"ביום שישי הזה יהיה מה שכולם אומרים", אמר השבוע ראש עיריית דימונה בני ביטון בראיון ליוסי בן עטר ב"כאן מורשת", בהתייחסותו לאפשרות של התלקחות מחודשת מול איראן. לטענתו, המידע הגיע אליו "ממקורותיו". אלא שמאחורי ההתבטאות החריגה הזו ומאחורי שורה אינסופית של קונספירציות, ספקולציות צבאיות ו"ידיעות מידענים" שמציפות את קבוצות הווטסאפ, ערוצי הטלגרם וחשבונות האינסטגרם מאז 7 באוקטובר, לא מסתתרת בהכרח הדלפה ביטחונית או מלחמת תודעה מתוחכמת - אלא במקרים רבים מודל עסקי פשוט ורווחי.
● הפקודה הסודית נחשפת: התוכנית של חיל האוויר לחטיפת מטוס
● המדינה העשירה שמוציאה הון על ביטחון - ועכשיו מתחננת לנשק
בעידן שבו חרדה ציבורית מתורגמת ישירות לכסף, מפעילי קבוצות וערוצי "חדשות" ברשתות החברתיות גילו שהפחד הוא המוצר הנמכר ביותר בשוק. הפצת בהלה מייצרת שיתופים בהולים, מזניקה את החשיפה ומביאה קהל שבוי.
איך עובדת "תעשיית הפאניקה" הזו מאחורי הקלעים, מי גוזר קופון על השמועות וכיצד קורה שדווקא נבחרי ציבור מעניקים חותמת כשרות מסחרית לכך?

איך מייצרים פאניקה ומוכרים קופונים
"תעשיית השמועות" פועלת לפי תבנית קבועה ומחושבת שנועדה ללחוץ על נקודות התורפה הרגשיות והביטחוניות של הציבור הישראלי. ההודעות המופצות מנוסחות לרוב בטון סמכותי ומסתורי - תחת כותרות כמו "גורמים בכירים מוסרים", "הודעה שמושתקת בתקשורת" או "תכינו את הממ"דים" - וכוללות מפרט עשיר של תרחישי קיצון. החל ממועדים מדויקים כביכול למתקפות טילים מאיראן, דרך שמועות על קריסת מערכות הגנה או הפסקות חשמל יזומות ועד לסיפורים בדויים על גיוסי מילואים חשאיים, פגיעות בתשתיות אסטרטגיות או שמות של בכירים שנפגעו לכאורה.
כדי לשוות לתוכן מראה אמין, המפיצים משלבים לעיתים קרובות סרטונים ישנים מזירות אחרות בעולם, הקלטות קוליות אנונימיות שמתחזות ל"קצין בכיר" או ל"גורם במד"א" וצילומי מסך ערוכים שנראים כהודעות רשמיות. התוכן הזה לא נשאר בחלל ריק, אלא מוטמע בתוך פיד שוטף שמשלב בין חדשות אמיתיות לבין בדיות מוחלטות, מה שמקשה על הקורא הממוצע להבחין בין דיווח מאומת לבין מניפולציה.
מיד לאחר או בצמוד לאותה "התרעה דרמטית" שגורמת לגולשים לחזור לעמוד שוב ושוב, מופיעים הפרסומים המסחריים: קישורים לרכישות, הצעות להשקעות פיננסיות, קופונים, הימורים או קידום של עמודים ומוצרים שונים. כך, החרדה הביטחונית המיידית משמשת כפיתיון שמושך עשרות אלפי עיניים אל המסך ברגע נתון ומאפשר למפעילי הערוצים למקסם את החשיפה לפרסומות ולגזור רווחים ישירים מכל גל של בהלה.

הוואקום הביטחוני שמזין את הרשתות
לדברי עידן רינג, חוקר תקשורת וסמנכ"ל חברה וקהילה באיגוד האינטרנט הישראלי, המודל הכלכלי הזה משגשג דווקא בגלל ואקום המידע והעמימות הביטחונית.
