"נראה לי שהראיות שהובאו ולא נסתרו, די בהן כדי לאמת, גם בנטל המוגבר, שראש הממשלה, מנחם בגין, ידע שאריאל שרון לא נהג עימו ביושר, וכי השיג את אישורו ואישור ממשלתו, מבלי לגלות להם את מטרותיו ותוך דיווחים מטעים. המאמר שפירסם הנתבע זכאי להגנת הדין, והאמצעים שהוא נקט כעיתונאי היו למעלה מסבירים". כך קבע היום (ג') סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, משה טלגם.
טלגם דחה תביעה אזרחית על הוצאת שם רע שהגיש שרון נגד העיתונאי עוזי בנזימן ועיתון "הארץ". התביעה הוגשה בגין מאמר פרי עטו של בנזימן, שפורסם ב"הארץ" במאי 1991, והתבסס על ההנחה, כי שרון רימה את בגין וממשלתו בעת מלחמת לבנון.
המאמר נשא את הכותרת "גירסה מזוגזגת". נאמר בו: "מנחם בגין אמנם ידע היטב, כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר הביטחון את אחריותו של ראש הממשלה למלחמה, תהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה". שרון שלל בתביעתו, באמצעות עו"ד דב וייסגלס, את גירסת "הולכת השולל" מכל וכל, ולדבריו, תוכנית הפעולה הוצגה לממשלה, ולשרים ולראש הממשלה הוסברו יעדיה ומהלכיה.
השופט טלגם קבע, כי אין מחלוקת שהדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע המכוונת לפגוע בשרון, אולם לבנזימן עומדת הגנת תום הלב והגנת אמת בפירסום.
טלגם קבע, כי בנזימן עמד גם בנטל להוכיח, שבגין וממשלתו לא נתנו לשרון מנדט למלחמה מלאה בלבנון, אלא למבצע מוגבל בלבד. עוד הוכח, כי אישורים למהלכים צבאיים רחבים יותר, הוצאו מהם במצגים של כורח צבאי - לשמור על ביטחון הכוחות, וכאילו נוצרה הזדמנות להשיג מטרות נרחבות יותר, שהיו למעשה מטרות התוכנית הגדולה של שרון מלכתחילה.
לדברי השופט, שרון קיבל הסכמה למבצע מוגבל, אולם הוא העריך וידע, שלמעשה הוא יוצא למבצע רחב הרבה יותר. לתוכנית זו ניסה שרון עוד קודם לכן, ללא הצלחה, לקבל אישור, ולמרות זאת עשה את כל ההכנות לביצוע תוכניתו הגדולה.
לדברי טלגם, הסכמתם של ראש הממשלה וחבריה לפתיחת המבצע המוגבל הקרוי "שלום הגליל", אינה יכולה להיחשב להסכמה מודעת למלחמת לבנון, אפילו לא כאשר מצרפים לה את האישורים למבצעים הטקטיים השונים שבאו מאוחר יותר.
עוד נקבע, כי מאמרו של בנזימן היה בגדר סברה במהלך דיון פובליציסטי ועניין ציבורי-פוליטי. הפירסום נעשה בתום לב, בגדר הבעת דעה על התנהגותו של שרון בתפקיד רשמי, וזאת לאחר שבנזימן נקט באמצעים סבירים להיווכח באמיתותה, מבלי שהתכוון לפגוע בשרון למעלה מן הצורך להגנת הערך של חירות הביטוי הפוליטי.
טלגם קובע עוד, כי מן הראיות שהועלו במשפט הוא השתכנע, כי שרון לא נהג בבגין ביושר, וניצל את אמונתו התמימה של בגין בו. לדבריו, די בראיות שהובאו בפניו, כדי להוכיח שהפירסום היה אמת.
