"גלובס" נוסד כ"ניוז-לטר" למשקיעים בבורסה הגואה ב-1982, מעין סטנסיל משוכפל של שערי המניות בבורסה, שהופץ בין מנויים בשעות הערב, ומלבד השערים העדכניים היו בו המלצות קנייה ומכירה. היזם שלו היה יצחק דוידוב. במהלך 83' החליט דוידוב להפוך את הפרסום הזה לעיתון ערב כלכלי של ממש, והגיליון
הראשון של "גלובס" במתכונתו החדשה יצא באוקטובר 83', מיד אחרי מפולת מניות הבנקים, כשהבורסה כבר היתה מחוסלת. העיתון נקלע לקשיים וב-84' היה ברור שאם לא יימצא לו קונה, הוא ייסגר.
גם הנהלת "ידיעות אחרונות" קיבלה הצעה לרכוש את "גלובס" ויודקובסקי ביקש מאדם ברוך להגיש לו מסמך לגבי כדאיות הקנייה של העיתון. אחרי בדיקה של שבועיים קיבלו נח מוזס ודב יודקובסקי מסמך, שנימק, מנקודת המבט של "ידיעות אחרונות", מדוע כדאי לו, אם הוא מעוניין בעיתון כלכלי, להקים עיתון כלכלי משלו ולא לרכוש את "גלובס".
את "גלובס" רכש חיים ב84-', עם 4,000 מנויים על הנייר. בפועל היו רק כ-2,200.
אחד השותפים, אמנם קצר מועד, שירש עם המערכת, היה דוד בלאס. במימוש ההסדר שלו עם הקיבוצים העביר להם בלאס את המניות ב"גלובס", ובמשך הזמן מכרו הקיבוצים את מניותיהם לשותפים ב"מוניטין". המערכת שירש נדחסה לחדרון והעורך היה אז אורי גוטליב.
ב-1986, במהלך חופשה משפחתית בלונדון עם מתי גולן ומשפחתו, סינן חיים, כבדרך אגב, לעברו של גולן, שהיה אז עורך משנה של "הארץ", "מה דעתך לבוא ל'גלובס'?" המעבר אז לא בא בחשבון, אבל באביב 88' הוא נעשה אקטואלי. גרשום שוקן, העורך והבעלים של "הארץ", הודיע לגולן על כוונתו למנות את חנוך מרמרי לעורך משנה, כדי להכשירו להיות העורך הבא של "הארץ", וגולן עזב ובא לדבר עם חיים. "כשדיברנו מעשית", משחזר גולן, "אמרתי לו 'אני לא מבין כלום בכלכלה וזה גם לא מעניין אותי', וחיים הגיב בלאקוניות, 'אבל אתה מבין בעיתונות'. 'למה אתה בעצם מצפה ממני?' שאלתי והוא אמר 'יש לנו היום 8,000 מנויים, אם אתה יכול להביא את 'גלובס' ל-12,000 מנויים, זה מעל הראש (הוא סימן בידו), אני לא רוצה יותר'. 'יהיו לנו 20,000-25,000 מנויים', אמרתי, והוא אמר 'אתה משוגע, אתה לא מכיר את השוק'.
"לאט לאט התחלנו לפתח את העיתון. כל יום הייתי מוסיף מדור וכל חודש נוספו 1,000-1,500 מנויים חדשים. כל יום אחר-הצהריים הייתי הולך איתו למחלקת מנויים לראות כמה מנויים חדשים יש, וכל יום היו נכנסים עשרות חדשים. כל יום הוא הופתע מחדש, כי כל יום הוא פחד שלמחרת זה ייפסק. כשעזבתי ב-92' היו לעיתון 24,000 מנויים. זו היתה תקופה נפלאה".
בשנים שמדובר בהן עשה חיים גם מבצעי שיווק אטרקטיביים - אם זה הגרלת מכונית, ואם מנוי משולב על "גלבוס", "כספים" ו"מוניטין", כל עוד היה שלו - ואלה תרמו את שלהם לעליית התפוצה. "מתי נתן ל'גלובס' יותר לגיטימציה, כי הוא בא עם היוקרה של עורך משנה ב'הארץ'", מגדיר חגי גולן, העורך הראשי של "גלובס" כיום, את משקלו של מתי גולן, "אבל התרומה הגדולה האמיתית ל'גלובס' היתה של חיים. הוא ידע לקבל החלטות נכונות בכל מיני צמתים מאוד קריטיים לעיתון".
