1 יש סיכוי לא רע בכלל שבשבועות האחרונים נתקלתם בכריסטופר נולאן במקומות לא צפויים. נגיד ליד צלחת חומוס, או בתור לעגלת קפה. אנשים מעלים לרשת תמונה של משהו שנעשה בדיוק כמו שצריך ומוסיפים: "כמו שנולאן התכוון". ממש לא משנה אם נולאן בכלל אכל אי פעם חומוס, לכולם ברור שהכוונה היא "הנה הדבר בגרסתו האולטימטיבית".
● ג'וני דפ חוזר לסרט גדול אחרי 8 שנים ונותן לנו שיעור על מחילה
● עולם בלי פידבק: איך עובדים על טקסט שיקראו רק בעוד מאה שנה
המם עצמו לא חדש. כבר שנים ההתעקשות של נולאן על הדרך שבה צריך לצפות בסרטיו מספקת חומר לגולשים. נולאן מצלם בפילם, מקדש את האיימקס 70 מ"מ ומתעקש שגודל המסך, הפורמט והאולם הם חלק מהחוויה.
2 האינטרנט הגיב בעקיצות כמו הקרנת סרטו "אופנהיימר" על מסך קטנטן של שעון חכם עם הכיתוב: "כמו שנולאן התכוון". ככל שנולאן התעקש על הדרך הנכונה, כך הרשת מצאה מכשירים מטופשים יותר לצפות בהם בסרטיו. אלא שסביב ההצלחה המטאורית של "האודיסיאה", הביטוי הזה התנתק מההקשר הקולנועי. כבר לא צריך מסך או קשר לנולאן. נשארה רק "כוונת נולאן" שאפשר להדביק כמעט לכל דבר. והבדיחה? כמעט התהפכה. בהתחלה, היה בזה לעג. היום, כשמישהו מצלם מנת סושי מרהיבה וכותב "כמו שנולאן התכוון", הוא דווקא מתכוון למה שהוא אומר. לדעתו זה באמת הסושי במלוא תפארתו.
3 אנחנו אומרים "קפקאי" על מפגש אבסורדי עם מערכת ממסדית, ו"אורווליאני" על מציאות של מעקב ושליטה. בשני המקרים שם היוצר נהפך לקוד לעולם שהוא תיאר ביצירתו. עם נולאן קרה משהו קצת אחר. מנולאן הושאל היחס שלו ליצירה, האמונה שיש רף תנאים לחוות אותה. "כמו שנולאן התכוון" מעיד על היחס בין הדבר שלפנינו לבין הגרסה האידיאלית שלו. זה עובד משום ש"נולאן" של הביטוי הוא לא האדם ואפילו לא הבמאי, אלא זיקוק מעט קריקטורי של הפרסונה הציבורית שלו. לפיה יש מדיום, פורמט, תנאים וכוונת יוצר, ואם שינית אותם אולי קיבלת את אותו סיפור, אבל כנראה עשית משהו לא בסדר.
4 התרבות שלנו אובססיבית לאופטימיזציה, ומנגד לא אוהבת טהרנים. אנחנו רוצים לדעת מה מכונת האספרסו הנכונה ומה הטמפרטורה המדויקת לבצק. אבל נסו להכריז שיש דרך נכונה לשתות קפה או לאכול חומוס, ומיד הפכתם לאדם ש"לא כיף איתו במסיבות".
"כמו שנולאן התכוון" פותר את הבעיה. הוא מאפשר להיות טהרנים בלי לשלם את המחיר החברתי. כשמישהו אומר על חומוס "כמו שנולאן התכוון", הוא אומר גם ש"ככה באמת צריך לאכול חומוס", וגם "אני מודע לחלוטין כמה מגוחך לחשוב שיש דרך שבה צריך לאכול חומוס". אומרים דבר, צוחקים על שאמרנו אותו, ועדיין מתכוונים אליו.
