מה עדיף, ימין או שמאל? כששואלים את השאלה הזאת שבוע לפני הבחירות, קשה להניח שמישהו יחשוב קודם על היד שבה הוא כותב או על הרגל שבה הוא בועט בכדור. ובכל זאת, זה בדיוק הכיוון שאליו הולך אחד הפרקים החדשים של "ויכוחימפיאדה", הסכת הילדים החדש של בית אבי חי. התוכן הזה יכול להועיל ללא מעט מבוגרים, כולל כמה שיושבים במליאת הכנסת. המשתתפים מתווכחים על ימין ושמאל בלי להזכיר אף פוליטיקאי. ממש על הכיוונים עצמם. בדרך הם מגלים משהו שקצת קשה לזכור בעיצומה של מערכת בחירות: ימין אינו ימין בלי שמאל, וכדי לתפקד צריך לפעמים את שניהם.
זהו אחד משני פרקים מיוחדים שנוצרו לקראת הבחירות שייערכו בשבוע הבא. הנושאים מוצגים כתחרות ספורטיבית דמיונית עם שופטים, פרשנים, מתחרים והרבה בדיחות. "הרעיון הוא להראות שצריך את שתי הידיים, את שתי הרגליים ואת שתי האונות במוח בשביל להיות אחד שלם", מספרת לירן ליפשיץ, יוצרת ההסכת והעורכת הראשית שלו, האחראית גם על תחום הילדים והמשפחות בבית אבי חי.
בית אבי חי הוא מרכז לתרבות יהודית-ישראלית הפועל בירושלים מאז 2007, והוקם ביוזמת קרן אבי חי. המרכז עוסק במפגש שבין מסורת יהודית, תרבות ישראלית ויצירה עכשווית, ומקיים לאורך השנה שלל אירועי תרבות. בשנים האחרונות הרחיב את פעילותו גם לתחום הדיגיטלי, באמצעות הסכתים, סדרות רשת ותכנים מקוריים לילדים ולמבוגרים.
ישראל נחשבת למעצמה בתחום הדיבייט התחרותי, עם הישגים באליפויות בינלאומיות, אך ההצלחה הזאת כמעט שלא חלחלה לתרבות הדיון הציבורית.
הבחירות הקרבות הן עוד נושא בוער שמוכיח שהמחלוקות בישראל חדרו כמעט לכל פינה, כולל קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות. ליפשיץ מספרת שהרעיון להסכת נולד דווקא מהתחושה ששיחות רבות הפכו לעניין שצריך להיזהר ממנו, במיוחד כשהנושא חשוב למשתתפים. "הבדיחות ברשת על אנשים שמפחדים מליל הסדר כי עומד להיות ריב בארוחה המשפחתית הן מצחיקות, אבל גם ממש מתסכלות. התחלתי לחשוב איך לתת לכאב הבטן הזה תשובה תרבותית".
"הטלת ספק למרחק" ו"חתירה להסכמה"
את התשובה מצאה ליפשיץ, בין היתר, בארון הספרים היהודי. היא וצוותה חזרו למחלוקות מן המקורות, למחשבה הפילוסופית ולמחקרים מתחום הפסיכולוגיה, וניסו להבין מה הופך ויכוח למועיל. לתהליך הצטרף ד"ר רועי שולמן, אלוף העולם בדיבייט סטודנטים לשנת 2019, דוקטור לפסיכולוגיה חברתית ובעל תואר שני במדעי הקוגניציה.
התוצאה היא הסכת קומי שבמרכזו נבחרת ישראל בוויכוחים חולמת להגיע לאולימפיאדה עולמית. בכל פרק מתקיימת תחרות בנושא אחר, בשאלות כמו מה עדיף להיות, אח גדול או אח קטן, מה חשוב יותר, אותיות או מספרים, והאם הקיץ טוב מהחורף. את התחרויות מלווים שדרני ספורט, שולחן שופטים ומקצים בעלי שמות כמו "הטלת ספק למרחק", "חתירה להסכמה" ו"קיר טיפוס עובדות".
וכאן, בניגוד לרשתות החברתיות, הוויכוח חייב להיעשות כיאות. מתחרה שמתפרץ לדברי היריב, צועק או מקטין אותו, מסתכן בכרטיס אדום. כשמישהו תוקף את האדם שמולו במקום להתייחס לגוף טענותיו, השופטים מתערבים. נדרשת גמישות (לקפוץ ולהגן פתאום על העמדה של הצד השני) וחובת הבחנה בין עובדה לדעה, ולעתים המטרה היא בכלל להגיע להסכמה.
"אנחנו לא רוצים להתווכח בשביל לנצח את הקרב. אנחנו רוצים להתווכח בשביל לא לריב", מסבירה ליפשיץ. "כשאתה אומר לעצמך שאתה מנהל עכשיו ויכוח ורוצה לצאת ממנו חבר של האדם שמולך, שהקשר ביניכם לא אמור להיפגם בגלל הדעות השונות, אתה מקשיב אחרת. לא רק כדי להגיד לו איפה הוא טועה, אלא כדי להבין גם במה הוא צודק". לפי נתוני בית אבי חי, ההסכת כבר צבר עשרות אלפי האזנות.
