ד"ר מיכל להמן הייתה בצומת דרכים מקצועית וגם בדיכאון אחרי לידה, כאשר לילה אחד חוותה הארה שפתחה לה שביל קדימה בשני התחומים גם יחד.
"באותו הזמן חיפשתי נושא לדוקטורט אחרי שנושא קודם נפל, ובמקביל הפכתי לראשונה לאמא", היא מספרת. "התחושה הייתה שמשהו היכה בי באמצע החיים, ושאלתי את עצמי - איך אני עושה את זה? איך אני דואגת לה וגם לעצמי? ובאותו לילה של חרדות וספקות, פתאום הבנתי בהבלחה של רגע שאני לא הכח היחיד הפועל על החיים שלה. הדרך שלה תהיה מושפעת מעוד המון גורמים שלא קשורים אלי. נמלאתי בהבנה הזו שאני קטנה מאוד והעולם גדול, והתחושה הזו מאוד עזרה לי, שחררה אותי. ואז שאלתי את עצמי - מהו הדבר הזה שכל כך עזר לי? ורציתי לחקור אותו".
● החוקר שחוזה: כך ייראה שבוע העבודה בעידן ה-AI
● "הבוס המתעמר חשב שהוא מקשיח אותי, אבל סיפקתי רק 10% מהיכולות"
יש שיקראו לתחושה שלהמן הרגישה התפעמות, Awe. אולם, היא עצמה שייכה אותה לעולמות הענווה, Humility. היום זהו תחום מחקר פופולרי, כאשר הענווה נחשבת למעלה (Virtue), אך בסוף המאה ה־20, היא אומרת, ענווה נקשרה בחוסר ביטחון עצמי, ונחשבה לתכונה פחות רצויה למנהלים. המחקר הדגיש את החשיבות של מוחצנות, החלטיות ודומיננטיות.
"לי היה מודל אחר", מספרת להמן, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת מרכז פלורידה וממייסדות המרכז למחקרי ענווה. "אבא שלי, שהיה ראש בית הספר לסיעוד בהדסה, היה דוגמה טובה למנהיג ענו, ללא מחסור בביטחון עצמי. הסטודנטים תמיד אמרו שהוא נתן להם ביטחון. הם כתבו עליו בברכה: 'הוא הראשון שאמר לנו וואו'. ושאלתי את עצמי מה זו העוצמה השקטה הזו".
כך, הצטרפה להמן ב־2015 לקבוצה הולכת וגדלה של חוקרים שבוחנים מהי ענווה, האם וכיצד היא תורמת לחברות וארגונים, מתי כדאי ואיך אפשר ללמוד ולתמרץ אותה, ואיך היא משתנה בין סביבות ומערכות יחסים שונות.
המחקר הזה הולך ומגלה בהדרגה שמדובר לא רק בתכונת אישיות קבועה, יש או אין, אלא ביצור חמקמק שבא והולך כתלות בסביבה, בקשר, במוטיבציה, בתרבות. אל תשאלו מיהו הענו, אומרים החוקרים, אלא איך ומתי "עושים ענווה".
"ענווה היא לא ההפך מביטחון עצמי"
גם בשנות ה־80 הראו כמה מחקרים כי ביטחון עצמי מוגזם יכול להוביל לטעויות ודווקא הגבלת הביטחון עשויה להניב ביצועים טובים יותר. אך המחקרים הללו לא נכנסו למיינסטרים של הפסיכולוגיה הארגונית.
השינוי בגישה התרחש סביב שנת 2000. "החלה לחלחל ההבנה שענווה היא לא בהכרח להקטין את עצמך כי אתה לא מאמין שאתה שווה, אלא מתוך אמונה שיש מקום גם לאחר, וגם לך", אומרת להמן.
מי שהובילו את השינוי הם "שלושת המוסקטרים של הענווה", כך על פי להמן. אלה הם ג'ושוע הוק, דריל ואן טונגרן ודון דיוויס, שהגדירו ענווה כדיוק של אדם בהבנת היכולות והמגבלות של עצמו - לא הערכת חסר, אלא הערכה מציאותית ולא מוגזמת. בהמשך נוסף להגדרה גם רכיב של התייחסות לאחרים בהערכה ופתיחות למידע חדש. "ענווה היא לא ההיפך מביטחון", אומרת גם החוקרת ד"ר אנה דורפמן מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "היא כן קצת ההיפך מביטחון יתר".