אחרי שהדיגיטל מכר לנו שכל תוכן יגיע אלינו בכל מקום, בכל שעה ועל כל מכשיר, מתגנב בחזרה החשד שלא כל הדרכים לחוות דבר באמת שקולות זו לזו. המסך אולי כן חלק מהסרט? סדר השירים אולי כן חלק מהאלבום? "כמו שנולאן התכוון" הוא ביטוי לשוני לאפשרות שלחוויה יש תנאים.
5 ליי-ווי (Laufey), מכוכבות המוזיקה הצעירות הבולטות בשנים האחרונות, המציאה מסורת בשם "A Very Laufey Day". במקום להזמין אותם לעוד לייב בטיקטוק, היא החליטה "להוציא את המעריצים שלי מהבתים".
האיסלנדית בת ה-27 בנתה לו"ז של היום המושלם בעיניה, ושלחה את האוהדים לחוות אותו בעולם האמיתי. המסלול שלח מעריצים למוזיאונים, לתיאטרון, לבלט ולספריות לצד הקפה והגלידה המתבקשים, בשיתופי פעולה עם מוסדות כמו הגוגנהיים וטייט מודרן, ומרצ'נדייז בהתאם. השירים שלה שימשו כפסקול ליום.
הזמרת רוצה שהקהל ימצא מקומות שבהם אפשר פשוט להיות בין אנשים. הדור הזה קיבל את ההבטחה שתעשיית הטכנולוגיה עבדה עליה במשך שנים - לא צריך ללכת לשום מקום בשביל תרבות. כל המוזיקה בעולם בכיס, הסרטים על הספה, האוכל מגיע לדלת, החברים במסך.
אם כדי לקבל משהו צריך לקום, להתלבש, לנסוע 20 דקות ולחפש חניה - מישהו בעמק הסיליקון כבר עובד על פתרון. ועכשיו, אחרי שהפתרון הוטמע, אנשים מחפשים מחדש סיבות לצאת מהבית.
אם "כמו שנולאן התכוון" הוא הביטוי הלשוני של הגעגוע לקונטקסט, הרעיון של ליי-ווי הוא הביטוי ההתנהגותי שלו. נולאן מתעקש שלא די שהסרט יגיע אליך, חשוב איך תפגוש אותו. ליי-ווי ממנפת מה שכבר הגיע אליך כדי לגרום לך לצאת אל העולם.
6 ואז מגיע סוכות. אפשר הרי לאכול בדיוק את אותה ארוחת ערב בבית - מיקום שבמדדים "רגילים" בהחלט ינצח: יש מזגן, תאורה, מקרר קרוב, וסיכוי נמוך בהרבה לכך שמעופף עם שש רגליים ינחת לכם בצלחת. בכלל, מבחינת חוויית משתמש טהורה, הסוכה היא לא בדיוק השדרוג המובן מאליו. ובכל זאת, פעם בשנה המסורת אומרת לקחת את אותה ארוחה ולהעביר אותה כמה מטרים החוצה, למבנה זמני עם גג מענפים. "כמו שנולאן התכוון" התחיל אצלנו ככינוי לחוויה האולטימטיבית - אבל בסוכות, דווקא המקום שמפסיד בכל מדד פונקציונלי הוא זה שמנצח.
אולי, אם כך, "אולטימטיבי" הייתה המילה הלא נכונה מלכתחילה. אולי במקום את התנאים הטובים ביותר צריך לחפש את התנאים המתאימים ביותר למה שאנחנו מנסים לחוות. לפעמים זו הקרנת 70 מ"מ, לפעמים יציאה למוזיאון עם אחרים, ולפעמים כיסא פלסטיק מתנדנד מתחת לסכך. חוויה זקוקה לזמן, למקום וגם למידת מה של טרחה. רק כך היא יכולה להפוך לטקס, שאנחנו מתעקשים עליו כי ה"איך" הוא חלק בלתי נפרד מהמשמעות. אז אם כבר ארוחת חג, ברור שבחוץ, מתחת לסכך. כמו שנולאן התכוון.
