הכותבת היא מחברת הספר "Catland: Louis Wain and the Great Cat Mania"
לפני פחות ממאה שנה, אפשר היה ללמוד לא מעט על אדם עוד לפני שפתח את פיו. מעבר לבגדיו ולתסרוקתו, הסגיר אותו הריח. העניים הדיפו ריח של עוני, החולים הדיפו ריח של מחלה, והעשירים התהלכו בעולם אפופים בענן של בושם יקר. אם רציתם להבחין בין פקיד עירייה לנפח, בייחוד כששניהם לבושים במיטב מחלצותיהם, כל שהיה עליכם לעשות הוא להתקרב מעט ולרחרח.
● עולם בלי פידבק: איך עובדים על טקסט שיקראו רק בעוד מאה שנה
● הסיפור שלא סופר על הבמאי שברח מהנאצים ואז חזר לגרמניה לצלם סרטים במימונם
החיים המודרניים שינו את כללי המשחק. דאודורנטים, מקררים, מערכות ביוב, פינוי אשפה וניחוחות סינתטיים הפכו את סביבתנו לנקייה יותר. מבחינות רבות, זהו שיפור משמעותי. ובכל זאת, לצד הריחות שעמלנו כל כך להעלים, נעלם גם דבר נוסף: ההרגל להשתמש בריחות כמקור למידע מועיל, וגם להנאה אישית עמוקה.
זהו הרעיון המרכזי שעומד בבסיסם של שני ספרים: "Sniff: A History of Smells" (היסטוריה של ריחות) מאת ויליאם טולט, ו-"Smell: The Tale of a Fading Sense" (סיפורו של חוש דועך) מאת ביורן ברגה. שני המחברים מבקשים להבין מה עלה בגורלם של הריחות שבעבר מילאו את חיי היומיום, אך כל אחד מהם ניגש לשאלה בדרך אחרת. טולט, מרצה בכיר להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת באוניברסיטת יורק, הוא ההיסטוריון השיטתי יותר מבין השניים, והוא עוקב אחר ריחות מסוימים לאורך תקופות ובמקומות שונים. ברגה, אדריכל שאת ספרו תרגמה מנורווגית לוסי מופט, מעדיף ליצור אוסף של קוריוזים, בהם כימיה, היסטוריה, מין וזיכרון מתחרים על תשומת הלב. טולט מציג את התמונה ההיסטורית הרחבה יותר, ואילו ברגה מציע ספר משועשע וגחמני יותר.
לא חוש הריח אבד, אלא היכולת לפרש ריחות
שני המחברים משכנעים במיוחד כשהם מתייחסים לחוש הריח כאל מקור לידע הנרכש באמצעות הגוף, ולא כאל קישוט בלבד. בעבר הסתמכנו על אפנו כדי לדעת אם המזון טרי, אם משהו עולה באש או אם בהמשך הדרך ניצב מפעל לעיבוד עורות. כיום, חלק גדול מהמידע הזה מגיע אלינו באמצעות תוויות, שלטים, תקנות וטכנולוגיה. טולט מכנה את היכולת שהייתה לנו להסתמך על חוש הריח "ידע המבוסס על האף", ואילו ברגה מודאג ממה שהוא מכנה "בערות חושית" של ימינו. הטענה המרכזית של שניהם אינה שהאדם המודרני איבד את חוש הריח, אלא שהיכולת שלנו לפרש את המידע שהוא מספק לנו נחלשה.
טולט מפתח את הרעיון באמצעות התחקות אחר ריחות ספציפיים. בפריז של ימי הביניים, איש הכנסייה האנגלי ריצ'רד דה ברי תיאר את ריחן של ספריות וחנויות ספרים כ"ריחני יותר מחנויות תבלינים". יותר מ־600 שנה לאחר מכן, אותו ריח משכר הפך לתירוץ בלתי צפוי לגניבה. בשנת 1978, לאחר שהואשם בגניבת ספרים בשווי 25 אלף ליש"ט (כמעט 50 אלף דולר) מספריית הבודליאנה באוקספורד, ברונו פגונו אמר למשטרה כי "ריח הספרים גרם לי לרצות לקחת אותם".
עקב התיעוש, ההיסטוריה של ייצור הנייר נעשתה רומנטית הרבה פחות, ומסריחה הרבה יותר. במשך מאות שנים, טולט כותב, תהליך הייצור התבסס על השריית סמרטוטים ישנים בכלור. עם הגידול בביקוש עברו היצרנים להשתמש בשבבי עץ שפורקו באמצעות סולפיטים. בשנות ה-40 של המאה הקודמת התהליך הותיר שכבת קצף רקוב ומצחין כל כך בנהר אנדרוסקוגין שבמדינת מיין, עד שתושבי העיר לואיסטון היו מקיאים מהריח, וילדים בעלי חוש עסקי מפותח מכרו אטבי כביסה שאפשר היה להצמיד לאף.
הריח לא תמיד נשאר בסביבת מקורו. בשנות ה־70 וה־80 תושבי אימטרה, עיר בפינלנד שבה פעלו מפעלי נייר, התרגלו לריח התעשייה עד שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם. פתיחת מזוודה בחו"ל הייתה עשויה לשחרר משב צחנה גופריתית מוכרת מהבית.
