"חינוך במקום פצצות", הניפה השבוע מפגינה שלט בגרמניה, כשרבבות צעירים יצאו אל הרחובות. "אנחנו רוצים לחיות, לא לשרוד", כתב מפגין אחר בפריז. במילאנו צייר מפגין באותיות ורודות את הכיתוב "הנוער נגד פאשיזם". ובצפון איטליה הכריזה מפגינה: "אנחנו כאן כדי לייצג את הקול של הצעירים שאף אחד לא מייצג".
כבר שבועות שרבבות צעירים יוצאים אל הרחובות בערים גדולות במערב אירופה עם מסר כפול: מצד אחד, תהלוכות שלוות עם כרזות צבעוניות הקוראות לשינוי - ומצד שני הפגנות אלימות. ממעשי ביזה מהקיצוניים שנרשמו בשנים האחרונות במערב אירופה, ברחובות ערי צרפת; דרך בריקדות מאולתרות שהוצתו באש באיטליה; ועד התנגשויות אלימות מול שוטרים בפרנקפורט, שהביאו לפציעתם של מאות בני אדם.
● "משלוחי אוכל? זו רק ההתחלה": מנכ"ל וולט בראיון ראשון
● הוא היה ב"כנופיית החנונים" של נתניה. היום הוא מטפל בצוואר הבקבוק שיצר ה-AI
● "המנהל שלי צחק עליי בגלל שבכיתי. היום אני מלמדת מנהלים איך להפגין רגשות"
לצד אותם שלטים צבעוניים הונפו בשבועות האחרונים גם דגליהם השחורים והאדומים של ארגוני שמאל מרקסיסטיים, הדוגלים במאבק מעמדות אלים, דגלים של איגודים מקצועיים וגם הרבה מאוד דגלי פלסטין, אחרי שהדור השני והשלישי להגירה לאירופה, שרובה מוסלמית, הצטרף למחאות בשיעור עצום.
הנתונים הכוללים עד כה מטלטלים את היבשת: קרוב ל־10,000 בני אדם נעצרו, מאות נפצעו, חלקם קשה. עשרות שוטרים נזקקו לטיפול רפואי, והפגנות נוספות מתוכננות לשבועות הקרובים.
אירופה כולה תוהה בשבועות האחרונים מה עומד בבסיס המחאה שמשבשת את הסדר הציבורי. האם מדובר בזעם של דור צעיר על הפרת החוזה החברתי־כלכלי בינו לבין המדינה? האם המקור הוא תסכול של דור ראשון, שני, או שלישי להגירה - על החיים בשולי החברה? או אולי שנאה למדינה, המלובה על ידי אסלאם קיצוני? או הפגנות מאורגנות היטב של ארגוני שמאל שרוצים תצוגת כוח?
התשובה העגומה, לפי רוב הכלכלנים, הסוציולוגים והפרשנים היא שמדובר בשילוב של כל הגורמים הללו. הסיבה לדאגה היא שייתכן כי מדובר רק באיתות ראשון לגבי מה שהולך לקרות ביבשת.
אירופה, שעדיין מובילה את העולם באיכות החיים ובעושר תושביה, מגלה בהדרגה כי השגשוג והיציבות שהבטיחו במשך עשורים שקט חברתי - אינם מובנים מאליהם, וכי מתחת לפני השטח הולך ומצטבר תסכול שעלול להפוך את המחאה הנוכחית לפרק הראשון בלבד של דרמה אירופית חדשה.
צרפת: "כעס טהור"
איך אפשר להסביר כי בשם הדרישה לבתי ספר מצוידים טוב יותר וכיתות מרווחות, שרפו מוחים בצרפת עד כה לפחות עשרה בתי ספר, והשחיתו רבים אחרים? לפי הכלכלן הצרפתי פרופ' יאן אלגן, מדובר ב"כעס בצורתו הטהורה ביותר" - ולא ממש מאבק על דרישות קונקרטיות.