המילים "מנחם בגין יודע היטב ששרון רימה אותו" שהופיעו במאמר, אינן דיווח על עובדות, אלא ביטוי למסקנה של הכותב. לדברי טלגם, מסקנה זו התבקשה לדעתו של בנזימן, לאחר שהוא בחן את העובדות. בין היתר הוכח, כי ראש הממשלה המנוח קרא את מאמריו של בנו, ח"כ בני בגין, וקיבל או לפחות ראה את גירסתו התקיפה של בנו, השוללת את גירסת שרון, ומכילה מסקנות ששרון משקר, ושאינו ראוי לאמון ולמסירת הנהגת המדינה לידיו.
בהתייחסו לעדותו של בני בגין קבע השופט, כי עדות זו הרשימה אותו בכנותה ובידענותה, ואין כל סיבה להניח, שהוא היה מונע על ידי זדון כלשהו. בגין אישר בעדותו, כי אביו היה אמנם סבור, שמטרות המלחמה כפי שהוצגו על ידי שרון, לא היו אותן מטרות שעליהן קיבל שרון את המנדט בממשלה.
בהתייחסו לשרון אמר טלגם, כי הלה לא מצא לנכון להתמודד עם האשמות ישירות שהופנו נגדו, בעניינים שבהם כביכול לא אמר אמת. הוא לא חקר ולא הפריך את תצהירו של אלוף (מיל.) עמרם מצנע, שלפיו הורה להכין מפות מטעות, כדי שהממשלה לא תעמוד על משמעות מהלכים מסויימים. הוא גם לא הפריך את תצהירו של קצין רפואה ראשי לשעבר, על פיו העלים שרון ביודעין מן הממשלה, הן את אומדני הקורבנות והן את מניין ההרוגים בזמן אמת.
השופט דחה את עדותו של שרון, לפיה מנחם בגין לא יכול היה להיות מרומה, מאחר שבגין "הוליך כל שלב של המערכה". לדברי טלגם, נחישתו של שרון בעדותו, והצהרתו על העוול שגורמת לו הצגתו כשקרן, לא שיכנעו את בית המשפט, אלא בכך ששרון האמין ומאמין בעליונותה המוחלטת של המטרה אליה הוא נחוש להביא את המדינה ובדרך שהוא מאמין בה, תהיינה עמדותיהם של מנהיגים אחרים אשר תהיינה.
לדברי טלגם, ארבעה מחבריו של שרון לממשלה הביעו אי אמון בדיווחיו ובכורח המלחמה שהציג בפניהם. שלושה מהגנרלים שבפיקודו האשימו אותו בגלוי בשקרים לממשלה, שהתבטאו בציור מפות, דיווח על מחיר המלחמה בהרוגים ובביצוע מהלכי תוכנית "אורנים" מראש בצורה שעשתה את המלחמה עם הסורים - זו שהממשלה ביקשה בפירוש להימנע ממנה - לבלתי נמנעת.
בהתייחסו לעדותו של אלוף (מיל.) יאנוש בן-גל, ציין השופט, כי היא היתה מחזה עצוב. הוא אינו מתייחס לקשרים הכלכליים של בן-גל עם שרון, אם כי מוטב היה עושה בן-גל אם היה מודיע עליהם מראש, ולא מניח להגנה לנגח בהם את יושרו.
בן-גל אמר בעדותו, כי נוכח מקריאת חומר בלתי גלוי לציבור ביושרו של שרון, וזאת שנים אחדות לפני מתן עדותו, ואף על פי כן שמר את הדברים בליבו, ולא מצא לנכון לתקן עוול שגרם כביכול לשרון. על כך אמר טלגם, כי על משקלה של עדות שאינה ניתנת לאימות, ושמוסרה כבש אותה בליבו מספר שנים, אין צורך להרחיב את הדיבור.
שרון חוייב לשאת בהוצאות המשפט של בנזימן ו"הארץ", שיוצגו על ידי עו"ד מיבי מוזר, בסך 35 אלף שקל. «מאת יצחק דנון «ביהמ"ש: "הוכח שבגין והממשלה נתנו לשרון מנדט למבצע מוגבל בלבד" «"שרון לא נהג בבגין ביושר וניצל את אמונו" * "הסכמת בגין למבצע אינה הסכמה מודעת למלחמת לבנון"