1המוזיקה של הקולנוע יוצאת מהמסך ועולה על הבמה, ובזמן האחרון נוצרו לא מעט הזדמנויות לפגוש אותה שם. בנובמבר תתקיים בבית המכולות בנמל יפו סדרת מופעים בשם "פסקולים LIVE", שבה הרכב בלוז&בוז מארח מוזיקאים לביצועים חיים של שירים מתוך סרטים כמו "האחים בלוז", "פורסט גאמפ" ו"עד קצה העולם", ולמחווה לפסקולים של סרטי קוונטין טרנטינו. בסינמטק תל אביב יתקיים בסוף החודש פסטיבל סאונדטראק, המוקדש למפגש שבין קולנוע למוזיקה. לאלה מצטרפת ההצלחה של הקרנות סרטים בליווי תזמורת חיה, שהפכו לאטרקציה מבוקשת, עם סרטים כמו "מלחמת הכוכבים" ו"הנסיכה הקסומה" בביצוע הפילהרמונית הישראלית. ואחרי שניגנה לצד יצירות מופת, בהן "זמנים מודרניים" ו"הבהלה לזהב" של צ'רלי צ'אפלין, עונת המופעים החדשה של תזמורת המהפכה תכלול ליווי תזמורתי ל"פסיכו" של היצ'קוק.
● נושאים נפיצים? באמריקה המציאו שדרן רדיו שלא מפחד לדבר
● בגיל 73 רונלד רייגן הוכיח איך הופכים חיסרון ליתרון. בזכות בדיחה אחת
אלה אירועים שונים למדי זה מזה, אבל בכולם המוזיקה נהפכת לאטרקציה בפני עצמה. זו תופעה בינלאומית ותיקה, שהיקפה ונוכחותה התרבותית הולכים ומתרחבים בשנים האחרונות, והיא מזמינה בחינה מחודשת של היחסים בין הקולנוע למוזיקה, ושל הסיבות שבגללן אנחנו מוכנים לצאת מהבית עבורה.
2הפריחה המחודשת של המופעים האלה היא בסופו של דבר חזרה ממשית למקורות הקולנוע. בבתי הקולנוע הקטנים שהקרינו סרטים אילמים ליוו את ההקרנות פסנתרנים ונגנים, ובאולמות המפוארים יותר - תזמורות שלמות. המוזיקה לא הייתה בהכרח זהה בכל הקרנה, ונגנים השתמשו ביצירות מוכרות, בקטעים מוכנים לסיטואציות מסוימות, ולעתים גם במוזיקה שנכתבה במיוחד.
עם כניסת הפסקול המוקלט, כל זה השתנה. כבר ב-1926 הציגו האחים וורנר את "דון חואן", סרט אילם עם פסקול תזמורתי מוקלט ומסונכרן, ובתוך שנים ספורות הטכנולוגיה יתרה את העסקת הנגנים בבתי הקולנוע, ואלפי מוזיקאים איבדו את עבודתם. כמעט 100 שנה אחר כך, הקולנוע משתמש בטכנולוגיות סנכרון מתקדמות כדי להחזיר את התזמורות לאולמות, והקהל מוכן לקנות כרטיס יותר יקר מסתם סרט. קצת כמו מפעיל המעלית, שנעלם עם המצאת המעלית האוטומטית ושרד בעיקר כסמל ליוקרה בבתי מלון מפוארים, גם הנגנים חוזרים כאטרקציה מיוחדת, ומה שנחשב להוצאה שאפשר לחסוך הפך, בגלגולו הנוכחי, לחוויית פרימיום.
3הפופולריות של המופעים האלה נשענת על היכולת של המוזיקה הקולנועית להמשיך לחיות הרבה אחרי שהסרט נגמר, ולא פעם גם בלי קשר אליו. יש פסי קול שמציעים חוויה שלמה בפני עצמה, בזכות רעיון מלודי, עולם צלילי ייחודי או מבנה דרמטי שלא זקוק לתמונות. יצירות כאלה עשויות להאריך ימים יותר מהסרטים שעבורם נכתבו. זאת הודות לכוחה המיוחד של המוזיקה הקולנועית לצבור מטען רגשי. הסרט מצמיד למוזיקה זיכרון חזותי ואנחנו נזכרים בדמויות, בתמונות, ברגעים דרמטיים ולעתים גם בחוויה האישית של הצפייה.
