פרופ' גיל סיגל, באחרונה מונית לדיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. לפני שנדבר על הנושא שלשמו התכנסנו - אתיקה של רפואה ושל חיים ומוות - בוא תסביר איך התגלגלת לעסוק בשני מקצועות, גם רופא־מנתח וגם משפטן.
"אני חייב לומר שאמא שלי לא מרוצה. היא רצתה שאהיה רב, אז כל פעם שאני נכנס הביתה היא אומרת: 'גיל, אתה בסדר, אבל עדיין יש לך מה לעשות'".
● החוקר שבדק מיליון הימורים ומוכן להמר בעצמו על תוצאות הבחירות
● "הייטקיסטים דורשים משכורות של עמק הסיליקון. חברות עוברות לחו"ל"
ספר על מסלול הקריירה הייחודי שלך.
"אחרי התיכון התקבלתי לעתודה אקדמית ברפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנה השלישית הרגשתי שמשהו חסר. אבי, ד"ר ברונו סיגל, שגם הוא רופא, שאל אותי מה קורה. אמרתי לו: 'לא יודע, לא טוב לי'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'לך תלמד משפטים'. וכך היה: בבוקר רפואה, בערב משפטים".
תסביר איך ה"לא טוב לי" קשור ללימודי משפטים.
"בדיעבד, אבא שלי הבין מה שאני, ילד בן 21-22, לא הבנתי: בבית ספר לרפואה יושבים על כיסא, סופגים ומשננים - אבל לא יוצרים. ואני, באופי שלי, צריך את האינטראקציה האינטלקטואלית, את היכולת להתפלמס, ליצור משהו, להגיד לפרופסור: 'זה לא ככה'. בלימודי משפטים, סטודנט שנה א' כבר יכול לכתוב מאמר שנוגד את עמדת המרצה שלו. זה פנטסטי".
"להחליף רחם בין נשים - זה ראוי?"
נעבור לעניינים מקצועיים. כמומחה לשילוב בין אתיקה לרפואה ומשפט, עד כמה הטכנולוגיה וה־AI הופכים את החיים של מומחים כמוך למסובכים?
"הטכנולוגיה מעשירה את האפשרויות שלנו, והשאלה שמומחים כמוני מתחבטים בה היא: האם זה ראוי? אני יודע היום, למשל, להחליף רחם - לקחת רחם מאישה אחת ולהשתיל אותו לרעותה. זהו הליך נדיר שנעשה בעולם - אבל לא בישראל. האם אני באמת רוצה את זה? ובמעשה כזה, של מי הילד? אני יודע להאריך חיים של אנשים ל־100 שנים, אבל עשר השנים האחרונות איומות ונוראות. זה ראוי?".
הנה דילמה: יפן היא מדינה מתקדמת מאוד בתחום הרובוטיקה. ביפן אפשר למצוא רובוטים שחופפים שיער לאנשים מבוגרים שגרים לבד. מה דעתך?
"ביפן יש רובוטים מדהימים, אבל כאן טמונה גם הסכנה. לגבי הרובוט שחופף שיער - הסכנה היא שאותו רובוט ישחרר מדי את בני המשפחה מהחובות שלהם כלפי הקרובים המבוגרים. ואז במקום לבקר את אבא יום־יום, אני אגיד לעצמי: 'מקלחים את אבא, חופפים אותו, הוא מטופל. אבקר אותו פעם בשבוע במקום פעם ביום'. וזה כבר גורם מכפיל של בדידות אנושית.
"אם היו שואלים אותי כרגולטור, הייתי מכבה את הרובוטים פעם ביום, כדי שמישהו יהיה חייב להיכנס לבית הקשיש ולהדליק אותם. אם תשאלי אותי מה ה-שאלה שכנראה תטריד את העולם בעוד 30 שנה הייתי מצביע על זו: איך אני משמר את החוויה האנושית בעולם שהולך ונהיה רובוטי וממוחשב".
