הפלונטר שנוצר בניסיון למכור את השליטה בבנק הפועלים לא אמור להפתיע. זאת אם ניקח בחשבון כי לא היה עד כה מיכרז אחד למכירת שליטה בבנק על-ידי הממשלה שהתנהל כמו שצריך (מלבד בנק אגוד, שאינו נכלל בקטגוריה של בנקים גדולים).
בבנק לאומי פרסמו מיכרז, והגיע רק משקיע אחד, אדמונד ספרא, שבסופו של דבר נטש. בבנק המזרחי זכה גד זאבי במיכרז, לאחר חודשים רבים של מו"מ, רק כדי שבנק ישראל ייזכר כי בעצם הוא החליט לא לתת לו היתר, אז נאלצו לפרסם מיכרז חדש. הפלונטר שנוצר סביב הפרטת מרכנתיל דיסקונט הוא כבר סיפור ישן, שהפתרון לו אינו נראה בינתיים באופק. המכירה של בנק זה נמצאת בדיון בבית המשפט, לאחר שחודשה תביעה של ברנרד שרייר, הדורש %50 מהמניות.
בנק הפועלים הוא הבנק הגדול במדינה. כשהמדינה החליטה בפברואר 95' לפרסם מיכרז למכירתו, נראה היה שכבר למדה מטעויותיה הקודמות, ופה לא יחולו שיבושים. אחד הלקחים שהופקו, למשל, הוא ביצוע הבדיקה של בנק ישראל כבר בתחילת התהליך.
למיכרז ניגשו שתי קבוצות שנראו רציניות ומכובדות. קרן רנסנס, יחד עם תד אריסון, ובשותפות עם ג'ורג' סורוס וגולדמן סאקס שהצטרפו בשלב מאוחר יותר, הביאה גאווה רבה למבצעי המיכרז. לא פעם ציינו את הצלחת המדינה והבנק ליצור עניין אצל גופים כה רציניים ומכובדים מן הארץ ומחו"ל. לעומתה, התייצבה קבוצה שריכז אליעזר פישמן יחד עם ביר סטרנס. קבוצה זו כללה גם את האחים בני ודני שטיינמיץ.
קבוצת רנסנס-אריסון הוכיחה רצינות רבה מתחילת התהליך. החומר של הקבוצה רוכז במהירות והוגש לבנק ישראל, והקבוצה החלה בתהליך יסודי של בדיקות ודיו דיליג'נס.
לעומתה, נתקלה קבוצת פישמן בבעיות רבות. מבנה הקבוצה לא היה מקובל על בנק ישראל. בנוסף לכך, קשריו המסועפים של פישמן עם בנק הפועלים והיקף האשראי שנטל מבנק זה, הביאו את בנק ישראל לנהוג במשנה זהירות לגבי אישורו, תוך הטלת מגבלות ודרישות רבות.
בסופו של דבר מצא עצמו פישמן משנה מדי חודש בחודשו את הרכב הקבוצה. חלק פרשו, שותפים חדשים הצטרפו, וגיחותיו והתכתבויותיו של פישמן עם בנק ישראל הפכו לחלק מסדר יומו.
אין ספק שמעורבותה העניפה של קבוצת פישמן בכל ענפי המשק הישראלי הביאה את המפקח על הבנקים, זאכ אבלס, לנהוג בו בכפפות של כירורג, ובצדק. אך בפועל, קבוצת רנסנס-אריסון רצה קדימה, קיבלה היתר, ניהלה מו"מ, וכבר למעשה השיגה הסכם עקרוני לרכישת השליטה בבנק, בעוד אבלס ופישמן ממשיכים להתכתב ביניהם למעלה משנה.
באמצע הדרך נאלצו הצדדים גם להתמודד עם מוקש בלתי צפוי. בסוף 95' התעוררה לפתע המדינה וגילתה כי הבנקים ריכוזיים מדי. במקום שכל נושא ריכוזיות הבנקים יוסדר בטרם כניסה לתהליך הפרטתם, החלו תוך כדי כך להקים ועדה (ועדת ברודט) ולחוקק חוקים. גם העיתוי לא היה מוצלח במיוחד, הרי היתה הסכמה שעדיף למכור מאוחר מאשר בכלל לא. אבל החקיקה עברה - הבנקים חוייבו לבצע שינויים מבניים שבראשם הפחתת האחזקות הריאליות.