לא קל למדוד ענווה. הרי להעיד על עצמך שאתה ענו זה פרדוקס מובנה. המדדים הראשונים בתחום עקפו את הבעיה הזו על ידי כך שהם שאלו את סביבתו של אדם האם הוא ענו. "זה עדיין לא מדד מושלם", אומרת להמן. "כי אם אני מביטה בעולם ורואה אותו כגדול ואותי כרכיב קטן בתוכו - מי בחוץ יודע שזה כך אצלי? אם אני תופסת במדויק את היכולות והמגבלות שלי, מי יודע על כך? מה שנראה בחוץ הוא התנהגות, ובמחקרים שבחנו את התפיסה העצמית מול החיצונית, המתאם לא היה מאוד גבוה".
המילה צניעות, Modesty, משמשת במחקר כדי לתאר התנהגות שמושכת מעט תשומת לב לעצמך. האם זו ענווה? נראה כי ההבדל בין המונחים משקף הבדל אמיתי, כשהחוץ לאו דווקא תמיד תואם את הפנים.
איגור גרוסמן, פרופ' לפסיכולוגיה ומנהל מעבדת התבונה והתרבות באוניברסיטת ווטרלו בקנדה, נתקל בלימודי הענווה כחלק ממחקר בנושא של חשיבה מורכבת. "הופתעתי כשגיליתי מה שתפסתי כחוסר ענווה מוחלט בקרב החוקרים בתחום הזה. למשל, שאלונים עם חמישה סעיפים בלבד, לעומת השאלונים ממדעי החברה שאליהם אני רגיל שמכילים המון סעיפים כדי לאשרר את התוצאה מכיוונים שונים. או שאלונים שבהם שאלו אנשים כמה הם ענווים, או אמפתיים. אדם יכול להעיד זאת על עצמו? כשהתחלתי לחשוב אם הדבר בר תיקון, נמשכתי גם לנושא עצמו. גיליתי כמה קשה לבני אדם להיות ענווים וקל להם להיות יהירים".
עם המדדים הלא מושלמים הללו, התחום התקדם והחל להראות שענווה, גם של מנהלים וגם של חברי צוות, היא דווקא מפתח להצלחה בארגונים. ב־2022 פרסמו חוקרים מאוניברסיטת רנמין בבייג'ינג מטא־אנליזה של 53 מחקרים כאלה, שמצאה כי ענוות מנהלים הייתה במתאם עם אמון הצוותים במנהל, שביעות רצון של העובדים וההזדהות שלהם עם מקום העבודה, יצירתיות והסיכוי שהעובדים יאמרו את אשר על ליבם. מנהיגות ענווה הייתה קשורה גם לביצועים טובים יותר של חברי הצוות, אם כי מטא־אנליזה אחרת דווקא לא מצאה ביצועים טובים יותר למנהלים הענווים עצמם או לכלל הארגון כשיש בו יותר מנהלים ענווים, כך שהתמונה מורכבת.
דורפמן חקרה את הענווה בהקשר של קונפליקטים בין קבוצות, ומצאה כי קל יותר ליצור הבנה ולגשר על הקונפליקט, כאשר אנשים מפגינים ענווה אינטלקטואלית ומכירים בגבולות הידע שלהם, לגבי הצד השני לסיטואציה, ובכלל.
מחקריה של להמן עסקו גם הם במה שנקרא ענווה איטלקטואלית - ההבנה שאיננו יודעים הכל והפתיחות לכך שייתכן שאנחנו טועים. היא הראתה כי ענווה אינטלקטואלית מנבאת דיוק אמפתי - כלומר היכולת לדייק בקריאה של הרגשות של האחר. יש בכך היגיון - מי שלא מניח מראש שהוא יודע מה האחר מרגיש, אולי יותר פתוח לקרוא את הסימנים שהוא משדר באמת.
"מחקר חדש שעוד לא פרסמנו, הראה שככל שיש יותר אנשים עם ענווה אינטלקטואלית בצוות, הצוותים יודעים למנף בצורה טובה יותר את ההבדלים ביניהם, באופן שמוביל את הצוותים להצליח יותר", היא אומרת.
ממצא פחות צפוי הוא שהענווה מנבאת חוסן אמפתי. כלומר, אני אמנם מבינה טוב יותר את הרגשות של האחר, אבל הסבל שלו לא בהכרח גורם גם לי מצוקה. "בדרך כלל האמפתיה כן גובה מחיר", אומרת להמן. "אבל יש משהו בענווה האינטלקטואלית שמגן עלינו מפני המחיר הזה. אולי זה קורה כי כדי להיות ענווים אינטלקטואלית, אנשים צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם הטיות שיש להם לגבי עצמם, גם רגשיות. הם צריכים להגיע למצב שבו ההודאה באי הידיעה לא מאיימת עליהם. יכול להיות שהיכולת לוויסות רגשי היא גם זו שנותנת להם חוסן אמפתי". ממצא נוסף שאולי קשור בכך, הראה שענווה אינטלקטואלית מגנה מפני חרדת המוות.