"זה לא כמו ב־68' כשהיו דרישות נקודתיות, או ההפגנות נגד חוקי העבודה שהיו בשנות ה־2000. כבר לא מדובר בכעס ששוכך כשהדרישות מתקבלות", כתב אלגן בעיתון הצרפתי "לה מונד". "הפעם מדובר בתסכול כללי נגד המערכת כולה, שאף ויתור או צעד ממשלתי לא יכול להפיג".
צרפת היא מוקד המחאות, נכון לעכשיו. את המחאה שם החלו תלמידי תיכון כבר בספטמבר, בדרישה לשנות את תנאי הלימוד הפיזיים שלהם, ואת חוסר השוויון בהגשה לבחינות בגרות. אליהם הצטרפו סטודנטים באוניברסיטאות, הנהלות האיגודים המקצועיים החזקים בצרפת, מפלגת "צרפת הבלתי־כנועה" (LFI), מהשמאל הרדיקלי, בראשות ז'אן לוק מלנשון, ובשבועות האחרונים גם תנועת "האפודים הצהובים", שניתן לאפיין אותה כמורכבת ממוחים אלימים נגד יוקר המחיה. וכשהכאוס חגג רכבו על הגל גם בוזזים רבים וצעירים, שרבים מהם מדור ראשון, שני או שלישי להגירה.
בתוך כמה סופי שבוע המחאה גררה גל של ונדליזם ששבר שיאים, אפילו במדינה למודת קרבות רחוב כמו צרפת. בשנה רגילה, מכסות חברות הביטוח במדינה נזקי חוליגניזם בשווי של כ־700 מיליון אירו. השנה עומד החשבון כבר על 1.2 מיליארד אירו. בניין העירייה העתיק של לימוז', מבני ציבור, בתי ספר, לשכות תיירות, אתרי זיכרון ומקומות אחרים נשרפו או הושחתו. בימים האחרונים שרפו המוחים גם בית ספר בליון, והתעמתו עם המשטרה בשטרסבורג ובשורת ערים נוספות.
אלגן ושותפיו ביצעו סקר בקרב מי שנתפסים כמעורבים ביותר במחאות - בני ה־16 עד ה־20. מה שהם מצאו מייצג מחאה מסוג חדש: שמונה מתוך עשרה נשאלים סבורים שהדמוקרטיה בצרפת לא מתפקדת היטב; שבעה מתוך עשרה מאמינים כי העשירים בצרפת מצליחים רק משום שהם מנצלים את העניים. יותר משליש רוצים להמשיך בהפגנות גם אם דרישותיהם יענו ו־91% מהם תומכים בהן. כולם מאשימים מישהו בצרות שלהם: מי שנוטה לשמאל (הרוב הגדול מהנשאלים) מאשים את העשירים, מי שנוטה לימין מאשים את המהגרים. אין הרבה באמצע.
"מה שאנחנו רואים הוא שהמצב הנוכחי נתפס בקרב הצעירים כמשחק סכום אפס, שבו מה שאדם מרוויח נלקח מאחר. העוגה אינה גדלה, יש רק קרב הולך ומסלים על החלוקה שלה", אמר אלגן. במצב העניינים הנוכחי בצרפת, שבו התקציב אינו מספיק גם להגדלת הפנסיות, גם לסבסוד משפחות עניות וגם לרפורמה בחינוך - התוצאה היא תחושה של צעירים שבעלי אינטרסים "גונבים" להם את הכסף.
ממצאים דומים העלו מחקריה של הכלכלנית הצרפתית־בולגרית סטפני סטנצ'בה מאוניברסיטת הרווארד, שמצאה כי זהו גורם העומד בבסיס המחשבה של דור ה־Z. "אנשים שגדלו בתנאים כלכליים דינמיים, עם מוביליות חברתית רבה (כמו הדורות הקודמים - א"א), פחות רגישים לחשיבה הזו לפיה המצב הנוכחי הוא משחק סכום אפס", אמרה סטנצ'בה בראיון לעיתון השוויצרי NZZ.