הקבוצות המתמודדות במיכרז הוזמנו להשמיע את דבריהן, וזכו להתחשבות מסוימת. בסופו של דבר, נראה היה כי המדינה הצליחה לבצע את השינויים מבלי להביא לרעידות אדמה בתהליך המכירה.
אך בנכסים מ.י עמדו בפני דילמה. אם ימכרו את הבנק לרנסנס-אריסון, ייחשפו לבג"ץ מפישמן שיעכב ויסרבל את כל העניין. הרי פישמן לא קיבל תשובה שלילית מבנק ישראל, ומאידך גם לא קיבל תשובה חיובית. אבל הדילמה באה על פתרונה ביוני 96', כאשר קבוצת רנסנס-אריסון הודיעה במפתיע כי החליטה לפרוש מהמיכרז.
עכשיו נותרה הממשלה בבעיה: שוב מצאה עצמה במצב שבו יש מתמודד אחד ויחיד במיכרז. מה עוד שהמתמודד שבידה הוא בעייתי מבחינתה, והיתר מבנק ישראל לא ניתן לו כבר למעלה משנתיים, אך מצד שני גם לא הוחלט שלא לתת לו היתר. פשוט החליטו שלא להחליט.
פישמן ואבלס המשיכו להתכתב. עם פרישת רנסנס-אריסון, ראה פישמן הזדמנות פז לרכוש את השליטה בבנק, במיוחד לנוכח הצהרות הממשלה החדשה על מחוייבותה לתהליך ההפרטה, בכל מחיר. המפתח להתלהבות החדשה של פישמן נעוץ, מן הסתם, בהצהרות על "חשיבותו המשנית של המחיר".
לאחר שרנסנס-אריסון פרשו מהמיכרז, נדלקה נורה אצל ג'פרי קייל בארה"ב. קייל, נשיא הריפבליק בנק של ספרא זה שנים רבות, פרש כמה חודשים קודם לכן, במטרה להיכנס לבנקאות בראש קבוצת משקיעים משלו. כיהודי חם, עם רצון לעבור להתגורר בישראל, שם עינו על הבנקים בארץ.
עד יוני 96' סבר קייל כי המיכרז סגור וקבוצת רנסנס-אריסון קונה את בנק הפועלים. פרישתם הקפיצה אותו הישר למשרדו של שר האוצר, דן מרידור. בסבב פגישות שערך עם נכסים מ.י, בכירים באוצר ובנק ישראל, קיבל לדבריו עידוד להצטרף למיכרז, יחד עם פישמן שעוד נמצא במיכרז.
בבנק ישראל ובאוצר סברו כי הצטרפותו לפישמן תחסוך את התסבוכת של ביטול המיכרז וקיום מיכרז חדש, מאחר שלא ניתן, חוקית, לצרפו למיכרז לאחר שזה כבר סגור. קייל הכיר את פישמן והתלהב מהעניין. השניים סיכמו ביניהם על מבנה שותפות, לפיו למעשה קבוצתו של קייל הופכת לבעלת האחזקה הגדולה בשליטה, ופישמן יהיה במיעוט. בצורה כזו, ההערכה היתה כי אבלס יגלה יותר התלהבות. קייל יצא לדרך, לגייס משקיעים לשותפות המוגבלת שהקים.
בפגישותיו עם הרשויות התחייב קייל, כי עד ה-15 בפברואר 97' יגייס את הסכום הדרוש ויחל בהליכים הדרושים. בחיפושיו אחר משקיעים, פנה אליו לפתע תד אריסון.