"המרוץ לתינוק המושלם מסוכן"
במשך 12 שנה, עד שנת 2019, כיהנת כיו"ר ועדה מסקרנת במיוחד: הוועדה לבחירת מין היילוד. אל הוועדה מגיעים אנשים שלהם ארבעה ילדים מאותו מין ורוצים להביא לעולם ילד חמישי, מהמין ההופכי. תסביר את הרציונל.
"יש אנשים שיכולים לחוות מועקה אם לא גידלו ילד מהמגדר השני, אבל בעבור רוב הישראלים זה לא דיל-ברייקר. יש בישראל כ-60 אלף משפחות עם ארבעה ילדים ממין אחד בלבד, ורק 90-140 אנשים שפונים לוועדה מדי שנה. בארצות הברית, לעומת זאת, זה מערב פרוע - אנשים יכולים לבקש כל מגדר שירצו. באיחוד האירופי, אנגליה, אוסטרליה וקנדה יש איסור מוחלט על בחירת מין יילוד שלא מסיבה רפואית. ישראל עומדת באמצע. אנחנו אומרים 'לא', תוך שיש אפשרות לשקול חריגים".
ספר על מקרה שנשאר אתך מ־12 השנים שבהן היית בוועדה.
"לפני כעשור הגיע לוועדה מישהו, נקרא לו רובינשטיין, ואמר: 'אני הרובינשטיין האחרון. הנאצים רצחו את כל המשפחה שלנו. אם לא תיתנו לי בן, אתם תהיו ידם הארוכה של הנאצים'. הלכתי הביתה ואמרתי לאשתי: 'אני מתפטר. לא אוכל לעמוד בזה שיגידו עליי שאני נאצי'. לא אישרנו לו את הבקשה מכל מיני סיבות. אבל המשפט הזה, על היותנו היד הארוכה של הנאצים - הפך לי את הקרביים".
בהקשר הזה של קביעת מין היילוד, אי אפשר שלא לדבר גם על המרוץ לתינוק המושלם. לכאורה, אפשר כיום לבחור כל תכונה. אפשר אפילו לדעת מראש אם לתינוק המיועד יהיה אלצהיימר. עד כמה זה בעייתי בעיניך?
"קודם כול, בואו נבהיר: אין תינוק מושלם, אבל אנחנו בהחלט חושבים שהמרוץ אחרי תינוק מושלם הוא מאוד מסוכן. למה? כי המושלם של היום הוא לא המושלם של עוד מאה שנה. לפני המהפכה התעשייתית, אילו תכונות היו אז מבוקשות? האדם המוצלח לכאורה היה בגובה מטר שישים, גוץ, חזק, עם רגלי ענק, שמסוגל להרים בולי עץ של מאה קילו. מה היה אז הסיכוי של מעין ביל גייטס - חנון כזה עם משקפיים, בלי כוח להזיז שום דבר - לעבור את הסלקציה של ההורים? אפס. ואיך היה נראה העולם בלי ביל גייטס ושכמותו? איום ונורא.
"כשאני מחליט מה מושלם, אני בעצם מקבע את תהליך ההתפתחות האנושית. הסיבה שהאנושות כל כך מתקדמת היא הרב־גוניות שלה: ההוא לבקן, ההוא זקן, ההוא שרירי, ההוא עצלן, ההוא משורר וההוא קודח בקירות. אני צריך את כל הגיוון הזה. לכן בעיני משפט מפתח פה הוא: Be careful what you play with. תיזהר עם מה שאתה מתערב בו".
הזכרתי אלצהיימר ולא סתם - אפשר כיום לדעת אם לעובר מסוים יש נטייה גנטית ללקות באלצהיימר בבגרותו.
"שימי לב, זו נטייה, ולא ודאות. מעבר לכך, אלצהיימר זו מחלה שתופיע בדרך כלל בגיל 85. לא מגיע לעובר ולילד העתידי הזה לחיות 85 שנים טובות? בינתיים הוא יהיה משורר, או ראש ממשלה, או שחקן כדורגל, או רופא, או אפילו מרצה למשפטים. למה לוותר על זה?