"עם זאת, במדינות עשירות רבות, הצמיחה הכלכלית והניידות החברתית נמצאות במגמת ירידה מזה עשרות שנים. לכן, צעירים שגדלים בעולם שבו משאבים מוגבלים יותר, אלו המאמינים שהרווח של אדם אחד הוא הפסד של אחר, נוטים הרבה יותר לדרוש חלוקה מחדש של העושר ברמה הממשלתית ולדרוש צעדים שיגנו עליהם".
ואכן, אירופה מתאפיינת בעשור האחרון בצמיחה כמעט אפסית ובדשדוש כלכלי, המלווים בהעמקה מתמדת של החוב הלאומי, בניסיון לשמור על שקט חברתי. שנות הנס הכלכלי שאחרי מלחמת העולם השנייה שבהן הצמיחה עמדה על 5% בשנה - הסתיימו מזמן. אפילו עד למגפת הקורונה ב־2020 נרשמה בכלכלה השנייה בגודלה באיחוד האירופי צמיחה חיובית של כ־3% בשנה. אבל מאז, המצב השתנה: המלחמה באוקראינה, משבר האנרגיה מול רוסיה, דעיכת מודל היצוא האירופי בעידן של מלחמות מכס והידלדלות האוכלוסייה הפכו את הצמיחה להתכווצות - והמצב הכלכלי הורע.
בצרפת, מאז 2020, צמחה הכלכלה בפחות מאחוז אחד מדי שנה. וכשהעוגה לא גדלה, השחקנים השונים מתחרים ביניהם על החתיכות ברחובות.
הנחת היסוד על האושר נסדקת
עדויות לתסכול הזה חבויות גם בממצאי סקר האושר העולמי שהתפרסם במרץ השנה והקדים את המהומות. "במערב אירופה, הצעירים בגילאי 16 עד 20 מאושרים הרבה פחות כעת מאשר לפני שני עשורים", כתבו מומחים בדוח של אוניברסיטת אוקספורד בפרק שהוקדש לכך. הדוח האשים בעיקר את הרשתות החברתיות, והראה קשר בין מספר השעות ברשתות לרגשות שליליים בקרב מתבגרים וצעירים, אך אפילו המומחים הבהירו כי הממצא אינו מסביר את הירידה הדרמטית במדד האושר.
אם ב־2012 העידו הצעירים כי בסולם בין אפס ("החיים אפשריים הגרועים ביותר עבורך") ל־10 ("החיים האפשריים הטובים ביותר עבורך") הם עומדים בממוצע על 7.6, הרי שב־2026 הם ירדו ל־6.9 בסולם האושר - צניחה של 10%. ממצאים דומים נרשמו רק בצפון אמריקה. למעשה, ההנחה הכלכלית לפיה גרף האושר הוא בצורת פרסה, שבה שביעות הרצון גבוהה ביותר מופיעה בתחילת ובסוף החיים - הולכת ומתערערת במערב אירופה, בשל הירידה בשביעות הרצון בקרב הצעירים.
מי שתומכים בהסבר הכלכלי למהומות מציינים את היעדר האופק הנוכחי של הצעירים במערב היבשת. במקום 15 משכורת חודשיות לקניית בית, כפי שהיה בתקופת הוריהם, נדרשים כעת צעירים לחסוך 197 משכורות חודשיות כדי לקנות דירה בצרפת. בגרמניה עומד הנתון על 185 משכורות. המשמעות היא כי אם מישהו מצליח לחסוך אפילו מחצית מהמשכורת שלו, עליו לעבוד 30 שנה עד שיוכל לקנות דירה.
בעוד בשנות השישים והשבעים תושבי צרפת הכפילו את רמת החיים שלהם (במונחים של תמ"ג לנפש), בתוך 14 שנה, בקצב הנוכחי ייקח לצעירים 80 שנה להכפיל אותה, אם בכלל. ובעוד באירופה של פעם הצמיחה הכלכלית יצרה עוד ועוד מקומות עבודה, כעת מהפכת ה־AI מאיימת גם על עתיד העבודה.