"יש היום הרבה מקורות פסאודו־חדשותיים (תכנים, אתרים, או סרטונים שמתחזים לחדשות אמיתיות, ת"ש) לא אמינים שמפיצים מידע ויראלי", הוא מסביר. "אלו ערוצים שהאינטרס שלהם הוא שייחשפו הרבה אנשים לעמוד, כי יש להם פרסומות והם מקבלים כסף על סמך החשיפה. הם מעלים אינדיקציות לא בדוקות, סרטונים ישנים או שגויים לחלוטין - גם אם הם ביימו ידיעה כזאת או לקחו גרעין של אמת והפכו אותו לידיעה - כי הם מבינים שזה מביא הרבה טראפיק".
רינג מסביר כי הזירה המרכזית שבה הפאניקה מתורגמת לכסף היא הטלגרם, ששיעור השימוש בו בישראל נחשב מהגבוהים בעולם, לאחר שזינק בכמעט 50% מאז 7 באוקטובר. על פי איגוד האינטרנט הישראלי, 67% מהציבור הבוגר משתמש בטלגרם על בסיס יומיומי, גרעין קשה של גולשים שמזין את ערוצי ה"ללא צנזורה" ומייצר בהם תנועה ערה. גם אפליקציית ווטסאפ זוכה כמובן לחשיפה רבה, כאשר 99% מהישראלים משתמשים בה, וכך גם אינסטגרם (82%).
"אנשים פונים לרשתות החברתיות, בדגש על טלגרם, כי הם רוצים לקבל מידע כביכול לא מסונן ולא מצונזר ובפועל הם מקבלים מידע שהוא לא אחת שקרי, שגוי או משובש, ושמאחוריו עומדים פעמים רבות אינטרסים מסחריים", מסביר רינג. "כמעט כל ערוץ טלגרם שבכותרת שלו כתוב 'ללא צנזורה' מנסה לספק את הסחורה הזאת ולרוב מספק סחורה מקולקלת. המשתמש לוקח צילום מסך, מפיץ למשפחה 'אל תיסעו לחו"ל או תישארו בבית בשבת' - ומשם זה מתפשט כמו שריפה בשדה קוצים".
לצד המניע העסקי, רינג מצביע גם על הפסיכולוגיה האנושית שמזינה את המכונה הזו. "אנחנו פועלים מתוך הטיית אישוש. כשאני חושש או מפחד שהולך לקרות משהו, אני מחפש בטלגרם מידע שיאשש את החשש הזה ובסוף מישהו יספק לי אותו", הוא מסביר. "חלק גדול מההפצה נעשה באופן אורגני על ידי אנשים תמימים שחושבים שהם עוזרים לבני משפחה או לשכנים ומזהירים אותם, או שפשוט רוצים להיות הראשונים שמפיצים את המידע, ובפועל תורמים להפצה של מידע שגוי".
אולם מנתוני חברת יפעת ויגו, המתמחה בניטור וניתוח השיח ברשתות החברתיות, עולה מגמה מפתיעה בהלך הרוח הציבורי. "מניתוח מיליוני שיחות בחודשים האחרונים אנו עדים לתופעה מעניינת", מסביר יהונתן בגס, מנכ"ל החברה. "מצד אחד יש פיקים גדולים ועלייה משמעותית בשיח ברשת סביב שמועות נקודתיות על מערכה קרבה עם איראן, אך עם זאת מדד הפחד סביב מתקפה איראנית נמוך מאוד". לדבריו, את הפחד מחליפה כיום תחושת מיאוס: "אנו עדים יותר לכעס ציבורי סביב מפיצי השמועות, לצד חוסר סבלנות לסיטואציה, שאפילו עשוי להתבטא ברצון מסוים שהמערכה כבר תתרחש כדי שנוכל 'לגמור עם זה'".

