1 עצם הרעיון של "בחירות" טומן בחובו אלמנט קומי מובהק. במשך רוב חיינו אומרים לנו שלא יפה להתנשא על אחרים ולהכריז שאנחנו מוכשרים וחכמים מהם. אבל אחת לכמה שנים אנחנו מצפים מאנשים לעשות בדיוק את זה, ועוד רוצים שישכנעו אותנו להאמין להם. המועמד נדרש להציג את עצמו כאדם יוצא דופן וגם "בדיוק כמונו", להפגין ביטחון ביכולתו להנהיג ובמקביל לחזר אחרי זרים ולבקש את אישורם, להיראות אותנטי אבל להקפיד על כל מילה והבעה.
● לאייר קלאסיקה מחדש: חילול הקודש או סיבה טובה לחזור אליה?
● מה מלמדים החפצים שנשארים אחרינו
אנשים שמצהירים שאין להם עניין בכוח והם שם "למען הכלל" משקיעים מאמצים אדירים כדי להשיג אותו, אנשים שמבטיחים לאחד את הציבור עושים זאת דרך חלוקתו למחנות, ומי שמבקש לנהל מדינה נדרש להוכיח בעיקר שהוא יודע לאכול פלאפל, להחזיק תינוק ולרקוד בחתונה במינימום השפלה עצמית. עצם היפוך יחסי הכוחות, כשמי שמבקש לקבל סמכות על הציבור נאלץ קודם להתחנן בפניו שייתן לו אותה, הוא חומר גלם משעשע. בחירות מכילות כמה מהמנגנונים הקומיים העתיקים והיעילים ביותר כמו יוהרה, שאפתנות, העמדת פנים, תחרות, ובעיקר הפער שבין האופן שבו בני אדם רואים את עצמם לבין האופן שבו הם נתפסים.
2 כשמדובר בבחירות לראשות ממשלה או לנשיאות ארה"ב, אנחנו מוכנים לסלוח למועמדים על חשיבות עצמית מופרזת. כשהזירה מצטמצמת ואותם מאבקים על כוח, כבוד ושליטה מתנהלים סביב ראשות ועד הבית או מועצת התלמידים, קשה שלא לגחך על הסיטואציה. ב"הקרב על הוועד" (1986), הסרט בכיכובם של הגשש החיוור שכתב אסי דיין וביים אבי כהן, הובן היטב הפוטנציאל הקומי של מערכת הבחירות. עצמון (שייקה לוי), יו"ר ועד בית בחולון, מנהל את הבניין כאילו היה בסיס צבאי. כשהרעש ממרפאת השיניים של שכנו ד"ר שורש (פולי) מפריע את מנוחתו, הוא מאיים עליו בצו פינוי, אך מציג את המאבק כמערכה למען האזרח הישר והשקט. כדי למנוע את הפינוי (ועל הדרך לנקום בעצמון), מחליט שורש להתמודד בעצמו על ראשות הוועד, ומלביש את האינטרס האישי שלו בכסות של מאבק דמוקרטי נגד שלטון יחיד. ד"ר שי גלבר, מומחה להומור יישומי, מסביר שהגיחוך נובע מהפער בין הרצינות העצומה שבה המתמודדים מתייחסים לעצמם לבין חשיבותו המוגבלת של התפקיד שעליו הם נאבקים. מעין שיגעון גדלות במקום בו אין בו טעם.
3 גם ב־Election ("בחירות או לא להיות", אלכסנדר פיין, 1999), מתנהלות בחירות הרחק מהפוליטיקה הגדולה, הפעם בתיכון אמריקאי. טרייסי (ריס וית'רספון) היא מועמדת מוכשרת ושאפתנית שבטוחה שהניצחון שלה. המורה האחראי על הבחירות (מתיו ברודריק), שלא סובל אותה, משכנע את אחד התלמידים הפופולריים ביותר, שאין לו כלל עניין בבחירות, להתמודד נגדה, ולבסוף אפילו מנסה לזייף את התוצאות כדי למנוע את ניצחונה. כך דווקא מי שאמור לשמור על טוהר הבחירות הופך לאיום הגדול ביותר עליהן, ועוד מתוך שכנוע עמוק שהוא עושה את הדבר הנכון. מתברר שהרבה יותר קל להאמין בעקרונות הדמוקרטיה מאשר להשלים עם האפשרות שהיא תשמש אחרים כדי לבחור במישהו שאנחנו מתעבים.