אפילו המודל הפנסיוני קורס תחת חישובים אקטואריים בשל דמוגרפיה מידלדלת. במילים אחרות, הפסימיות של האירופאים הצעירים מוצדקת. "מה שמפתיע במחאה הנוכחית הוא לא העובדה שהיא פרצה עכשיו, אלא שהיא לא פרצה קודם", נכתב השבוע ב־FAZ הגרמני.
ייתכן כי הקש ששבר את גב הגמל האירופי הוא גל האינפלציה המשמעותי שחוותה אירופה בחמש השנים האחרונות. מחירי המזון ביבשת זינקו ב־50%, מחירי התחבורה הציבורית קפצו גם הם (בצרפת למשל ב־20% בשנים האחרונות). החסכונות המשפחתיים מתמעטים והכסף נשחק מול התייקרות מחירים של בערך 24% בחמש השנים האחרונות. החשש מעתיד אינפלציוני לא מוגבל רק לצעירים, אלא גם לבנקים מרכזיים ביבשת.
גרמניה: מחאה נגד גיוס
מחאת הצעירים, שכעת מתאחדת עם מחאה נגד יוקר המחיה, לובשת אופי שונה במדינות שונות במערב אירופה. באיטליה תופסת תאוצה תנועה הנקראת "איטליה יוצאת לכיכרות", בספרד מדובר במחאה על מחירי הדיור ועל זכויות השוכרים, ובגרמניה קואליציה צעירה בשם "דור ה־Z שולט" מנסה להוציא את ההמונים לרחובות. גם בבלגיה ובהולנד ישנן מחאות המוניות של צעירים בשבועות האחרונים.
מי שבודק מי מהדהד את המאבק בגרמניה ימצא ליד הצעירים והתנועות החדשות, גם גופי שמאל רדיקלי ותיקים כמו הקבוצה המרקססיטית־לניניסטית "המאבק הצעיר" או "ת'אורה" (מהפכה בערבית), ארגון רדיקלי שבו חברים מהגרים רבים, שבסיסו בהמבורג. נינה קולק, חוקרת פוליטית, אמרה כי מה שמשותף למפגינים הגרמנים הוא תחושה של "זניחה" על ידי המער כת הפוליטית.
עוד מאפיין ייחודי למחאה הנוכחית בגרמניה הוא סוגיית הגיוס. בשנה החולפת החלו כל מי שמתקרבים לגיל 18 במדינה לקבל גלויה מיוחדת, עם הצלב השחור של הצבא הגרמני והסבר כי בקרוב תהיה חובה למלא שאלון בריאות, ומי שירצה להתנדב לאחר מכן לצבא יתקבל בברכה, בהתאם לצורך.
כשברקע האיום הרוסי, גרמניה מנסה לבנות את הצבא הגדול ביותר באירופה, ולהוסיף עוד כ־40 אלף חיילים עד סוף העשור. עוד לא מדובר בחזרה לגיוס חובה, עדיין, אבל העתיד כבר נראה מעבר לאופק. בהתאם, אחרי עשורים של חינוך פציפיסטי, חלק מהגרמנים הצעירים יוצאים נגד הצהרת הכוונות בהפגנות.
מהגרים מתלכדים עם השמאל?
ויש גם סיבות חברתיות נוספות: בגרמניה, בצרפת ובאיטליה בולטת מעורבותם של מהגרים צעירים בהפגנות. מדובר במי שהגיעו במהלך הגל ההגירה האחרון (אחרי 2015), או בני הדור השני והשלישי להגירה ממדינות ערביות וצפון אפריקאיות. אלו מניפים דגלי פלסטין, או את דגלי מדינות המוצא מהן הגיעו, משתמשים במלים בערבית בכרזות, כשהם מפיצים קטעי וידאו ברשתות בהם הם מתפרעים ללא חשש.
באיטליה, לפי הנתונים שפירסמה הממשלה, כמחצית מהמעצרים שנעשו עד כה הם של אנשים "בעלי רקע של הגירה". בגרמניה, שר הפנים אלכסנדר דוברינדט האשים בהתפרעויות בפרנקפורט לפני שבועיים "בעיקר ארגוני שמאל רדיקלי וחבורות של מהגרים צעירים בעלי רקע של פשיעה".