בנקודה הזאת "Sniff" הופך ליותר מסיפור על הנאות שנעלמו מן העולם. הספר מזכיר לנו שהריחות שאנו נזכרים בהם בחיבה קשורים לא פעם קשר הדוק לתנאים הלא נעימים שיצרו אותם. עבור חלק מהאנשים, ניחוח הנייר כרוך גם בזיהום מקורות מים, וריח התעשייה עשוי להעיד הן על מקומות עבודה והן על פגיעה בסביבה. טולט מציין כי בארה"ב, בעקבות חוקי התכנון והבנייה, "מפעלי נייר התמקמו בשכונות שרוב דייריהן שחורים", ותושביהן נאלצו לאורך ההיסטוריה לשאת בעיקר נטל הזיהום המורגש בחושים.
ניחוחות וצחנה מבחינים בין "אנחנו" ל"הם"
ברגה, לעומתו, מיטיב במיוחד לתאר את השימושים החברתיים והארוטיים בריח. במאה ה־16, הוא מספר, אישה הייתה עשויה לשאת תפוח קלוף מתחת לבית השחי עד שיספוג את ריחה, ואז להעניק אותו לאהובה. לפי המסופר, נפוליאון כתב לג'וזפין משדה הקרב וביקש שלא תרחץ לפני שובו, כדי שיוכל להתענג על ריחה הטבעי. ברגה נעזר בסיפורים האלה כדי להמחיש את אחד הרעיונות החוזרים בספרו: ריח שמעורר גועל בהקשר אחד עשוי לעורר הנאה בהקשר אחר. בתקופה המודרנית המוקדמת, מי שלא הקפיד על ריח גופו הסתכן בכך שייתפס כמלוכלך, חולה או מפוקפק מוסרית. ניחוחות וצחנה הפכו לסמלים של ניקיון ולכלוך, של מכובדות וחוסר מכובדות, ושל ההבחנה בין "אנחנו" ל"הם".
בזמן מלחמה, ההבחנה בין אויב לידיד באמצעות ריח מתחדדת. טולט מספר כי במלחמת וייטנאם לוחמי הווייטקונג היו יכולים לזהות נוכחות של חיילים אמריקאים לפי ריח הסבון והאפטרשייב שלהם. התזונה של החיילים המערביים, העשירה במוצרי חלב, העניקה לזיעתם ריח קל לזיהוי, והדבר הוביל לשינויים במנות המזון שלהם. האמריקאים, מצדם, טענו כי הם מסוגלים לזהות את האויב לפי ריחו הייחודי של נוּק מאם, רוטב דגים מותסס שהוא מרכיב בסיסי במטבח הווייטנאמי.
הספרים הללו לא קוראים לחזור לעולם הריחות של העבר, וספק אם מישהו מעוניין ברחובות שבהם מי ביוב זורמים בתעלות הניקוז ובנהרות מזוהמים. קירור מזון, תברואה ופינוי אשפה נמנים עם ההישגים הגדולים של החיים העירוניים המודרניים. במקום זאת, שני המחברים מציעים לשוב ולהקדיש תשומת לב לסביבת הריחות המקיפה אותנו.
טולט מביא לדוגמה דבורים שאומנו להתקבץ סביב חומרי נפץ קבורים, באופן שמאפשר למפות את מיקומם ממרחק בטוח. בניסוי הוכנסו דבורים למחסניות המתחברות למכשירים ניידים, וכשהריחו TNT, הן שלפו את לשונותיהן הזעירות, הפעילו אזעקה והתריעו בפני מפעיליהן על הסכנה. כך "חוש הריח של הדבורים מתורגם למידע חזותי עבור בני האדם, וריחות עדינים מכדי שהאף האנושי יבחין בהם נעשים גלויים לעין".
משמעות היעלמותם של ריחות מסוימים
ברגה פחות מתעניין בשימושים מעשיים ויותר בחוויה הגופנית של הריח. ספרו בוחן אילו תחושות וזיכרונות מעוררים ריחות מסוימים ומה עשויה להיות משמעות היעלמותם. הספר "Smell" מצליח לעתים ליצור אווירה עשירה ומוחשית להפליא, אך לעתים נקרא כאוסף של קטעים מענגים נטולי חוט מקשר. אצל טולט קיימת בעיה דומה: ספרו גדוש כל כך בהיסטוריה, עד שלפעמים הטיעון המרכזי שלו הולך לאיבוד בשפע הפרטים. קוראים המעוניינים בסקירה היסטורית מקיפה כדאי שיתחילו בספרו של טולט, ומי שמעדיפים ספר קצר ומשונה יותר ימצאו את מבוקשם אצל ברגה.
גם טענתו של ברגה שחוש הריח שלנו "דועך" מעוררת תמיהה מסוימת. העולם המודרני לא הפך לחסר ריח, כפי שהוא עצמו מיטיב להראות. אנחנו עדיין מוקפים בריחות של בנזין, פלסטיק, חומרי ניקוי, קפה, שמפו, גזי פליטה, מזון מטוגן וניחוחות סינתטיים. מה שהשתנה הוא התפקיד שאנחנו מייעדים לחוש הריח. במקום להריח את החלב, אנחנו בודקים את תאריך התפוגה. במקום להריח את הנהר, אנחנו מעיינים בדוח סביבתי. המודרניות לא ביטלה את עולם הריחות, אלא שינתה את האופן שבו אנחנו מגיבים אליו. בעבר האף סיפק לנו מידע שכיום אנחנו מקבלים ממקורות אחרים. העולם של ימינו אמנם נעים יותר להרחה, אך קשה יותר לפענח אותו באמצעות חוש הריח.
כתבה זו תורגמה על ידי גלובס באופן בלעדי מתוך The Wall Street Journal. לינק לכתבה המקורית באנגלית.
