אישי: בן 36, נשוי + 2, גר במושב בניה
מקצועי: מנכ״ל חברת Pcentra, מפעילת שירות רב-קו אונליין בישראל
ילדות ומשפחה: גדלתי והתחנכתי בקיבוץ דגניה א'. אבא עבד במערכת הביטחון ואמא הייתה מורה . בבית ספר היה לי מאתגר. היה לי קשה לשבת, היו לי בעיות קשב וריכוז קשות. הרבה פעמים ראו את זה כעניין משמעת בגדול, והיו מוציאים אותי מהכיתה. זה יצר אצלי הרבה תסכול, כי הרגשתי שאני לא מצליח לבטא את עצמי בתוך המסגרת הזאת. בסופו של דבר אבא אמר לי "זה או בית הספר או עבודה בבננות". איכשהו סיימתי עם בגרות, אבל הדרך לשם הייתה מורכבת. נלחמתי.
● חתומה על חילוץ ענק, הובילה את מכירת סלקום ומנהלת נדל"ן בעשרות מיליארדים
● מייסד חברת המכ"מים שלא משך משכורת שנה והיום מוכר ב-70 מדינות
דגניה: בקיבוץ יש גם זיכרון ארוך מאוד של מי היית כילד. אם תויגת בצורה מסוימת, קשה מאוד לשבור את התדמית הזאת ולהתחיל מחדש. יש גם קודים ברורים מאוד של איך מתנהגים, איך מתלבשים ואפילו איך חושבים, וכל חריגה מהם מורגשת.
החיים החדשים: התגייסתי לסיירת צנחנים , ופתאום ראיתי אנשים שונים עם דעות שונות. כשהשתחררתי החלטתי לעזוב את הקיבוץ. הרגשתי שהוא עדיין עובד בצורה מסורתית מאוד. הכול מאוד ממוסגר, ויש קושי להכניס שינויים. הרגשתי שהקופסה הזאת קטנה עליי. אני היחיד מבין חמישה אחים שעזב.
לימודים: אחרי טיול במזרח למדתי לתואר ראשון בגיאואינפורמטיקה, תחום שמשלב תפיסה של המרחב עם מחשבים, באוניברסיטה העברית. בשנה ב' למדתי סינית, והפגישו אותנו עם מנכ"לים סינים. ב-2016 הגיע מנכ"ל חברת האופניים השיתופיים Ofo. אני וחבר טוב התחלנו לשוחח איתו, והוא אמר שהוא רוצה להיכנס לשוק הישראלי ומחפש אנשים שיעזרו. אחרי שלושה חודשים הוא שלח נציג ועבדנו יחד.
Ofo: נכנסתי לחברה כמנהל האופרציה. הייתי בן 26, ועד היום זה נראה לי כמו הזיה. היינו שני סטודנטים, עשינו הכול, למרות שלא היה לנו מושג איך להתנהל במערכת גדולה. כל העיריות דחו אותנו - אז עשינו פיילוט אופניים שיתופיים באוניברסיטת בר אילן והבאנו אותן לראות. אחרי חצי שנה התבססנו ברמת גן ובתל אביב. הפידבק היה מדהים וגייסנו את אמרי גלאי כמנכ"ל, אבל אז התבשרנו שהחברה העולמית פושטת רגל. נשארנו עם 4,000 אופניים. עברנו קיבוץ קיבוץ ומכרנו את כולם.
וולט: נותרנו כמה חברים בלי עבודה, ואמרי סיפר שפגש בחו"ל בחור שיש לו אפליקציית משלוחי אוכל בשם וולט. במשך שבועיים עשינו מצגות כדי להביא אותם לארץ. אחרי חודש וחצי קיבלנו אישור. הייתי מנהל האופרציה, אבל במקביל קיבלתי הצעה להיות מנכ"ל חברת הקורקינטיים השיתופיים Wind, והחלטתי ללכת על זה. לא חשבתי שוולט תגיע לממדים הנוכחיים, ולא הייתי בוחר אחרת. רציתי לנהל בעצמי.
Wind: בתפקידי הראשון כמנכ"ל התמודדתי בגיל 27 עם חברות מבוססות, כמו בירד, אבל בתוך שלוש שנים כבשנו 65% מהשוק בישראל. הבנו שיש שני ממדים קריטיים להצלחה: זמינות ואיכות; ובידול במחיר. השוק המקומי היה מהמובילים של החברה לא רק מבחינת צמיחה ושימוש, אלא גם מבחינת רווחיות, בתקופה שהמילה כמעט נחשבה לקללה בתחום.
יאנגו: אחרי שלוש שנים היה לי רצון להמשיך למערכת תחבורה גדולה יותר. קיבלתי הצעה לנהל את הסניף הישראלי של שירות המוניות יאנגו (ששייך ליאנדקס הרוסית - א"פ). הכנסנו חזק את הפעילות ובמקביל הקמנו את שירות המשלוחים יאנגו דלי. כל המדינה הייתה אז מכוסה ביאנגו. לימים מנכ"ל Gett מארק און סיפר לי שבתקופה הזאת היה נוסע באיילון ועוצם את העיניים. אבל מלחמת רוסיה־אוקראינה טרפה את הקלפים. מצאתי את עצמי בגיל 29 מנהל בכיר בחברה רוסית. היה לי חשש אישי איך זה ייתפס בהמשך הקריירה שלי, ואיך השוק הישראלי יסתכל על חברה כזאת ועל סל המוצרים שלה. אז הודעתי שאני עוזב.
Gett: נפגשתי עם מנכ"ל Gett, שרצה שאנהל את האופרציה בחברה. באתי עם רוח חולצית, ובאותה תקופה גם זכינו במכרז של רשות שדות התעופה בנתב"ג. הכול עבד מדהים, עד 7 באוקטובר. נלחמתי בעזה חמישה חודשים, בין כדורים, וחזרתי עם צלקת. אחר כך הסתכלתי על אנשים בקצב אחר. לא הבנתי בשביל מה אני קם בבוקר. מארק הבין אותי ונתן לי לנסוע לשלושה חודשים לנקות את הראש ביפן. נחשפתי לתשתיות התחבורה שם והבנתי שאני רוצה משהו גדול יותר, לבנות מוצרים ושירותים ולראות את ההשפעה על חיי היומיום.
Pcentra: החיפוש הוביל אותי ל־Pcentra, שמתמחה בפתרונות תשלום, סליקה ומערכות לתחבורה ציבורית והיא חלק מקבוצת Modaxo העולמית. במרץ 2026 נכנסתי לתפקיד המנכ"ל. בישראל יש היום כ-40 עובדים, והחברה מפעילה בין השאר את רב-קו אונליין לאחר שזכתה במכרז. אנחנו מבינים שהעולם הולך למודל היברידי שבו ניתן יהיה לשלם בתחבורה הציבורית גם ישירות באשראי, אבל גם בערים הכי מפותחות בעולם 50%-40% מהאנשים עדיין משתמשים בכרטיסים הייעודים. בישראל אנחנו עדיין מהווים כ־80% מהתיקופים.
מבט לעתיד: בכל תחנה בקריירה יצא לי להיות חלק משינוי משמעותי באופן שבו אנשים מתניידים. אני חושב שמתישהו ארצה לקחת את המסע הזה, להגיע למשרד התחבורה וליישם מדיניות. זו תהיה סגירת מעגל בשבילי.