אילו מאפייני אישיות נוספים יש לאדם הענו?
להמן: "אנחנו מוצאים שהוא לאו דווקא חסר ביטחון, ולאו דווקא מופנם כפי שחשבו בעבר".
האם להיות ענווים מול כולם ובכל עניין?
כל שלושה החוקרים שראיינו מדגישים שהענווה היא אולי פחות עניין אישיותי, ויותר סיטואציוני. במחקר שהובילה להמן מ־2023, היא הראתה שרמות הענווה שלנו משתנות מאוד לפני האדם שמולנו. "הקשר תורם לענווה והענווה תורמת לקשר. כשאת מפגינה ענווה אינטלקטואלית מולי, ארגיש יותר ביטחון פסיכולוגי ואהיה יותר יצירתית, וגם אהיה יותר ענווה אינטלקטואלית והדיאדה שלנו תהיה יותר יצירתית יחד". היא מציינת שאנשים מרגישים מי ענו מולם תוך דקות ספורות, בין אם הם מכירים אותו זמן רב, או זמן קצר בלבד.
הגיוני מאוד לשנות את רמות הענווה מול הקשר, אומרת להמן, "כי אולי גם לא כדאי להיות ענו מול כל אחד. יש בכך גם סיכון. להיות פתוח לשינוי דעתך, להיות פתוח לביקורת. יש אנשים שינצלו את זה".
דורפמן: "לפעמים הבעת ענווה כלפי חוץ כן תגרום לצד השני לפקפק בידע שלך. אם אדם נתפס מלכתחילה כמומחה, יש הרבה ערך לכך שאחרים יתפסו אותו כמי שמכיר בגבולות הידע שלו ופתוח לשמוע דעות אחרות. אבל אם הוא לא נתפס כמומחה, זה יכול לפגוע".
גורם סיטואציוני נוסף המשפיע על ענווה הוא מתח נפשי. גרוסמן ודורפמן בחנו במחקר משותף כיצד משפיע אתגר כלכלי, קונפליקט או חשש בריאותי על הענווה. "אם הסיטואציה היא של מישהו אחר, נראה את הענווה עולה. כאשר אתה במכרז הדרמה, יותר קשה לך להעז לומר שאתה לא יודע", אומר גרוסמן.
מחקריה הנוכחיים של דורפמן מוסיפים גם את הגורם המוטיבציוני. "קשה להיות ענו. זה הולך נגד מגוון נטיות ומגננות באישיות שלנו. לכן גם אם אני יודעת להיות ענווה בעיקרון, האם אני אפעיל את היכולת הזו בסיטואציה מסויימת? זה תלוי בכמה יש לי מוטיבציה לכך".
מה יתן לנו מוטיבציה להיות ענווים יותר בסיטואציה מסויימת?
"אם ההצלחה שלי תהיה תלויה בזה, אם היחסים עם אדם מסוים חשובים לי, אם יש לי אוריינטציה חיובית לגבי האדם שמוסר לי מידע חדש. כל אלה משפיעים על השאלה עד כמה אני מוכנה להיות פתוחה לאפשרות שאני לא יודעת הכל ואוכל ללמוד משהו חדש ממנו".
ואם הסיפור עוד לא היה מסובך מדי, גרוסמן מציין כי ענווה בנושא אחד לא בהכרח מנבאת ענווה בתחום אחר. "יש ליבה כלשהי, ואנחנו רואים העברה של הענווה בתחומים דומים, או כאשר אדם מעוניין במכוון להעביר את הענווה שלו מתחום לתחום, ומתאמץ לעשות זאת".
האם אפשר ללמד ענווה?
דורפמן: "כאשר נקודת המבט יותר מרוחקת ופחות רגשית, יש אפשרות ליותר פתיחות ויותר ענווה. ישנן שיטות קלות ליישום ביום יום שמאפשרות לנו לאמץ פרספקטיבה מרוחקת יותר, למשל לתאר את הסיפור בגוף שלישי לעומת שני, או לדמיין שאנחנו רואים אותו מעיניים של מישהו אחר. המחקרים שלנו מראים שכשעושים זאת, אנחנו פתוחים יותר להודות במה שאנחנו לא יודעים ולהפנים מידע חדש".
להמן מדגישה את חשיבות ההקשבה בעידוד ענווה. "בדוקטורט עבדתי עם פרופ' אבי קלוגר מהאוניברסיטה העברית, המומחה מספר אחד בהקשבה. מצאנו שכאשר מעודדים, למשל, בני זוג להקשיב זה לזה, הם נעשים יותר ענווים בקשר, וכאשר מפריעים להם להקשיב, הענווה פוחתת. ראינו שאחרי קורסים ללימוד כישורי הקשבה, הענווה עולה. לעומת זאת, בדקנו תלמידי מנהל עסקים ומצאנו שהענווה האינטלקטואלית גבוהה בתחילת התואר, ויורדת ככל שהם לומדים יותר. חבל שאנחנו מלמדים סטודנטים איך לדבר יפה ולהיות אסרטיביים, ולא מלמדים אותם להקשיב".
