במנרה, על קו הרכס שמביט אל לבנון, השיקום מתחיל עוד לפני שמופיעה המילה הרשמית "שיקום". בסיור לצפון שערך גלובס בהובלת תנועת "הביתה. חוזרים לגליל" - ששמה לה למטרה להציג את מנועי הצמיחה החדשים באזור - הוא מגיח מתוך בתים מפויחים, חלונות שבורים ושכונות שנראות כאילו הזמן בהן נעצר ביום שבו האש הגיעה.
● שמעון אלקבץ על הריסת הבתים בעוטף: "נאבקים שהעדות תישמר"
● איך הופכים שיקום לצמיחה: האתגר העכשווי של יישובי העוטף
נאור שמעיה, יו"ר צוות חירום וחוסן יישובי (צח"י) בקיבוץ, מתאר מציאות שבה כמעט כל משפחה מכירה מקרוב את הנזק: 70% מהבתים נפגעו, חלקם נשרפו, וחלק מהלהבות בערו במשך 48 שעות. אבל הסיפור של מנרה איננו רק הרס, אלא גם התפכחות. "הבנו שאנחנו לבד", חוזר שם המשפט שוב ושוב. בקיבוץ מספרים כי בקשות להחזיק נשק נדחו, וכי מאחורי חלק מההחלטות עמדה יוהרה ביטחונית: ההנחה שמערכת הביטחון מסוגלת לשלוט בכל תרחיש. הביקורת מופנית גם כלפי אורי גורדין, אלוף פיקוד הצפון לשעבר, כסמל לתפיסה שהתקשתה להבין בזמן אמת את עומק השבר האזרחי.
מתוך כך נולדה החלטה: לא לחכות. אם המדינה תצטרף - מה טוב; אם לא, התושבים יתקדמו בעצמם. אנשי מנרה פעלו ישירות מול שרים, מנכ"לים ודרגים מקצועיים, למדו את השפה הבירוקרטית והגיעו במקרים מסוימים עד קו ישיר לשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. בצפון, מי שלא דוחף - נשאר מאחור.
הפער הזה ניכר גם בתמונה הרחבה יותר. הממשלה אישרה באוקטובר 2024 תוכנית רב־שנתית לשיקום ופיתוח הצפון בהיקף של 15 מיליארד שקל לחמש שנים, ולפי מנהלת "תנופה לצפון" הוקצו עד יוני 2026 כ־13.3 מיליארד שקל במסגרת 21 החלטות ממשלה. אלא שבשטח השאלה היא כמה כסף באמת הגיע, כמה מהר, והאם הוא מותאם לקהילה שהתפזרה, לתשתיות שהתפרקו ולאמון שנשבר.
ובכל זאת, במנרה כבר נראים סימני חזרה. לצד הבתים השרופים נבנית הרחבה חדשה, גני הילדים נפתחו מחדש, ומתוך כ־270 תושבים כ־200 כבר שבו. ההבטחה המקומית שאפתנית: בתוך שנתיים־שלוש מנרה תהיה משוקמת לחלוטין - לא כפי שהייתה, אלא חזקה ועצמאית יותר.
שיקום שהוא גם קהילה
את אותה רוח אפשר לשמוע אצל בני בן־מובחר, ראש מועצה אזורית מבואות החרמון ויו"ר אשכול גליל מזרחי. לדבריו, המנגנון הממשלתי לא הותאם לגודל האירוע: מנהלת תנופה אינה דומה למנהלת תקומה בדרום; כל צעד דורש החלטת ממשלה, וכל יוזמה נאבקת על מקומה. גם מבקר המדינה הצביע על השתהות בגיבוש מדיניות ממשלתית כוללת לצפון, וציין כי תוכנית ראשונה לשיקום ופיתוח האזור אושרה רק בסוף מאי 2024.
ועדיין, בן־מובחר יודע גם לחלק קרדיט. הוא מציין את השר זאב אלקין, שקידם החלטות ממשלה ובהן סבסוד מגרשים לחיילי מילואים, ואת שר החינוך יואב קיש, על ההחלטה להפוך את תל חי לאוניברסיטה - מהלך שעשוי להיות, לדבריו, מנוע הצמיחה הגדול של האזור.