בצרפת סוגיות של מוצא ודת כלל אינן נמדדות, בשל השוויון המקודש בין כל אזרחי הרפובליקה, אבל בסקר שערך החוקר ג'רום פורקה, ועורר סערה בימים האחרונים בצרפת, מתוך 70 שמות בעשרות דיווחים בכלי התקשורת על משפטי בזק לבוזזים, כ־75% מהשמות הפרטיים של מי שעמדו לדין היו שמות ערביים או אפריקאים.
יש מי שסבורים כי לא מדובר במדגם מייצג, בין היתר כי פעילי השמאל הרדיקלי "הצרפתים" מנוסים בהתחמקות מהמשטרה ובהסתרת זהותם, אך קשה להתווכח עם התמונות והעדויות. זו אינה מחאה אסלאמית וזו אינה מחאת מהגרים, אבל שתי הקבוצות משתתפות בהפגנות בהתלהבות יוצא דופן.
יש גם מי שסבורים כי הגל הנוכחי של המחאה מחבר באופן הדוק בין שני המחנות. "מה שאנחנו רואים עכשיו באירופה הוא איך השמאל הרדיקלי חובר לאסלאמיסטים דרך הרחוב" הזהיר השבוע המגזין הגרמני הימני "קיקרו".
התזמון הפוליטי
הבעיה העיקרית עליה מצביעים המומחים היא שהמצב הכלכלי והחברתי שהמחאה הנוכחית יוצאת נגדו כבר מעוגן בשנים של קיפאון, חוסר משילות פוליטי ובעיות כלכליות וגיאו־פוליטיות של מדינות מערב אירופה. כלומר, שהסיכוי לשינוי הוא קטן, ובוודאי הסיכוי לתיקון מהיר. במצב העניינים הנוכחי, הן חייבות להשקיע מאות מיליארדי אירו בביטחון בגלל האיום הרוסי, המודל הכלכלי שלהן, שכלל יצוא חופשי ללא הגבלות - מתרסק, הן לא עצמאיות מבחינה אנרגטית ואינן רוכבות על גל החדשנות הדיגיטלי.
עד כה, הצליחו באירופה לשמור על שקט חברתי בעזרת הגדלה עקבית של התקציב השנתי במטרה לענות על כל הצרכים של התושבים. ממשלות פיזרו כסף כדי לנסות ולהגן על התושבים מפני הזעזועים העולמיים, אך בעצם כדי להבטיח שלטון יציב.
כעת, הכסף נגמר. החוב הלאומי של צרפת (119%) ואיטליה (139%) כבר מאיים לצאת מידי שליטה, זה של גרמניה צומח בקצב שלא נראה בעבר. השמיכה התקציבית קצרה מדי מכדי לרצות את כל הגורמים, או אפילו לאפשר לממשלות ליזום שינוי שיתניע צמיחה.
זה אינו מקרה שההפגנות מתרחשות בצרפת ובאיטליה ממש במקביל לדיונים המתנהלים בפרלמנט על התקציב לשנה הבאה, ולקראת בחירות כלליות. באיטליה יהיו בחירות בקיץ הקרוב לכל המאוחר, בצרפת יתקיים באפריל הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות. בספרד הוקדמו הבחירות על רקע מחאת הדיור והן יתקיימו בסוף החודש. המלחמה של הצעירים על התקציבים מתלכדת עם מלחמה של השמאל על סדרי עדיפויות בעידן של צמצום חוב, וכעת היא גלשה לרחובות.
עם אמון מועט בדמוקרטיה ובממשלה, ועם גורמים רדיקליים המנסים לשבש את הסדר הקיים, המצב עוד עלול להידרדר לקראת הבחירות. "רק אם אנחנו יוצאים לרחוב הפוליטיקאים שומעים אותנו", תימצתה צעירה פריזאית ל"שפיגל" השבוע את כפל הלשון של המחאה, "אז לפעמים זה כרוך בעימותים אלימים".