"הנה עוד דוגמה: באנגליה מאפשרים כיום להורים שעוברים הליך של הפריה חוץ-גופית (IVF), לבחור עוברים ללא מוטציה באחד הגנים BRCA1 או BRCA2. זו מוטציה שמעלה את הסיכון לסרטן השד והשחלות (בישראל ההליך מותר רק לנשים שנושאות בעצמן את המוטציה - ה"ו). כאן אנחנו עלולים לחצות קו: אני בורר ובורר בין העוברים, ובכך אנחנו מונעים אפשרות מתינוקות שיכלו לחיות חיים מלאים, פוריים, יצרניים. התינוקת הזו יכלה להגיע לגיל 80-90, בלי שום בעיה.
"ושימי לב לעוד דבר: אני משדר מסר מאוד נוקשה, בוטה ומעליב כלפי האנשים שחיים בינינו היום עם אותן אבחנות. אם אתה מסנן היום את גן ה-BRCA, זה אומר שאישה עם BRCA לא ראויה לחיות?".
"נאחז בציפורניים בקדושת החיים"
מהן הדילמות האתיות הכבדות ביותר שנתקלת בהן לאורך השנים?
"אלו שקשורות לסוף החיים. אתחיל מכך שבישראל מקדשים את החיים. זו הסיבה שאדם שמסרב לטיפול ואפשר להציל את חייו - נטפל בו גם בניגוד לרצונו. למה? כי עכשיו האדם במשבר, ואחר כך הוא עשוי להתאושש. אבל כשאנשים מגיעים לסוף החיים - זה מסובך.
כולנו מכירים את הסיפור של חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, שבחר לסיים את חייו בשווייץ בגיל 90. בשווייץ מותרת המתה יזומה של אדם שמחליט כי ברצונו למות. לפני אותו רגע, כהנמן עוד טייל בפריז והלך על הרגליים - ואתה אומר לעצמך: אדם מוותר ביודעין על הדבר הכי יקר שיש, החיים. מצד שני, הוא לא רצה להיות סיעודי. זו דילמה".
הדילמה הזו מחדדת שאלה גדולה: מהם חיים ראויים - והאם לא נכון לתת לאנשים לבחור מהם החיים הראויים בעבורם.
"שם אני באמת קרוע. אני נאחז בציפורניים בקדושת החיים, אבל לצד זאת אני חושב שאנחנו צריכים לעשות מהלך מחושב יותר, שמקדם אוטונומיה, ובעיקר את קדושת צלם האדם. אני עוד לא פיצחתי את זה".
כרגע, מי שרוצה לסיים את חייו יכול לעשות זאת רק בחו"ל, למשל בארגון כמו דיגניטאס השווייצרי.
"כן, ובהקשר הזה אספר לכם סיפור אמיתי: לפני כשנתיים נכנסה למרפאה שלי חולה בת 89. יש בי אהבה עצומה לאנשים מבוגרים. אני מכניס קש ושותה כמה שאני יכול מהחיים שלהם, מהחוויות שלהם. לכן בסיום הביקור, אמרתי לאותה אישה: אני קובע לך ביקורת לעוד תשעה חודשים - לא כי את צריכה, אלא כי אני צריך. אני מבקש ממך עכשיו לשים עשרה שקלים על חשבון הביקור הבא, ככה אני מכריח אותך לבוא. בדרך כלל אנשים מחייכים כשאני אומר את זה".
והיא לא חייכה.
"לא, היא הסתכלה עליי ואמרה: 'אני לא אהיה פה בעוד תשעה חודשים. אני נוסעת לשווייץ'. בהתחלה לא הבנתי למה הכוונה ואז נפל לי האסימון. יצאתי אחריה, ירדתי על ברך ואמרתי: 'תקשיבי, אני מתחנן, תני לי עוד ביקור אחד'. היא לא הסכימה. היא אמרה: 'אין לי חברים, אין לי עוד בשביל מה להיות פה'.