4לפעמים סרט נותן חיים חדשים למוזיקה שהייתה קיימת הרבה לפניו. טרנטינו, למשל, הפך את "Stuck in the Middle with You" של סטילרס ויל (ב"כלבי אשמורת") או את "Misirlou" של דיק דייל (ב"ספרות זולה") לחלק בלתי נפרד מזיכרון תרבותי, אף שלא נכתבו לסרטיו. "האחים בלוז" הביא למסך מסורות של סול ורית'ם אנד בלוז, עם כמה מאומני הז'אנר הגדולים. אדי ודר, לעומת זאת, יצר עבור "עד קצה העולם" אלבום בעל זהות מוזיקלית כה מובהקת, שאפשר ליהנות ממנו גם בלי לדעת דבר על הסרט. המקרים האלה שונים מאוד זה מזה, אבל מדגימים כיצד הקולנוע מסוגל לשמר מוזיקה, לגלות אותה מחדש או להעניק לה משמעות נוספת. כשהמוזיקה חוזרת לבמה, היא מביאה איתה את כל המטען שצברה בדרך.
5אחד מחלוצי הגלגול המודרני של הקרנות סרטים בליווי תזמורת חיה היה ג'ון ויליאמס. ב-2002, לרגל 20 שנה ל"אי.טי", ניצח המלחין בלוס אנג'לס על תזמורת בת 100 נגנים שליוותה הקרנה מלאה של הסרט. היה זה מאבני הדרך של פורמט שהפך לתעשיית הופעות בינלאומית שמושכת מיליונים. זה משרת את בעלי הזכויות שמוצאים מקור הכנסה נוסף לסרטים ותיקים, ואת התזמורות שמושכות קהלים חדשים.
אחד הביטויים המעניינים לפריחה הזאת הוא הפיכתם של מלחיני קולנוע לכוכבי מוזיקה בפני עצמם, הבולט שבהם הוא האנס זימר. לפי נתוני מעקב על ספוטיפיי, לזימר כ-14 מיליון מאזינים בחודש, וגם למלחינים כמו ויליאמס, דני אלפמן ולודוויג גורנסון יש מיליוני מאזינים. הפסקול שכתב גורנסון ל"אופנהיימר", למשל, צבר יותר מחצי מיליארד השמעות. זימר עצמו מופיע באולמות ענק, ובסיבוב ההופעות האירופי האחרון שלו מכר יותר מ-600 אלף כרטיסים ל-50 הופעות, כולן סולדאאוט. בהפקה אחרת, הנושאת את שמו, הוא אפילו לא היה צריך להיות על הבמה כדי למכור כרטיסים. השפה המוזיקלית שלו, המבוססת לא פעם על תבניות חוזרות ושיאים דרמטיים, מאפשרת חוויה רגשית שלמה גם בלי תמונה.
6המוזיקולוג פרנק ליהמן עסק בתופעה המכונה "האזנה קולנועית" (Cinematic Listening), שבה מוזיקה מעוררת בדמיוננו תמונות והתרחשויות גם בלי לצפות בסרט. למשל, כשאנחנו מאזינים ל-Time של האנס זימר מתוך "התחלה" בזמן הליכה ברחוב, אנחנו לא בהכרח חושבים על עלילת הסרט, אבל המוזיקה שמתעצמת יכולה להעניק גם להליכה סתמית תחושה של התקדמות לקראת אירוע משמעותי. כך פסקול של דמות בדיונית יכול להפוך לפסקול של חיינו.
נדמה שכל אחד מסוגי המופעים האלה מציע דרך אחרת לפגוש מחדש את הקולנוע. ובכולם אנחנו באים לשמוע מוזיקה שכבר שמענו, ולפגוש סרטים שכבר ראינו, בתקווה שהמפגש החוזר יגלה לנו משהו שעוד לא הכרנו, עליהם או עלינו.