מאחורי ההפקה עומד צוות כותבים שמגיע מעולם הטלוויזיה והקומדיה, שבנה עולם עשיר במשחקי מילים ובבדיחות. עם אלה נמנים ניר ברגר שכתב ל"המפקדת", יובל פרידמן, מכותבי "היהודים באים", אור לוי ברגר, מיוצרי "האחיין שלי בנץ", ואביתר חלימי, שכתב בין היתר ל"היום בלילה" עם גורי אלפי.
לדברי ליפשיץ, הבחירה בנושאים קלילים הייתה מכוונת, גם אם לא תמיד פשוטה. "כתבנו את הפרקים כשעוד היו חטופים בעזה, ושאלנו את עצמנו אם אנחנו באמת מתעסקים עכשיו בשאלה מה עדיף, מתוק או מלוח. אבל רצינו להתמקד בטכניקות הוויכוח".
"הפוליטיקאים יודעים מה מביא קולות"
בדיבייט המשתתפים מגרילים עמדה שעליהם לייצג, ונדרשים לבנות עבורה את הטיעון המשכנע ביותר. האימון הזה מחייב אותם להכיר את עמדתו של הצד השני לעומק, גם כשהם מתנגדים לה באופן אישי. "עצם ההסכמה לדון מניחה שיש לנושא שני צדדים", אומר שולמן. "לעולם לא הייתי נותן כנושא לדיבייט את השאלה האם כדור הארץ גדול מהשמש. אין פה שני צדדים. אבל כשיש ויכוח אמיתי, כנראה שיש לפחות גרעין של אמת בשני הצדדים".
ההבחנה הזאת נעשית מעניינת במיוחד לקראת הבחירות. שולמן מוטרד מהיעדר עימותים ישירים ומשמעותיים בין המועמדים. "בישראל יש לפוליטיקאים איזו אמונה שאם אתה מועמד מוביל, יש לך רק מה להפסיד מדיבייט. זה בעיני מאוד מכעיס, בעיקר כי הם צודקים", הוא אומר. "הפוליטיקאים לא טיפשים, הם יודעים מה מביא קולות ומה לא. הם יודעים שהציבור לא יעניש אותם על זה שהם לא באו לדיבייט. כל עוד אתה מדבר עם הציבור דרך כלי התקשורת שנוחים לך, שלא מאתגרים אותך, או ישירות ברשתות החברתיות, זה בסדר מבחינתו".
לטענתו, התרגלנו לקבל התחמקויות משאלות, תשובות שאינן קשורות לנושא וטיעונים שמבוססים על חולשות היריב במקום על יתרונות המדיניות המוצעת. "אם אנחנו מדברים על כלכלה, על התוכניות הכלכליות שלי ושל הצד השני, עליי להסביר למה שלי טובה יותר", הוא אומר. "אבל אי אפשר לשאול אותי על התוכנית שלי, ושאני אענה שהצד השני הוא אסון מוחלט ותראו מה הוא עשה בפן הביטחוני. זה משנה את הנושא".
"יש פה כשל שוק", הוא אומר. "באופן אידיאלי, לכל העיתונאים היה סטנדרט מינימלי של איך מראיינים פוליטיקאי. אז מי שמתחמק משאלה בערוץ אחד, היה יודע שבערוץ השני ישאלו אותו למה הוא התחמק. קצת סולידריות עיתונאית וקצת פחות מחנאות עיתונאית היו יכולות לעזור".
ליפשיץ מסכימה. "יש טיעונים שנשמעים טוב, אבל הם למעשה הטעיה מכוונת, והפוליטיקאים מתמחים בזה", היא אומרת. "ברגע שמתחילים להכיר את התבניות, מזהים אותן. לפעמים מרגישים בבטן שמשהו בשיחה לא הגיוני, אבל לא יודעים לשים עליו את האצבע. כשאדם מכיר את החוקים, הוא מבין איפה מדברים איתו לעניין ואיפה עושים עליו סיבוב".
"שכנע אותי אחרת": דיבייט מסוג חדש
הרשתות החברתיות מציעות בשנים האחרונות סוג אחר של דיבייט: סרטונים שבהם אדם מתיישב מול מתנגדיו ומזמין אותם לשנות את דעתו. שולמן אינו ממהר לפסול את התופעה, ומזכיר שכבר בסוף המאה ה-18 פעלו בלונדון מועדוני דיבייט, שאנשים הגיעו אליהם כדי לצפות באחרים מתווכחים, כמו בהצגה.
אלא שהמדדים להצלחה השתנו. "אנחנו חיים היום בתוך בועות תודעה. אתה לא באמת שומע את הצד השני, אלא לכל היותר גרסה מקוצרת של העמדות שלו", הוא אומר. "יש רצון אמיתי לשיח פורה יותר, והפופולריות של הסרטונים האלה מעידה על כך. אבל הפורמט לא באמת מתגמל עומק. מקבלים נקודות על רגעי 'תפסתי אותך', רגעים ויראליים ומשפטים קצרים שאפשר להפיץ. זה לא בהכרח מקדם את הדיון".
תרבות דיבור