פרישת מתי גולן מ"גלובס" היתה דרמתית, בהיבט העסקי ובהיבט החברי. החוזה של מתי גולן עם העיתון הסתיים ולקראת חידושו ביקש מתי בונוס על תרומתו לשגשוג העיתון. חיים לא נעתר וגולן הודיע, כי יפרוש ויקים עיתון מתחרה. "ב-15 במארס 1992 קבע אתי חיים פגישה במסעדת 'נרגילה', ליד 'מעריב', ודיברנו על משהו שיהיה בעוד חודשיים סביב 'גלובס'", מספר אדם ברוך, שכבר פרש מ"מעריב" של נמרודי, שאליו נדד עם דב יודקובסקי מ"ידיעות אחרונות" במסגרת התקשרות עם רוברט מקסוול. "למחרת ישבתי אצל דב ובשעה שתיים בצהריים צילצל חיים ואמר לי 'אני רוצה להקריא לך משהו שיתפרסם היום ב'גלובס', ואני מבקש שתופיע מחר'. אמרתי 'הלא דיברנו על עוד חדשיים, אתה חייב לי חדשיים'. 'אני אחזיר לך אותם', אמר חיים והחזיר לי 12 חודשים.
"החפיפה שלי עם מתי נמשכה בפגישה של שנינו עם חיים לחצי שעה בקפה אפרופו ליד מוזיאון רמת-גן ונכנסתי לעבודה. עברו חודשים ספורים ונרקם העניין של 'טלגרף'. היתה תקופה לא פשוטה של לחצים, ואפילו מלחמה. למלחמה היו שני פנים: הפן הכלכלי, שהבעלים היו מוכנים להשקיע כמה שצריך בשביל לחסל את המתחרה; והפן המקצועי, של טיוב המוצר לקורא. בלילה המכריע ישבנו חגי גולן ואני אצל חיים בבית ולחגי היתה הברקה - לחלק את העיתון לארבעה חלקים עצמאיים, נשלפים: המעטפת החדשותית, המגזין היומי, מה שנקרא 'גלובס הערב', החלק של שוק ההון ודבר נוסף, ולמחרת זה יצא אל הפועל".
"ההיערכות למלחמה ב'טלגרף' הועילה לגלובס", מסביר חגי גולן, עורך העיתון.
"הוא שינס מותניים, נעשו בו כמה שינויים ששיפרו מאוד את העיתון, והוא עלה פאזה".
אדם ברוך: "חיים היה לחוץ מאוד, כי הוא היה ספקני ביחס לשלושה גורמים שקשורים לעולם העיתונות ולעולם המו"לות. הוא היה חשדני ביחס לנאמנות של הקורא וליכולתו להבחין איכותית בין שני המוצרים. הוא ידע שלכל דבר חדש יש בראשיתו מקדם הצלחה מעצם היותו חדש. והוא היה חשדני ביחס לקבוצה הנקראת 'פבליק אופיניון מייקרס', שאולי יובילו עניין לכיוון המתחרה מעצם היותו מתחרה. אליעזר פישמן, לעומתו, לא היה לחוץ. הוא אמר 'טוב מאוד ל'גלובס' ש'טלגרף' יוצא. זה נכון לצמיגים, זה נכון לבגדי-ים וזה נכון לעיתון'.
כלומר, תחרות מובילה להתחדשות ולעירנות".
"טלגרף" גווע לאיטו, ובשלבי גסיסתו האחרונים נמצאו מתווכים, שהציעו לחיים למזג אותו ב"גלובס". חיים סיפר על ההצעה לפישמן ופישמן שאל "כמה אתה מעריך שהם הפסידו עד עכשיו?" חיים: "לפי דעתי, 13 מיליון דולר". פישמן: "הייתי רוצה שהם יסגרו כשהם בהפסד של 20 מיליון דולר". חיים: "בין ה-13 ל-20 הם יכולים להיוולד מחדש". פישמן: "הם כבר מתים". חיים: "למה דחוף לך שזה יהיה 20 מיליון דולר?" פישמן: "טמבל, ב-13 מיליון דולר מישהו חדש עוד ירצה להקים שוב עיתון כלכלי. ב-20 מיליון דולר הוא כבר לא יקים".
"כשפגשתי את חיים בתקופה השנייה, ב'גלובס', הוא כבר היה מו"ל מנוסה מאוד", מאבחן ברוך. יותר מזה, היתה לו תחושת ביטחון רבה יותר במוצר. בין היתר מפני שכבר נכנס אז לעסקי הטלוויזיה בכבלים, שהיא קופה רושמת רווחים. "חיים עבר פאזה בעסקים", מנמק חגי גולן, עורך "גלובס", שליווה את העיתון מראשיתו. "גם הודות לגיבוי של אליעזר פישמן, וגם מפני שהיה מעורב בעסקים די מגוונים בהיקפים כספיים לא מבוטלים".
התחנה הבאה: "העולם הזה"
«
«"גלובס"
«
את "גלובס" רכש חיים ב84-', עם 4,000 מנויים על הנייר. בפועל היו רק כ-2,200. אחד השותפים, אמנם קצר מועד, שירש עם המערכת, היה דוד בלאס.
«
«"גלובס"
«
את "גלובס" רכש חיים ב84-', עם 4,000 מנויים על הנייר. בפועל היו רק כ-2,200. אחד השותפים, אמנם קצר מועד, שירש עם המערכת, היה דוד בלאס.