"מעניין לראות שבמסגרת אינטראקציה דיאדית, כשאני מקשיבה לך, אצל שתינו הענווה גדלה", מעירה להמן. "זה הגיוני שהיא תגדל אצל המקשיב, כי הוא קולט מידע, לומד, הסכמות שלו הופכות להיות מורכבות יותר, וזו בדיוק הענווה - היכולת להרחיב את החוויה".
אבל מעניין שזה קורה גם לדובר. אינטואיטיבית הייתי מצפה שזה יהיה הפוך. שאם מקשיבים לי, אתחיל לפתח ביטחון מוגזם בעצמי.
"נכון, זה מפתיע. נראה שמה שמשפיע הוא הביטחון הפסיכולוגי. אם אני מרגישה שמקשיבים לי החרדה החברתית שלי יורדת, המגננות פוחתות והיכולות עולות, כולל כנראה היכולת לחשיבה מורכבת יותר".
איך תשפיע הבינה המלאכותית היודעת כל
להמן מציינת כי כמו באירוע המכונן שהיא עברה באותו לילה כאם צעירה, כך גם על פי המחקר, ענווה עולה גם כאשר עוברים חוויות של התפעמות, שבהם אנחנו מרגישים קטנים מאוד בחשיפה לדבר שמרגיש גדול מאיתנו: הר ענק, יצירת אמנות אדירה, מאורע קוסמי כמו ליקוי חמה, הבנה פתאומית של משך ההיסטוריה. "למרות שהחוויות הללו גורמות לנו להרגיש קטנים יחסית, הן גם נחשבות לחוויות שיא ומימוש עצמי", היא אומרת.
דורפמן שבה ומדגישה כי ללמוד ענווה זה רק חלק מהסיפור. "זה מאוד תלוי במוטיבציה שלי, כאמור. אם ארגון רוצה לעודד ענווה, זה ממש לא מספיק שהוא ילמד את העובדים לחשוב כך, אלא הוא צריך ליצור מצב שבו כדאי להם לחשוב כך".
ישנם הבדלים בין־תרבותיים המשפיעים על ענווה?
גרוסמן: "קודם כל, בטוח שיש לנו נרטיבים על הבדלים בין־תרבותיים. במערב התבסס נרטיב על אנשים מ'המזרח', כאילו הם כל כך ענווים ומלאי חוכמה 'טבעית'. קצת משעשע שהנרטיב נשאר אבל הלוקיישן זז - בהתחלה ייחסו אותו ל'אוריינט' הקרוב, אחר כך להודו ואז לסין או דרום מזרח אסיה. ככל הנראה יש הבדלים בין־תרבותיים אבל הם לא מאוד יציבים. קשה לדגום מדינה שלמה ולהשוות אותה למדינה אחרת".
להמן מסכימה שהנתונים לא קיימים עדיין. "אנחנו כן יכולים לומר שהרבה מאוד מהמחקר הארגוני העוסק בענווה מגיע מסין".
גם המחקר על השפעת הרשתות החברתיות מוגבל, אומר גרוסמן, אם כי הגיוני שהן מעודדות אותנו להציג עצמי חזק וטוב ויודע כל. "אבל זו ספקולציה", הוא מדגיש.
מה תעשה הבינה המלאכותית לענווה?
להמן: "זו שאלה מרתקת. בחקר התרבות הארגונית מתחילים לדבר על סוכני ה־AI כחברי צוות. האם אנחנו צריכים גם מולם להקשיב, לתת להם ביטחון ולעורר בהם ענווה? האם החנופה וההסכמה שלהם עם כל דבר היא ענווה, והאם היא נתפסת אצלנו ככזו? האם היא מעוררת ענווה גם בצד השני? אני כמובן חוקרת של בני אדם, לא של פסיכולוגיה של מכונות, אבל זו דרך לבדוק מה ייחודי בענווה האנושית, ואיך ניתן להשפיע עליה".
גרוסמן: "אם אני לא יודע שום דבר, אבל הבינה המלאכותית שלי יודעת הכל, אני עלול להתבלבל ולחשוב שאני הוא זה שיודע הכל. הבינה מאוד טובה בלשכנע אותנו שידענו את מה שהיא סיפרה לנו. אני תוהה גם מה אנשים מרגישים מול ה־AI. בני אדם אולי מרגישים ענווה מול הדבר הזה, אבל ארגונים לא כל כך, כי זה לא איך שארגונים בנויים".