מרוץ אחר טראפיק על חשבון האמת
התיאור של תעשיית הדיסאינפורמציה ותופעת הפצת החדשות הכוזבות מקבל חיזוק כשבוחנים את המציאות בשטח. בשיחות עם מפעילי ערוצי טלגרם בולטים בישראל, המנהלים פלטפורמות חדשותיות עם מאות אלפי עוקבים, מצטיירת תמונה קודרת, שלפיה האמת והדיוק העובדתי נמחקים פעמים רבות לטובת מרוץ אחר תשומת לב ציבורית.
לדבריהם, התופעה חורגת בהרבה מגבולות הטלגרם ומאפיינת ערוצים רבים באינסטגרם, בטיקטוק ובפייסבוק. פלטפורמות אלו, שמתקשות מטבען להתחרות במהירות הדיווח ובמשאבי העומק של מערכות חדשות מבוססות, בוחרות בנתיב עוקף אמינות. "אין להם יכולת או סבלנות לספק דיווחים רלוונטיים ומאומתים בזמן אמת", מסביר מפעיל אחד מערוצי הטלגרם המובילים. "הפתרון הקל והנפוץ הוא לייצר בהלה, להמציא או להעצים כותרות פיקטיביות, והכל במטרה להגדיל את החשיפה, לייצר טראפיק גבוה, ובהתאם לכך להגדיל את הכנסות הפרסום והמונטיזציה שלהם".
בזירה הצפופה של קבוצות ווטסאפ וערוצי טלגרם עצמאיים, המצב חמור עוד יותר. מפעיל ערוץ ותיק נוסף מתאר כי "רוב מוחלט, להערכתי כ־95% מהערוצים, מבוססים על פייק משווע ועל מידע שמועתק בצורה עיוורת". לדבריו, המערכת פועלת במתכונת של פס ייצור בשיטת "העתק־הדבק", שבה מתערבבים מניעים כלכליים עם חוסר אחריות מקצועית: "חלק מפיצים את הדיווחים הכוזבים במודע ובזדון כדי להשיג השפעה. חלקם בני נוער וילדים שזורקים לרשת כל בדל מידע לא בדוק שמגיע אליהם ואחרים פשוט מזהים את הפוטנציאל של יצירת היסטריה מלאכותית בשביל צפיות".
המודל הזה, לדבריו, מייצר אפקט דומינו: "דינמיקה שבה ערוץ תבהלה מרכזי אחד מייצר פוסט כזב ראשוני ועשרות ערוצים קטנים ממהרים להעתיק אותו בלי לבדוק מילה. בתוך דקות ספורות, הפייק רץ כאש בשדה קוצים ברחבי הרשתות, הופך לנחלת הכלל, ומתקבע כתמונת מציאות מעוותת בתודעה הציבורית".

מיליארדים בפרסומות ואכיפה שלא קיימת
התופעה הזו אינה המצאה ישראלית, אלא חלק ממודל כלכלי גלובלי מתועד היטב שזכה לכינוי "כלכלת הדיסאינפורמציה". מחקר רחב של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), שפורסם בכתב העת המדעי Science, הוכיח כי ידיעות כוזבות - ובמיוחד כאלו המעוררות רגשות עזים כמו פחד, הפתעה או זעם - מתפשטות ברשתות החברתיות פי שישה מהר יותר מידיעות אמת ומגיעות להרבה יותר משתמשים.
עבור מפעילי ערוצים שמתפרנסים מתנועת גולשים, המשמעות המסחרית ברורה: דיווח מאוזן ואחראי מייצר עניין מוגבל, בעוד ש"התרעה דרמטית" משמשת כמכפיל כוח אלגוריתמי שמזניק את החשיפה בתוך דקות.