"אם יש לי צריבה בתקופה האחרונה, זה בגלל שלא הצלחתי לתת לה סיבה לבוא. ובשבילי זו עדות לשני דברים: מצד אחד, ליכולת ההחלטה של אדם - שאותה צריך לכבד. ומצד שני, לכישלון החברתי שלנו להנגיש לאותם אנשים את הסיבה לחיות. לא יכול להיות שאני לא עושה משהו שנותן לאנשים סיבה לחיות".
האם צריך לדעתך שיהיה דיגניטאס ישראלי?
"כרגע לא. אני רוצה לחשוב על זה עוד. ואני חייב לומר את האמת: אם היית מראיינת אותי לפני 15 שנה, הייתי הרבה יותר נחרץ, אבל אני כבר לא שם".
"תפקידו של האדם - לשכלל את הבריאה"
אתה אדם מאמין, חובש כיפה. איך הכלים הרפואיים והטכנולוגיים שאתה מייצג כממסד רפואי - למשל הפריה חוץ-גופית - מתיישבים עם הנטייה של אנשי דת להגיד: הכל בידי שמים?
"היהדות היא בדיוק ההפך. העולם שלנו נברא באופן לא מושלם, ותפקידו של האדם הוא לשכלל את הבריאה. אנחנו נותנים אנטיביוטיקה כדי למנוע מוות מזיהום. אנחנו מאפשרים לנשים לקבל טיפולי פוריות ובכך הופכים אישה שלפי הטבע אמורה להיות עקרה, לפורייה. ביהדות לא מקדשים את הקדוש המעונה. להפך, אנחנו מקדשים את החיים, את שמחת החיים. וזה בדיוק מה שהרפואה נועדה לעשות: להסיר סבל".
כלומר, ביהדות "לשחק את אלוהים" זה בכלל לא בעיה?
"לגמרי, זה נון־אישיו. למשל, בבחירת מין היילוד שהזכרנו: אנחנו מבינים שאפשר להסיר סבל ממשפחה, ועושים את זה - תחת מגבלות. אני לא רק אדם דתי, אני גם לומד יהדות באופן קבוע, והלימוד ההלכתי מפתח שריר מאוד ברור של התמודדות עם דילמות, למשל שמירת שבת מול פיקוח נפש".
לסיום, נכנסת לתפקיד דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו לפני כחודשיים. במבחני הלשכה, הסטודנטים שלכם דורגו לקראת תחתית הטבלה. מקום רביעי מהסוף. מהן השאיפות שלך לפקולטה?
"אני גאה להיות חלק מהמכללה האקדמית אונו, אני אוהב סכיזופרניה של גם וגם: זה גם מוסד אקדמי מפואר וגם מוסד חברתי שמאפשר ניידות חברתית. 70% מהתלמידים שלנו הם דור ראשון להשכלה, וזה נתון פנומנלי. ברור שלזה יש מחיר. אני לא לוקח את הסטודנט המושלם עם פסיכומטרי של 700-800, אלא סטודנטים שקשה להם, שעובדים, שגילם הממוצע סביב 40, עם משפחה ומורכבויות. כדי לעבור את הבחינה צריך להקדיש שישה חודשים ללימוד רצוף, ולהרבה מהם זה מורכב.
"אבל אנחנו לא מזלזלים באיכות האקדמית. אנחנו מתניעים מהלך של שימוש ב־AI ללמידה אישית ומצוינות, ופותחים השנה סיירת דיקן למצטיינים. בוודאי שנרצה לטפס בטבלה. בנאום שלי לתלמידי שנה א' במשפטים אמרתי כך: 'חבר'ה, אתם תצטרכו לעבוד קשה. אני נותן לכם הזדמנות. The rest is up to you'".
לאדם כמוך - רופא, משפטן, שכל הזמן רוצה עוד, להתחדש וללמוד - מה השאיפה הבאה?
"את האמת? להיות שגריר ישראל באו"ם. מישהו אמר לי: Speak out your dreams, אז הנה - דיברתי. מגוון ההתנסויות בחיי, המחוברות לישראל ולציונות, השליטה בשפות - אנגלית וצרפתית שדיברנו בבית - הם רכיבים נדרשים לתפקיד החשוב הזה".
