומיות. כשהייתה רק בת 23 נפטר האב מדום לב והוא בן 58 בלבד. כהן חזון, אז סטודנטית לתואר ראשון בכימיה תרופתית באוניברסיטת תל אביב, נזרקה למים העמוקים של עולם העסקים, כשנדרשה לנהל את המו"מ העסקי המורכב למכירת אחזקות המשפחה בחברה מול דמויות מפתח במשק, בהן גרשון זלקינד, אורי קרייתי ויוסף קושניר. "זה היה מבחן בגרות מטורף. אבל שם הבנתי שזה הייעוד שלי. ידעתי שאהיה תעשיינית, ולא משנה מה אעשה".
השיעור הכי חשוב
כהן חזון המשיכה לתואר שני בלונדון ביזנס סקול ורק לאחר מכן נכנסה רשמית לתעשייה בישראל, כשהצטרפה לחברת אגן כימיקלים (לימים מכתשים אגן). בחברה הקימה את חטיבת ריח (אגן ארומה) והחלה לשווק גם לשוק ההודי ובהמשך עברה לתחום המיזוגים והרכישות.
"עבדתי שם לצד מנטורים מהמעלה הראשונה, אילן לויטה וצביקה פיקרסקי (ממייסדי החברה - אל"ו)", היא מספרת. "לויטה היה הדוגמה האישית שלי לניהול ובמכתשים אגן למדתי את השיעור החשוב ביותר בקריירה שלי: לא משנה אם אתה עוסק באגרו, בפארמה או במזון - בסופו של יום עסקים עושים עם בני אדם ולא עם חברות או טייטלים. ברגע שמבינים שניהול הוא בניית מערכות יחסים ודינמיקה אנושית, מבינים את הכול".
בהמשך חברה כהן חזון לקבוצת יוצאי מכתשים אגן, ואלה השקיעו יחד בחברת ארומור מקיבוץ גבעת עוז, המתמחה בכימיקלים מייצרי ריח לתעשייה. שמונה שנים מאוחר יותר הגיע אקזיט חלומי כשהחברה נמכרה ל-IFF, אחת החברות הגדולות בעולם בתחום תמציות טעם וריח, ב־100 מיליון דולר.
שנתיים לאחר מכן מכרה כהן חזון את אחזקותיה בחברה (30%), ועזבה בלי להסתכל לאחור. "לא יכולתי לסבול את ההתנהלות של ההנהלה החדשה, וויתרתי בדרך על 5 מ יליון דולר", היא מספרת. "הייתי צריכה להישאר עוד שנה, לשבת על הכיסא ולקבל עוד 5 מיליון דולר. זה המון כסף, יותר ממה שהרבה אנשים מרוויחים כל חייהם. אבל אני לא נשארת במקום שעושה אותי חולה. כסף אפשר להרוויח אבל את הבריאות, את שמך ואת הערכים שאתה נוהג על פיהם - לא".
בין לבין, ב־2011, התרחש המהלך ששינה את העתיד של כהן חזון והוביל אותה לרווחים שהשאירו את הוויתור על המיליונים כזיכרון רחוק. כהן חזון ושותפיה ממכתשים אגן (רלי לשם, אילון לויטה ואלון גרנות) החליטו לרכוש את אורפז, חברה מקומית קטנה מחולון לתמציות טעם וריח, תמורת 2.5 מיליון דולר בלבד. וההמשך ידוע - אחזקותיה של כהן חזון בחברה (כ-38%) שוות כיום כ-2.7 מיליארד שקל.
מה צריך עכשיו כדי להפוך לאחת האימפריות הגדולות בעולם?
"צריך שלושה מרכיבים יסודיים. הראשון הוא חזון - היכולת לראות רחוק וקדימה; השני הוא אסטרטגיה ברורה ויכולת ביצוע - לא רק להגיד מה רוצים, אלא לדעת בדיוק איך בונים את המדרגות לשם; והמרכיב השלישי הוא הון. בהתחלה שמנו (אני והשותפים - אל"ו) את ההון הפרטי שלנו. אני שמתי 50 מיליון שקל לאחר שמכרתי מניות וגם במהלך השנים הרווחתי כסף. בכסף שהבאתי מהבית התחלתי לקנות חברות. הייתי מוכנה לסכן את הכסף, כי אני מאמינה בתורפז".