התנועה הוויראלית הזו מתורגמת במהירות לכסף גדול. דוח של NewsGuard, ארגון אמריקאי המעריך ומדרג את האמינות והשקיפות של אתרי חדשות ומידע ברחבי העולם, חשף כי תעשיית הפרסום הדיגיטלית מזרימה מדי שנה כ־2.6 מיליארד דולר לאתרים וערוצים שמפיצים מידע כוזב וקונספירציות. המנגנון פועל כמעט באופן אוטומטי: ככל שעמוד או ערוץ מושכים יותר עיניים ומייצרים יותר מעורבות (תגובות ושיתופים), כך עולה ערך שטחי הפרסום שלהם.
במקרים רבים, מפעילי עמודים מנצלים משברים ביטחוניים כדי לצבור עשרות אלפי עוקבים חדשים בתוך ימים ספורים, ולאחר שהגל שוכך - הם ממנפים את הקהל השבוי למכירת פרסומות, קידום מוצרים או הפניית גולשים לקבוצות מסחר והשקעות.
ברמה המקומית, הפעילות הזו משגשגת בזכות ואקום משפטי ורגולטורי מובהק. בעוד שכלי התקשורת הממוסדים בישראל כפופים לכללי האתיקה העיתונאית, לצנזורה הצבאית, לחוק איסור לשון הרע ולרגולציה מחמירה על פרסומות ותוכן שיווקי, ערוצי הטלגרם וקבוצות הווטסאפ פועלים באזור דמדומים משפטי. דוחות מבקר המדינה שעסקו בהתמודדות עם מבצעי תודעה ודיסאינפורמציה כבר התייחסו לפער המהותי שבין היקף ההפצה ברשתות לבין היעדר כלי אכיפה ופיקוח אפקטיביים.
בפועל, מפעילי ערוצי הפייק נהנים מאנונימיות כמעט מוחלטת ומחוסר אחריות משפטית: אין עליהם חובת גילוי נאות כשהם משלבים פרסומות סמויות בתוך פיד החדשות, אין פיקוח על קידום של מוצרים מפוקפקים או הימורים בלתי חוקיים לצד דיווחים ביטחוניים ואין שום מנגנון שמחייב אותם לפרסם תיקון או התנצלות לאחר שהפיצו שמועה שגרמה לבהלה בציבור. במציאות שבה האכיפה כמעט אינה קיימת והרווח הכספי מיידי, התמריץ לייצר פאניקה רק הולך וגדל.
כשהשמועות הופכות לנשק אסטרטגי מדינתי
לצד האינטרס המסחרי של מנהלי הערוצים, פועלים בזירה גם שחקנים גיאופוליטיים ומדינתיים שעבורם השמועות הן כלי נשק אסטרטגי לכל דבר. לדברי פרופ' רון שלייפר, מומחה ללוחמה פסיכולוגית ולוחמת מידע באוניברסיטת אריאל, בניהול מערכה מודרנית שום פרט אינו ספונטני והשמועות ברשת הן חלק מקמפיינים של הונאה והרתעה שנועדו להשיג מקסימום אפקט במינימום עלות.
"כשהנושא הוא מלחמה, שום דבר לא קורה במקרה", הוא מדגיש. "בחלק מהמקרים, איראן משתמשת במה שמכונה 'לוחמת מידע', לרבות פרסום הונאות, דבר שהצליח מאוד ב־7 באוקטובר ומנסים לחזור על ההצלחה הזו גם עכשיו. היא מבצעת גם לוחמה פסיכולוגית שנועדה לשכנע, לייאש, למנוע ולהרתיע".
לדברי פרופ' שלייפר, השימוש ברשתות החברתיות כזירת התגוששות אינו נחלתו של צד אחד בלבד, אלא משחק מסוכן שבו כל שחקן מנסה להוציא את יריבו משיווי משקל - לעיתים תוך סיכון ממשי של מיסקלקולציה (טעות בחישוב). "אתה רוצה שהצד השני יהיה עסוק, שיהיה טרוד בעניינים אחרים ולא יוכל להתפנות ללחימה", הוא מסביר, ומוסיף כי התשתית הטכנולוגית של ימינו מעצימה את הסכנה.




