4 גלבר מזכיר בהקשר הזה גם את הפרדוקס שניסח דאגלס אדמס ב"המסעדה שבסוף היקום", לפיו "מי שמסוגל להביא את עצמו עד למשרת הנשיא הוא אולי דווקא האדם האחרון שכדאי להפקיד בידיו את התפקיד". מאחורי הבדיחה מסתתרת הבחנה בין הכישורים הדרושים כדי להיבחר לבין אלה הדרושים כדי להנהיג. ב"נפוליאון דינמיט" (2004), למשל, מתמודד פדרו השתקן על נשיאות מועצת התלמידים, אבל רגע השיא של הקמפיין שלו הוא בכלל מופע ריקוד מסחרר של חברו נפוליאון, שסוחף את הקהל הרבה יותר מכל נאום בחירות שלו.
גם בעונה הרביעית של הסדרה "מחלקת גנים ונוף", לסלי נופ (איימי פולר), מועמדת מסורה ומוכשרת למועצת העיר, נאלצת להתמודד מול בובי ניופורט (פול ראד), בן עשירים חביב, שמתקשה אפילו להסביר מדוע הוא רוצה להיבחר. כל ניסיון שלה לחשוף את חוסר התאמתו רק מדגיש עד כמה הוא נחמד ועד כמה היא נתפסת כתוקפנית. הקומדיות מזכירות לנו שהבחירות אומנם אמורות להכריע מי ראוי לקבל סמכות, אבל מה שעומד באמת למבחן הם כישורים מסוג אחר לחלוטין - היכולת להקסים, לבדר ולמצוא חן.
5 פוליטיקאים מוצלחים לומדים להשתמש בהומור לא פחות מקומיקאים. גלבר מזכיר את אחד הרגעים המפורסמים בעימות הנשיאותי בין רונלד רייגן לוולטר מונדייל ב-1984. רייגן בן ה-73 נשאל אם גילו לא עלול לפגוע ביכולתו למלא את התפקיד. במקום להתגונן, הוא השיב שלא ינצל לצרכים פוליטיים את גילו הצעיר וחוסר ניסיונו של יריבו. אפילו מונדייל פרץ בצחוק. ברגע אחד הצליח רייגן להפוך נקודת תורפה להפגנה של ביטחון עצמי, קלילות ושליטה בסיטואציה. כך גם פערי הציפיות שלנו מהמועמדים אוחזים בפוטנציאל קומי. אנחנו כמובן אוהבים להתלונן על הפיכת הבחירות למופע בידורי, אבל ספק אם היינו סולחים למועמד שלא יודע לספר בדיחה, להגיב לעקיצה או לפחות לחייך כשצוחקים על חשבונו. אולי הבדיחה היא קצת גם על חשבוננו, הבוחרים. אנחנו דורשים מהמועמדים להפוך את עצמם למופע, ואז לועגים להם על כך שהם משחקים תפקיד.
הדמוקרטיה לא המציאה את היוהרה, השאפתנות, החנופה והעמדת הפנים, והיא בוודאי לא הצליחה להיפטר מהן. אבל כשהיא הפכה את המאבק על השלטון לתחרות פומבית, שבה בני אדם נדרשים להציג לראווה דווקא תכונות שהם כל כך מורגלים להסוות, היא יצרה מקור בלתי נדלה לחומר קומי. יש לא מעט סיבות טובות לצחוק על ההצגה הזאת. ועדיין, גם מי שמשוכנע שנולד להנהיג את כולנו צריך קודם לקבל מאיתנו מנדט, וזה עניין רציני לגמרי.