התברר שאריסון כנראה מצטער על כך שפרש מהמיכרז וקיבל את הפיקדון שלו בחזרה. אריסון יכול היה לפנות לפישמן, אך נראה כי העדיף את קייל, והעריך כי יוכל להתברג לקבוצה ולבנק עם הצטרפותו אליו. אבל אריסון רצה שליטה ומעורבות, וקייל, שגמר אומר לשלוט בבנק הפועלים ולהתמנות ליו"ר פעיל, לא היה מוכן לכך.
התמזל מזלו של קייל, ולזר פרר יחד עם ג'ו שטיינברג, בעל השליטה בחברת הביטוח האמריקנית לוקדיה, הבינו את הדחיפות, והעמידו לרשותו את מרבית הסכום הדרוש ללא בדיקה.
ב-15 בינואר, חודש לפני המועד שסוכם עליו עם הרשויות, התייצב קייל בישראל, מוכן ומזומן להתחיל בהליכים לרכישת הבנק. עם נחיתתו, קיבלו את פניו כותרות השבוע: תד אריסון החליט שהוא רוצה לקנות את בנק הפועלים (זאת מבלי שנזכיר את הכותרות לפיהן סמנכ"ל משרד ראש הממשלה, משה ליאון, רוצה לערוך שינויים מבניים נוספים בבנקים, ובפרט בבנק הפועלים).
מתברר כי כשקייל שהה בארה"ב ואירופה בניסיון לגייס את המשקיעים, שהה אריסון במשרדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. יום ולילה פעל קייל לגיוס הכסף, ויום ולילה פעל אריסון אצל ביבי להכנסתו למיכרז או לחלופין להביא לביטולו, כך שיוכל להתמודד במיכרז חדש. תמיכתו של אריסון בליכוד אינה סוד, ולפיכך הדלת לביבי ולמנכ"ל משרדו איבט ליברמן פתוחה בפניו.
הלחץ ממשרד ראש הממשלה החל לחלחל למטה. לחץ על האוצר, בנק ישראל, נכסים מ.י. "תבדקו מה ניתן לעשות". הרציונליזציה של המהלך הזה לא איחרה להגיע. "עדיף שני מתמודדים על פני מתמודד אחד". "אריסון ממילא היה במיכרז, אז אפשר פשוט לחדש את השתתפותו". "קייל לא היה גם הוא במיכרז, אז הצטרפותו ל"טיקט" (TICKET) של פישמן אינה לגיטימית יותר מאשר הצטרפות של אריסון, שכבר היה במיכרז". "אריסון משקיע רציני, ואי אפשר סתם כך לסרב לו".
פתאום גם נמצא טיעון חדש ומעניין. בעצם, כך נטען, תוקף המיכרז פג, ולכן לא ניתן להמשיך לקיימו, ויש צורך במיכרז חדש. אגב, בעניין זה אמרו ל"גלובס" גורמים בכירים באוצר, כי אין זה נכון שתוקף המיכרז פג. מדובר בהליך מכירה שאין לו מועד תפוגה, והוא נמשך.
מיד החלו לבדוק זאת גם משפטית, למצוא את התימוכין החוקי לצעד שעומדים לנקוט. מבחינה חוקית, רשאית המדינה לבטל את ההליך בכל שלב שהוא. יש רק בעיה אחת: ציבורית, זה לא נראה כל כך טוב. זה עלול לעורר תחושה מסוימת של רפובליקת בננות. הבעיה העיקרית היא כיצד ניראה בעיני גופים בעלי שם עולמי כמו לזר פרר ולוקדיה.
אז החליטו לנסות תחילה בטוב. קייל הוזמן לנכסים מ.י, והתבקש באופן מאוד מנומס לבחון אפשרות לפיה יצטרף אריסון לקבוצתו. לא בטוח שפישמן אהב זאת, אך נראה כי גם הוא וגם קייל מבינים, שאם אריסון לא יצורף, לא יהיה זה בלתי סביר להניח שהמיכרז יבוטל כדי לאפשר לו להתמודד במיכרז חדש. עדיף את אריסון לצידם מאשר מולם, במיוחד כשבאים לנהל מו"מ על המחיר. מה עוד שמיכרז חדש זה עניין של הרבה זמן, שלא בטוח שיפעל לטובת העניין.