הרגע שבו בן־מובחר נשבר איננו בדיון על תקציבים, אלא כשהוא מדבר על "מארג" - מרכז תעסוקה רב־נכותי שהוקם במועצה ב־2021 ומשלב תעסוקה, טיפול, גלריות, בית קפה ואולם כנסים. שם מתגבש חזון אזורי אחר: לא רק להחזיר את הצפון למה שהיה, אלא לבנות בו קהילה מכילה יותר. לפי המועצה, המרכז מופעל על ידי עמותת "כוכב הצפון" ומשרת אנשים עם מוגבלות פיזית מורכבת מגיל 21 ומעלה.
מתוך אותו חזון הוא מתאר יוזמה חדשה: יישוב משולב ראשון מסוגו בארץ, שבו יחיו זו לצד זו משפחות עם אנשים עם מוגבלויות ומשפחות ללא מוגבלויות. בצפון שאחרי המלחמה, גם זה חלק מהשיקום: לא רק לבנות קירות, אלא לבנות יחסים.
כלכלת החזרה הביתה
אם מנרה היא סיפור החוסן הקהילתי, ובן־מובחר מגלם את המאבק המוניציפלי, הרי שתנועת "הביתה" מבקשת לספר את הסיפור הכלכלי של הצפון. התנועה הוקמה על ידי גרעין של תושבי הגליל, שהחליטו לקחת אחריות לעתיד האזור ולא לחכות לאף אחד. התנועה, הפועלת במרחב הגליל המזרחי והגולן, עוסקת בפיתוח כלכלי־אזורי ויצירת עוגני תעסוקה, השקעה בהון האנושי בחינוך, השקעה באנשי תרבות ובתחום הספורט.
מתחם ההייטק HUBayta שהקימו באגמון מרקט לשעבר כולל היום כ־1,800 מ"ר וכ־200 עובדים. כבר היום, כ־8 חודשים לאחר פתיחתו, המתחם מלא עד אפס מקום, ובחודשים הקרובים יחלו עבודות שיפוץ והרחבה על המתחם בכ־2,000 מ"ר נוספים, שגם הם כבר התמלאו בחצי עוד לפני תחילת הבנייה. בתנועת הביתה גאים לספר כי הצליחו למנף למקסימום את ההזדמנויות העסקיות שנוצרו במרחב בעקבות המלחמה, ובתקווה - כך הם אומרים - להפוך אותן לעוגני תעסוקה משמעותיים שנים קדימה.
גם כאן יש פער בין המספרים הרשמיים לתחושת השטח. המדינה אומרת שחזרו 95% מתושבי הצפון, אך ב"הביתה" מעריכים שהשיעור קרוב יותר ל־70%, משום שלטענתם המדינה סופרת גם שוהים זמניים. אם כמעט כולם חזרו, אפשר לסמן הצלחה; אם שליש עדיין חסרים, צריך לבנות תמריצים, מקומות עבודה, חינוך ותרבות שיחזירו אותם.
גם אוכל הוא מנוע צמיחה
את הפסיפס הזה משלים מרכז המצוינות הקולינרית בגונן. לכאורה, אחרי מלחמה, קולינריה נשמעת כמו מותרות; בגונן טוענים שגם אוכל יכול להיות תשתית כלכלית. מדובר במעין אקדמיה של "פארם טו טייבל", הנשענת על חומרי גלם מקומיים ועל החקלאות האזורית. בינואר נפתח פיילוט עם 15 אנשי מקצוע, ובהמשך הכוונה להתרחב ל־30.
תוכנית הדגל אמורה להימשך 12 חודשים, חמישה ימים בשבוע, ולשלב חקלאות, יציאה לשטח, מפגש עם יצרנים והתנסות בחומרי גלם. שכר הלימוד יהיה 50 אלף דולר, ולצד זאת מתוכנן בניין חדש עם מפעל שוקולד ומפעל בירה, שבנייתו אמורה להסתיים ביוני 2027. זהו ניסיון לנסח לצפון שפה כלכלית שלא מסתפקת בפיצוי על נזק, אלא בונה ערך חדש סביב המקום עצמו.
וכך, בין מנרה לגונן, בין מארג ל־HUBayta, מתגלה צפון שאינו ממתין להכרזה רשמית על תחילת השיקום. הוא כבר שם: בגני הילדים שנפתחו מחדש, במרכזי התעסוקה, באוניברסיטה שבהקמה, במתחמי החדשנות ובמטבחים שהופכים חומרי גלם מקומיים למנוע צמיחה. הממשלה עדיין נדרשת - בכסף, בביטחון, בתשתיות ובאחריות. אבל בשטח המסר ברור: הצפון משתקם, והוא לא מחכה לאף אחד.