גם אם נסכים כי יש צדק בטיעונים כי עדיף שני מתמודדים מאשר מתמודד בודד, וכי אריסון הוא ודאי מועמד ראוי ורציני, וגם אם נסכים כי לא צריך לתלות את אריסון על כך שעשה טעות, פרש מהמיכרז והתחרט, לא נוכל להתעלם מאופן התנהגותן של הרשויות לאורך כל הדרך.
מדוע לוקח לבנק ישראל כמעט שנתיים להחליט אם לתת היתר או לא לתת? אם בנק ישראל היה מקבל סוף סוף החלטה, הרי אפשר היה לחסוך זמן רב, ולקיים מיכרז חדש כבר לפני חודשים, או להפריט בצורה אחרת. מדוע עודדו הרשויות את קייל להצטרף לפישמן ומדוע נתנו לו ארכה לגיוס הכסף רק כדי להמתין לו כאן ולהודיע לו, לאחר שערך את הגיוס, כי הם שוקלים לבטל את כל המיכרז?
בנכסים מ.י, באוצר, בבנק ישראל, ובעיקר במשרד ראש הממשלה, מחזיקים עתה אצבעות ומקווים שאריסון יגיע להסכם עם קייל. אז ייפתר הפלונטר בצורה מכובדת, וכולם יוכלו לחכוך את ידיהם בהנאה לאחר שהשליטה בבנק תימכר לקבוצה המורחבת.
ההערכה הרווחת היא, עם זאת, כי תסריט זה אופטימי מדי. הסיכויים שאריסון יגיע להסכמה עם קייל ופישמן נראים עתה קלושים. במצב זה, לא מן הנמנע כי יחליטו לבטל את המיכרז. הלחץ רב מדי.
היום כבר נשמעו קולות כאילו אריסון מתלבט שוב. האיש, כך נראה על פניו, הפכפך קצת, אך גחמותיו, כך נראה, עשויות להכתיב את עתיד התהליך. אגב, נוצר הרושם כי אצל אריסון מדובר בשיטה. גם במיכרז כימיקלים לישראל, לאחר שכבר נסגר וסוכם עם שאול אייזנברג, התעורר אריסון וניסה למנוע את המכירה תוך הצעת מחיר גבוה יותר.
גם כל פרשת רכישת שיכון ובינוי זיכתה אותו בלא מעט הדים שהתייחסו יותר להליך הרכישה. במקרה זה, לא התעסק אריסון עם רשויות ממשלתיות מסודרות, ולכן הצליח לרכוש את השליטה בשיכון ובינוי מחברת העובדים ללא מיכרז.
כך או כך, נראה עתה כי מכירת בנק הפועלים הולכת ומתרחקת. בתוכנית ההפרטה של הממשלה ל-97' הציבו יעד לגיוס 4 מיליארד שקל. בלי מכירת בנק הפועלים, נראה היעד הזה רחוק ובלתי מציאותי.
מאידך, עוד משקיע הפכפך התעורר לאחרונה, והוא עשוי להציל את יעד ההפרטה. אדמונד ספרא, שהתמודד לבדו על בנק לאומי ופרש, הגיח שוב במפתיע. בינתיים יש שני משקיעים על העץ ואחד ביד. אליעזר פישמן הוא מבעלי השליטה ב"גלובס" «מאת אורנה רביב «הפרטת בנק הפועלים: הסיפור שלא נגמר «הפרטת בנק הפועלים נראית כמו רצף של תקלות בלתי צפויות: קבוצה אחת פורשת מהמיכרז ואחר כך מתחרטת, את הקבוצה השנייה דוחים בלך ושוב כמעט שנתיים. בדרך נזכרים פתאום בעניין האחזקות הריאליות ומקימים את ועדת ברודט. אחר כך מעודדים משקיע זר להצטרף לקבוצה שנותרה, ואז שוקלים פתאום לבטל את כל המיכרז